שואל יקר שלום רב,

תודה רבה על השאלה החשובה. נדמה שתחושותיך אינן משקפות את תחושותיהם של רבים, שנבוכים מול המגוון העצום של "מטרות טובות" שניתן לתרום להם, ושמתקשים ביחס הראוי לאוספי צדקה שכנותם מוטלת בספק. אנסה להתייחס לשאלות אלו, שאינן פשוטות, עד כמה שאוכל.

מצוות הצדקה קוראת לנו לדאוג לזולת, לחלש שבקרבנו. התורה מדגישה את המצווה גם בחיוב ("כי פתח תפתח את ידך לו") וגם באיסור ("לא תאמץ את לבבך ולא תקפץ את ידך מאחיך האביון"); חכמים הפליגו בה, עד שקבעו שהיא שקולה כנגד כל המצוות (בבא בתרא ט, א).

עניין המצווה הוא לסייע לנזקקים, ולכן כמובן שעל התורם לוודא ולבדוק, עד כמה שהוא יכול, שהמקבל הוא עני הגון (לפי הגמרא ב"ק טז, ב, מי שתורם לעני הגון, אין מצווה בידו). ואולם, אנחנו מוצאים בדברי חכמים שהבדיקות שלהם לא היו "מושלמות". בגמרא בכתובות (דף סז, ב – סח, א) מוצאים חכמים שהיו נותנים צדקה "בעיניים עצומות". גם כאשר ביררו שהקבצנים לא היו עניים כפי שחשבו, המשיכו לתמוך בהם, בהנחה שהם עדיין היו "נזקקים" ביחס לצרכים שלהם.

כלומר, יש בהחלט להשתדל שהצדקה תהיה לעני הגון ולצרכי צדקה אמתיים; עם זאת, אנו מכירים במוגבלויות שלנו בבירור אחר העני ההגון והוצאותיו המפורטות, ובסופו של יום חז"ל אומרים שעלינו "להחזיק טובה לרמאים", שאלמלא הם היינו חוטאים בכל יום בסירובנו לתת צדקה כפי שצריך.

ועדיין, זה לא אומר שצריכים לתרום לכל אחד. המשאבים שלנו מוגבלים, ואין מנוס מקביעת סדר עדיפות. אינו דומה מי שרעב לפת לחם, למי שרוצה לרכוש דירה לנישואי צאצאיו (או לנישואי עצמו); אינו דומה מי שברור לנו שכספי הצדקה יוצאים על צרכים בסיסיים ביותר, למי שמוציא את כספו על סיגריות ואלכוהול; אינו דומה צעיר שיכול ללכת לעבוד לקשיש שאינו יכול. עם כל האמפתיה, אין אפשרות לתת תמיכה לכולם, בוודאי לא תמיכה שווה.

כדאי לכל אחד לקבוע לעצמו צדקות קבועות, שאליהן הוא תורם בתדירות – זה יכול להיות מוסדות שונים, תמיכה בתלמידי חכמים, קופות צדקה ותמחוי, וכדומה (כמובן לאחר בירור היטב שמדובר בגופים הוגנים שאינם עושקים את הציבור, חלילה). בתרומות אלו אפשר לקיים את עיקר חובת הצדקה, וגם את מצוות "מעשר". מכאן ואילך, אפשר להוסיף ולתרום לפי העניין. אין חובה לתת לכל אחד שמגיע לביהכ"נ; כל אחד מתחבר לסיפור אחר, לצורך אחר, למצוקה שונה.

אני מזדהה עם התחושה שמדובר ב"יצר הרע" שמונע מאתנו לתת לכל אחד, אך יש להיזהר מ"מצפוניות-יתר" שלא נותן לנפשנו מנוח. לא כל דבר הוא מהיצר הרע. בהנחה שמדובר במשאבים מוגבלים אין מנוס מלהכריע למי לתרום ולמי לא. זה משהו שכל אחד מאתנו עושה, וזה בסדר גמור. ההלכה מתייחסת אף היא לסדר קדימות בצדקה (אפשר לראות כאן), אבל כמובן שכל אדם נוטה אחרת, וטוב שכך: דווקא משום כן העוגה מתחלקת בין כל הצרכים השונים והמגוונים.

בהצלחה רבה בכל,

יהושע

[email protected]