שלום
למרות המצוקה שמובעת במכתב ולמרות האמירה שאת בעצמך כותבת – שיש כאן נקודת גישה מהותית שיש ללבן ולדייק – השורש של המכתב הוא נפלא ועמוק – החיבור לימים שעומדים ברומו של עולם וחופפים עלינו – והתשוקה והרצון להיות בהם בצורה הטובה ביותר ולא להפסיד אף שבריר של ימים גדולים כל כך.
את מרגישה שמשהו בגישה צריך דיוק. מה הדבר?
לדעתי אפשר לגשת לזה מכיוונים שונים – אני רוצה לגעת בדבר שהוא לדעתי בעומק שורש הגישה בעבודת ה' בכלל, ובגישה לימים נוראים בפרט.
בשורש, יש הניגשים לעבודת ה' כאל 'מערכת'.
יש מערכת הפעלה, יש חוקים, סדרים, יש זמני רצון, יש דין, יש את המערכת של תפילה – מה מבקשים ואיך וכו'.
הגישה הזו שיש בה אולי מימד מסוים אמיתי – כשהיא תופסת אצל האדם את כל המקום של עבודת ה', היא מביאה את האדם להתמסר, לעשות, להשתדל ולנסות להפיק מעצמו את המירב של המעשים או התפילות.
הגישה בצורה כזו, בעצם מתעלמת מהאדם, מהנפש שלו, מהרצון שלו, ומהלב.
זו מערכת קשוחה ומדויקת – תביא כך וכך מעשים, תעמיס כמה שיותר תפילות ומעשים טובים – ואז תמתין לראות אם יש אור ירוק – שמבשר שהמערכת אישרה את הבקשה…
זו גישה אחת, אולי אפילו יש בה היגיון מסוים.
אבל זה חלקי כל כך, כ-ל כ-ך.
'מערכת' שכזו, המאפיין המרכזי שלה הוא – שהיא אף פעם לא תהיה חלק מהחיים של האדם, היא לא באמת תהיה נוכחת בעומק השיתין של חייו.
היא לא תהיה המנגינה שלו – כשהוא קם בבוקר, ולא הזמזום החרישי שלו כשהוא צועד ברחוב.
היא לא תמלא אותו, היא תהיה האור המעצב את חייו.
היא תעמוד בצורה איתנה וחזקה, עוצמתית – היא תדרוש מהאדם, אולי אפילו היא תפיק ממנו את המירב שלו – היא לא תהיה הוא.
זו תהיה מערכת חיצונית שתמיד תסתור את ה'אני'. שתמיד תתנגד אליו.
לפעמים המערכת תנצח – ואז היא תמחוק חלקים מהחיים של האדם.
ולעיתים האדם 'ינצח' ואז הוא ימצא את עצמו מנותק מהמערכת הגבוהה והאידיאלית.
הציור השלם. והאמיתי זו ההבנה שאנחנו לא עומדים מול 'מערכת', עבודת ה' היא לא דבר חיצוני לנו שאינו שייך לחיים שלנו ואינו חלק מהם.
לא. בדיוק הפוך – עבודת ה' זו המנגינה הכי עמוקה של החיים שלנו!!!
הנקודה הראשונה שעלינו ללבן היחסנו לעבודת ה' – זו ההבנה שהתורה והמצוות באים לעצב את החיים שלנו לא לסתור אותם.
כשנבין את זה – יהיה מותר לנו – ויהיה חובה עלינו לשאול את עצמנו – מה נדרש מאתנו בחודש אלול – האם חודש שלם של קריאת פרקי תהילים בכל רגע פנוי – זה מעצב את החיים שלנו – או פוגע בהם?
אולי התשובה תהיה שזה מזכך את החיים ומעורר את האדם – ואז התשובה תהיה חיובית, כן, זה מתאים ועלי להתאמץ להמשיך בזה.
אבל אם את מרגישה, וכמו שאת מתארת – שלא!
המציאות הזו לא מרוממת את החיים שלי, היא לא מוסיפה לי אור בחיים.
'עבודת חודש אלול' – בצורה כמו שאני מכירה כעת – היא בדיוק מה שסותר לי את החיים – פוגע לי בבניה הטהורה של הקשר עם בעלי ועם ילדיי.
אם אנחנו מבינים שעבודת ה' פונה להאיר את החיים – אני אהיה חייב לשאול את עצמי – באיזו צורה אני מגיע לחודש אלול ולעבודת הימים הנוראים – באופן שזה יאיר את החיים שלי – כן, החיים שלי, אלו שאני מכיר, את היומיום שלי – האור חייב להיות מופנה אל החיים לא רק למערכות נשגבות ונסתרות.
אני רוצה להביא דוגמא שמבטאת את העניין, ואז ארצה להתקדם להצעת גישה מרעננת ועמוקה ל'ימים הנוראים'.
