שואלת יקרה

זו שאלה מצוינת.

את מתארת תחושות שאנשים רבים היו חותמים עליהן. מילא אם הכל היה בסדר, והמצב הרגיל הוא של שמחה ופריחה, אנו מקבלים בהבנה שהנה מגיעים ימים שדורשים מאיתנו להתייחד עם הצד העצוב של המציאות. אבל כאשר השיגרה רצופה בארועים קשים ומעציבים, למי יש כוח ורצון להיכנס שוב לעצבות?

ברשותך, אעצים את השאלה שלך.

אני טוען שגם בשנה 'רגילה' קשה להבין מה התועלת ב'ימים עצובים'.

איזה טוב יוצא מזה? האם אכן המצב הנפשי הרצוי בימי בין המצרים הוא שפוף, מדוכדך, חוסר חיות? נשמע לי קצת מוזר שאותה מידה מגונה ממנה הזהירו כל בעלי המוסר והחסידות – הלא היא מידת העצבות, בימים אלה נעשית מצוה גדולה…

בהכרח עלינו לשנות את המבט הבסיסי על ימים אלה.

בבסיס הדברים עומדת תובנה מאד חשובה. במסגרת הרגשות הכואבים שיש בנפש האדם, יש כמה סוגים של רגשות. יש תחושות קשות וכואבות שמביאות תועלת והתקדמות. חיי האדם, וגם חייה של אומה, מורכבים גם מזמנים כאלה. יש יום ויש לילה, יש אור ויש חושך, ולכל אחד תפקיד. לולי הקושי והכאב לא היינו מתקדמים.

מאידך, ישנן תחושות כואבות שאין בהן שום תועלת, ורק נזק כרוך בעקבן. למשפחה זו שייכות: השנאה, הנרגנות, העצבות, ועוד כמה דברים טובים…

נתמקד בהבדל בין 'עצבות' ל'מרירות'. מי שהגדיר את שני המושגים הללו הם גדולי החסידות, והנה דברים נפלאים שכתב מהרש"ז מלאדי בספר התניא פרק לא:

"אך באמת, אין לב נשבר ומרירות הנפש על ריחוקה מאור פני ה'… נקראים בשם עצבות כלל בלשון הקודש, כי עצבות היא שלבו מטומטם כאבן ואין חיות בלבו, אבל מרירות ולב נשבר הרי יש חיות בלבו להתפעל ולהתמרמר, רק שהיא חיות מבחינת גבורות קדושות, והשמחה מבחינת חסדים, כי הלב כלול משתיהן".

הדברים ברורים לכל אדם המתבונן מעט בעצמו: עצבות היא חוסר חיות אפרורי, ולעמתה המרירות היא תנועה של חיים. העצבות באה מיסוד העפר שבנפש (אותו כוח שמביא אותנו לעצלות ולכבידות), ואילו המרירות ו'לב נשבר' באים מכח האנרגיה האלוקית שבנו, שמרגישה בחסרון ושואפת למילוי, היא מואסת בקטנות ומצטערת על השלימות שחומקת…

זאת ועוד, בעצבות יש אלמנט של כעס. העצוב "עושה ברוגז" עם המציאות, עם ה'…

ובשם רבי אהרן מקרלין הובא בנוגע לחשבון נפש מתוך 'מרירות' לעומת מתוך 'עצבות':

"אם חשבון הנפש היה מתוך עצבות, הסימן הוא כי אח"כ הולכים לישון. אינו יכול לסבול את עצמו ואת האחרים בודאי אינו יכול לסבול… אבל אחרי 'מרירות' לא יכול לישון שהרי מרירות היא שלא התחלתי עדיין מאומה לעשות, מתחילים ללמוד, להתפלל, מרגישים יהדות ונהנים אם רואים יהודי אחר…"

אם כן, המבחן אם הצער הוא חיובי או שלילי, הינו מה השלב הבא. לאן הצער מביא אותנו.

אבחנה זאת חשובה כשאנו באים להבין דמויות מוסריות שונות שהיו עסוקים בדקדוק עצמי ובהסבר כמה אנחנו רחוקים וגרועים. למשל, המשגיח רבי יחזקאל לונשטיין זצ"ל, כל המכיר את שיחותיו מבחין בנימה הזו. אולם טעות היא לחשוב שמחשבות ודיבורים מהסוג הזה הביאו אותו לדכדוך ולעצבות. ההיפך הוא הנכון, הוא תפס את הדברים באופן שמדרבן, דוחף ונותן אנרגיה. ישנו סיפור מפליא אודותיו, שפעם אחת שאל אותו תלמיד מדוע הוא לא מדבר בשיחותיו על מידת השמחה. נענה ר' יחזקאל ואמר: בשיחותיי אני מדבר על נושאים שגם אני צריך להתחזק בהם, ואילו במידת השמחה אין לי קושי, אני תמיד שמח!

