שלום לך

תודה על שאלתך.

מאמינה שהשאלה הכנה שלך נוגעת לכל כך הרבה נשים צעירות, שגם הן, כמותך, תוהות למה הן פתאום אדישות.

מה נכבה בתוכן והאם זה בכלל נורמלי.

מבינה שאת מפחדת מאובדן החלום.

מכך שהעתיד שצבעת לעצמך בצבעים חדים כל כך הולך ומטשטש. כביכול הוא כבר לא ברור לך. לפחות לא בעוצמה שחווית בעבר.

והחשש שלך הוא מובן כי חלק גדול ממה שמרכיב את האישיות שלנו זה ה"אני האידאלי."

את בטח מכירה את השאלה הכל כך בסיסית ששואלים את הילדים:

" מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול" כשאלה מכוונת דרך.

מעודדת מימוש פוטנציאל.

. אך זו שאלה שאנחנו גם שואלים את עצמנו. בכל גיל.

וכשאת מתארת את ההיעלמות הרגש. את אובדן הבעירה הפנימית את בעצם מוטרדת ממשהו מאד בסיסי ונכון.

ו— נורמלי.

ייתכן ואני טועה אך לרוב עם הגיל נכנסים פתאום עוד רצונות:

של מימוש עצמי.

של עצמאות.

כן. הנאיביות התמימה והמבורכת קצת מתפוגגת מול החיים המציאותיים. החששות מפני חיי משפחה וזוגיות מקבלים פנים וצורה ודוגמאות עגומות למכביר…

כל אלו מכבים מעט את האידאל הזה שיושב בבטן ובראש.

לפעמים דווקא כשיורד העומס הלימודי וחיי החברה פוחתים הראש מתפנה להקשיב לקולות שמנבאים קטסטרופות.

ואולי שם המקום רגע להקשיב.

לעצמך.

למה שאת רוצה.

למה שאת בוחרת.

בלי "לדקלם אידיאלים".

בלי בהלה.

לשמוע את החששות ( הטבעיים) שעולים.

לתהיות. ( הנורמליות)

למחויבות ( הבריאה) שקצת מלחיצה.

ולנסות לחפש תשובות.

להתבונן על אלו שכבר בנו בית בהצלחה רבה ולאמץ מהם אסטרטגיות שיקלו עלייך.

להכיר את כוחות הנפש שלך.

לזכור מה את יודעת ומסוגלת. (בטוחה שיש לך הצלחות כאלו מן העבר… )

מקווה ומתפללת בשבילך שהבירור הפנימי הזה יחזיר לך את המקום הבטוח והמאמין בעצמך ובחלומות שלך.

בהצלחה.

שפרה י.