יצאתי עם חבר מהכותל המערבי, שיתפתי אותו בתחושה העמוקה של קירבת ה' שחשתי מול המקום הקדוש.
הוא לעומת זאת, שיתף אותי במרמור שהחוויה בכותב היא תמיד חוויה לחוצה ומתסכלת עבורו.
הוא תיאר לי את תחושת הלחץ שלו מהרגע שהוא מגיע לכותל, את החשש מלשכוח בקשות חשובות, את תחושת האחריות להזכיר את כל הקרובים אליו הזקוקים לישועה ואת הלחץ לנצל כל שניה במקום הקדוש הזה.
אמרתי לו שאני לא מזלזל בפירוט נרחב של כל הבקשות וההזכרה של כל הנצרכים לישועה, אבל שאלתי אותו, תאר לך שלא היית מגיע עם כל הרשימות הארוכות הללו, היית מגיע בשקט, בלי מילים, מגיע למקום הקדוש, נותן לעצמך לחוש בבית. בבית של אלוקים, הכי קרוב שיש לבית.
היית עוצם עיניים וחש את עצמך עומד מול האלוקים, פתוח – פ-ת-ו-ח.
תן לעצמך לחוש את כל התחושות שלך מול האלוקים, תיזכר בשפע שאתה מוצף בו, תפתח בתוכך את מעיין ההודאה כלפי ה'.
לאחר מכן אתה מוצא את עצמך נזכר בקשיים שיש לך, בצער, בצער של העם, של העולם, דמיין את התלות שלך ושל העולם מול האלוהים, תחוש את האהבה ואת רצון ההטבה של האלוהים.
ו… זהו תעמוד בעצימת עיניים, בתלותיות, ותלחש אלוהים… תאיר לנו… תאיר…
מה ההבדל בין העמידה הלחוצה שלו מול אבני הכותל לבין הגישה שניסיתי לתאר לו?
ההבדל הוא אחד – האם האדם עומד מול 'מערכת' שהוא חייב לרצות אותה וללחוץ על כל הכפתורים בה – לבין אדם שמביא את עצמו.
אדם שמבין שאלוהים מעוניין בו.
שהמערכת היא בסך הכל נועדה לתת סדר ויציבות לליבה הפנימית.
עבודת ה', בשביל שהיא באמת תאיר ותעצב את החיים, בכדי שהיא רק תבנה את החיים ולא תסתור ותפגע אותם – חייבת להתחיל בעומק האדם.
האדם חייב להביא את עצמו. כשהאדם מביא את עצמו, מביא את הלב שלו הכל חי יותר, הכל דינמי, מלא חיים (אני לא מדבר כמובן על פרטי ההלכה המחויבים).
אם האדם מבין שחודש אלול, וחגי תשרי הם זמנים של מפגש.
הזדמנויות להיפגש עם האלוהים. לנער את האבק שדבק בדרך, להביט בעצמי באמת – לשאול את עצמי כמה אני נמצא, כמה אני טהור, כמה אני אמיתי.
ואז לבוא לעמוד מול ה', לשאול את עצמי כמה אלוקים נוכח בחיים שלי, להיפגש איתו -להביא אותו לחיים שלי – להמליך. להביט בעיניים.
אם אני מבין שזה 'אלול'. שהכל מתחיל ממרחב של מפגש – שבו הכל קורה.
אני מבין שקודם כל אני צריך להביא את עצמי.
ולהביא את עצמי זה אומר לברר לעצמי איך אני חושב על אלול והלב שלי מתרחב- נותן מקום לאלול לחדור אלי במתיקות.
כן, גם זמנים של חרטה ותשובה יכולים להיות זמנים של חוויה – של געגוע.
גם געגוע צורב, גם חרטה – יכולים להיות עם נוכחות מלאה. עם היות. בלי לברוח.
ואם קריאת תהילים ותפילות מביאים אותי להיות פחות – פחות עם החיים שלי, פחות עם המשפחה שלי, פחות עם הרוגע שלי, עם החוויה – עם האני שלי – אז זה לא זה, זה לא האלול שאני אמור להיות בו.
'אלול' שה' רוצה ממני, 'אלול' שהלב שלי רוצה ממני – זה 'אלול' שאני נמצא בו. וכמה שיותר.
זה אלול שמרעיד לי את החיים בעדינות מתוקה, ואולי גם בחריפות יוקדת – אבל כזה שנוגע בחיים שעוטף אותם – לא כזה שפוגע בהם שמחורר אותם.
זהו.
אני מקוה שמה שכתבתי ייתן לך מבט חדש על 'אלול' ועל עבודת ה'.
בברכה שה' יאיר לנו,
ושכל המועדים יהיו חרכים זוהרים לאורו של ה'
שמבקש לגעת בנו.
שלום
[email protected]
דלג לתוכן
