אשה יקרה,

את מתארת תופעה כל כך נפוצה של שחיקה. זה מוכר כל כך בכל תפקיד, ובמיוחד בזוגיות ואמהות.

כדי לאפשר מבט עמוק יותר, בואי נסתכל פנימה:

האמהות הטובה לא מתחילה בילדים,

היא קודם כל לחלקים הקטנים שלנו: הגוף,, הרגשות, הצרכים.

ההקשבה שלך לעצמך כרגע היא סיבה לעצור ולהודות על כך שאת עוצרת ומקשיבה.

כמו לילדים, לא תמיד אפשר וצריך לתת כל מה שהקטנים דורשים,

אבל גם כשאי אפשר- יש דרכים שונות להגיד "לא".

אפשר בגערה, באשמה, בהאשמה, בכעס,

אפשר באמפטיה, בחמלה, בידיעה שזה מה שנכון לעכשיו ובפרספקטיבה שהגל יעבור.

השאלה נרקמת סביב הילדים,

אך היא שואלת עליך, כאדם.

מה המקום שלי? איפה אני בתמונה? מה המשמעותי שלי כאן? איך העתיד שלי יראה?

ואת ראויה להתיחסות. אנשים אחרים יכולים לתת או לא, בבחירתם החפשית ובמסגרת יכולותיהם המוגבלות.

אני מזמינה אותך לתת מקום לשאלות היקרות הללו, להדהד אותן בתוכך.

כדי להיות באופן מיטיב עם חלקים שעולים בך, ההזמנה היא לזהות ולהתחבר למקום הגבוה של הנפש האלוקית. זה החלק שרואה את היופי שבכל אחד מהילדים שלך,

רואה וחומל ואוהב. שימי לב לתחושות הגוף כשאת חושבת כך על אחד הילדים שלך.

וכעת בואי מהמקום המאיר הזה אל עצמך-

לתת מקום לצורך למרחב ולהתמלאות

להרחיב את המבט על המשמעות של חייך, של בעלך וילדייך. סקרי בעדינות אחד-אחד, לאט לאט.

ולעטוף בחמלה את החלק שרוצה לדעת שהכל יהיה טוב, ואין לו דרך לדעת.

פיתוח ההקשבה הוא לא לחיצה על כפתור, אלא ממש לצאת לדייט עם החלק הזה שעולה. לדבר איתו, לשמוע את המחאה/כעס/עלבון או כל רגש אחר שלו,

ולא לשנות שום דבר.

רק להיות. לחוש את ההתמלאות שמגיעה מתוך החיבור שלך, מהמקום הגבוה של נפש אלוקית שלא נבהלת ורק נותנת מקום.

אם תרצי, אפשר להשתמש בכתיבה ככלי לביטוי ולמעקב אחר ההתפתחות.

כל דבר שתעשי מהמרחב הנושם הזה- יראה ויתקבל אחרת.

כי אותה פעולה, אותו חיבוק/אמירה/שאלה/מחווה, יכולה להיות עם משקל אנרגטי חוסם, חסר סבלנות, מסמן וי, או עם אנרגיה חיובית וחיונית.

ד"ר דניאל סיגל, נוירוביולוג, מתאר בספרו את ה"מסלול הגבוה" של האונות הקדמיות, לעומת "המסלול הנמוך" של המערכת ההשירדותית.

לכן החלק הבא שמדבר על פסים מעשיים יותר חייב לבוא אחרי עבודה אמיתית לאור הנכתב עד כה.

מהמקום הגבוה של המגדלור שרואה פרספקטיבה ומקום לגדול ביחד,

אפשרי לעצמך להרגיש את המצפן הפנימי שלא נח לו עם דברים מסוימים.

כתבי כל דבר שמפריע לך, ולידו מה היית רוצה.

ברגע שאת מקשיבה למה לא, זה מוביל אותך באופן מקביל ל"מה כן".

למשל:

"אני לא רוצה שהילד יריב" – "אני רוצה שהוא ילמד להאזר בסבלנות"

"עצוב לי שאין מחוות רומנטיות, זה לא הצד החזק של בעלי" – "אני רוצה למצוא דרך להתמלא, להתפנק."

שוב, זה לא קסם

אבל זו תנועה.

תנועה שמגיעה מהקשבה אמיתית,

אם תבואי מהמקום הנמוך, זה יהיה עוד מאותו דבר, עוד הישרדות מתישה שסביבה מתגבשים תחושה של קיפוח, של אצבע מופנית החוצה בהאשמה, וירייה בעצמך כאשמה.

מהמסלול הגבוה- יש חיבור, סנכרון, מתוך ההקשבה תוכלי לסמן לעצמך תכנית עבודה עם כל אחד מהילדים.

למשל, עם הבכור. מה צריך לקרות כדי שתהיי רגועה מבחינת ההתפתחות שלו? שימתין בסבלנות/יגלה אכפתיות/משהו אחר?

כתבי זאת.

ומה לגבי כל אחד משאר הילדים?

ולגבי עצמך, והקשר עם בעלך.

עצם ההתמקדות תסייע למח שלך לעבוד בצורה מקדמת, במקום ללכת לאיבוד בערפול ובעומס.

כעת עברי שוב על הרשימה והוסיפי ליד כל סעיף- מה את מוכנה לעשות כדי לקדם את הענין. (רמז: משוב חיובי לפעולה שמתקרבת למטרה- מחזקת את ההתנהגות הזו. כך שאם סימנת על הבכור "לגלות בגרות ולזרום", את תתפסי אותו על הפיפס של משהו שנראה בכיוון, אפילו אם זה יצא לו בטעות, ותוכלי לשבח אותו מתוך המיקוד שלך: זה היה ממש בוגר, וכיף לי לראות אותך מצליח לזרום ככה. זה גורם לי להתפעל ממך, ולהרגיש ממש כיף שאתה בן שלי"… או בכל ניסוח שמתאים לך.

המח שלנו מתוכנת לשמוע "כן".

אם ההתמקדות היא מה את רוצה לפתח, את תמצאי את הדרכים, במקום להיות תקועה ב"מה לא, מה חסר", שמותיר אותך לבד בכאב וללא מוצא.

מאחלת שתמצאי את דרכך למסלול הגבוה שמחבר למשמעות עמוקה בכל רגע,

עם תנועה לעבר הרצוי

והתמלאות מעצם התנועה והיכולת שלך להשפיע לטובה,

מבפנים החוצה.

שלך בהערכה,

שפרה