ניתן לקחת דוגמה מההתמודדות של שרידי השואה עם החורבן הנורא. אחת הדמויות המופלאות בדור זה הוא הרב מפוניבז' שנשא כל העת על לבו את זכר משפחתו ותלמידיו שנספו, אבל במקום שישקע בעצבות, הדבר היה מנוע לעשייה אדירה ובלתי פוסקת. בגבורתו הוא הפך את העצבות למרירות. ושה' לא ינסה אף אחד מאיתנו.

נשוב עתה לאבלות החורבן. המטרה של הצער והאבלות על החורבן היא לקדם אותנו ולדחוף קדימה. אוי ואבוי לנו אם נשלים עם המציאות של עם ישראל כמות שהוא, אם נשלים עם הריחוק שלנו מהחיים הרוחניים האמתיים. תקופה קצרה בשנה אנו מתייחדים עם ההתבוננות הזו, שבעצם מגיע לנו הרבה יותר! אנחנו הרבה יותר גדולים ממה שאנחנו. ה'שמונה עשרה' שלנו ראוי להיות מתוק מדבש וכמים קרים על נפש עייפה, ולמה ליבנו כאבן. וכו' וכו'. גם בפן של הצרות הגשמיות של עמנו, המטרה בהתעסקות איתן (למשל בקינות תשעה באב) היא למשש את הריחוק מה', ואת המצב הבלתי-מתקבל-על-הדעת שדוקא העם שהכי קרוב לה', הוא עובר את הסבל הכי גדול. אסור לנו להשלים עם זה, צריכה להיות זעקה פנימית.

זעקה, כן. דכדוך ועצבות, לא.

כל תנועה של צער וכאב, כל שיש בה חיות והתעוררות, יש בה יופי, ובה אנו עסוקים בימים אלה.

כל תחושה של עצבות, יאוש, התאבנות, כעס – עלינו לדחות מליבנו. תחושות אלה הן האויב שלנו, ושל עבודת ה'.

אסיים בדברי החזון איש, המובאים בספר 'מעשה איש' (ח"א עמ' קצג), כי הם ממש ככל הדברים האמורים כאן:

בכל דיבורו, בכל דו שיח שניהל, דאג להשרות רוח נעימה. תמיד היה שרוי בשמחה, גם כשדיבר על נושאים שיפה להם הדמעה. אחד ממקורביו תמה בפניו: היתכן? והשיב החזו"א כשפניו נוהרות: ירמיהו הנביא חיבר את מגילת איכה. כאשר הוא כתב "בכה תבכה בלילה", אין ספק שהוא בכה הרבה. הוא הזיל דמעות על שבר בת עמי. לכאורה יש כאן סתירה, שהרי הנביא כתב זאת ברוח הקודש, ורוח הקודש אינה שורה אלא מתוך שמחה? אלא: אפשר לבכות בכי תמרורים על חורבן בית המקדש ובו זמנית להיות בשמחה!

פירוש הדברים: שמחה היא תנועה של התפשטות וחיות, האדם נוכח בה ומוצא את ביטויו. גם בשעת בכי ואבלות, ניתן להיות במצב של נוכחות עם כל הכוחות והעוצמה הפנימית. ההיפך מעצבות השוללת מהאדם את עצמו, בבחינת מוות קטן.

אם כן, חושבני שדוקא לאחר שנה קשה שכזו, נוכל לגשת לימים אלה מתוך אתגר, להפוך את העצבות למרירות. לראות בכל מה שעבר עלינו בכלל ובפרט חלק מהסיפור הגדול של הקירבה והריחוק אל ה'. יש פה סיפור של יחס, לא סתם צרות המפילות אותנו ל'חור שחור', אלא מערכת של דינמיקה בקשר עם ה'! וזה כואב עד מאד, אבל יש כאן משהו חי. הסתמיות היא 'מוות', אבל מציאת המשמעות של הצרות, שהכל הוא במסגרת של הקירבה והריחוק בין ישראל לה', הוא דבר חי!

רק מתוך כך, אפשר לעבור מאבילות לנחמה!

שנזכה תמיד להיות, בכל מצב שהוא, בכלל:

"ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום"

בברכה

ישי