שלום לך אחות יקרה,

תודה מעומק הלב ששיתפת בעומס ובמועקה שרובצת עליך. הגדרת את נושא השאלה "מזויפת" ואני שומעת במכתב שלך כנות גדולה והרבה כאב סביב הפער בין מי שאת כרגע לבין מה שאת כביכול 'צריכה' להיות. לצד היאוש והציניות, אני שומעת גם את ההתעוררות וההתנערות מאותה דמות מזויפת שנכנסת אליה, ועכשיו את כבר לא בטוחה לגביה. ההתקוממות שלך היא אותנטית לחלוטין. והזעקה שלך שדי, את חייבת חיבור, אי אפשר להמשיך ככה יותר – זה ה'את' הכי אמיתית בעולם. אני מניחה שעם דרישת אמת כזו חזרת בתשובה ובחרת בבעלך ובאורח החיים שלך בפעם הראשונה, ועם בקשת אמת כזו את רוצה עכשיו לחשוב מחדש ולבחור את עצמך בפעם השניה.

המילה 'צריך' מאד דומיננטית במכתב שלך ונראה שעצם המושג הזה וההתעסקות בו מסבים לך הרבה קושי ותחושת של ריחוק מהמהות הפנימית שלך. המרדף המתיש אחרי ה'צריך' מלווה בתסכול מחוסר ההצלחה לעמוד בדרישות ש'צריך' ומוליד את ההתקוממות שפורצת ממך על חוסר החיבור שלך למה ש'צריך'. חשבת פעם מה ההיפך של כל ה"צריך" הזה? התנועה הנפשית ההופכית ל'צריך' זה פשוט 'רוצה'. מה את רוצה, מה הלב שלך מבקש? הדיוק של הרצון הפנימי זה עבודה עדינה וקריטית. יותר קל לנו להגדיר מה אנחנו לא רוצים (לא רוצה לבזבז כל כך הרבה אנרגיה על מטלות בית טכניות, לא אוהבת את הכיסוי ראש, לא רוצה להתאמץ על הקשר הזוגי מתוך תחושה של ריקון) אבל מה כן? רוב הפעמים אנחנו פוחדים לחשוף אפילו ביננו לבין עצמנו מהו הרצון הזה. זה משום שלרצון הזה יכולות להיות השלכות דרסטיות. אולי אגלה שאני בכלל לא בכיוון ויש פער גדול בין אורח החיים לרצון שלי? הפער הזה כואב מאד. מה יהיו המחירים שאשלם אם אתחיל ללכת לכיוון הרצון שלי? לא סתם קראת לזה "להמציא את הגלגל מחדש". אז בואי נתחיל בקטן. האם את יכולה למצוא חלקה קטנטנה של בהירות ברצון הפנימי שלך? שלך ולא של אחרים. לא מה את אמורה. לא מה אפשרי במסגרת הנסיבות. לזקק רצון קטן, בהיר ולא בומבסטי ולהרשות לו להיות. גם אם לא תוכלי להגשים אותו כרגע, התשוקה הקטנה הזו יכולה להתרחב ולהחזיר לך את תחושת העצמי שאבדה פתאום. יתכן שזה יהיה צעד ראשון במעבר מהתנועה הנפשית של צריכה לרוצה.

סיפרת על שתי סיבות שמקשות עליך להתרכז במי שאת רוצה להיות באמת: עומס המטלות בבית והשיפוטיות של הסביבה. עלה בדעתי שיתכן שהשורש של שתי הסיבות הוא אחד, ושהן לא הגורם למצב אלא תוצאה שלו. עולה לי דימוי מהכובע המדעי שלי: כידוע, הטבע סולד מריק, איפה שיש ריק (וואקום) – נוצרת משאבה שלוקחת מהסביבה למלא את המקום הריק. כשאת לא ניצבת על מקומך, יודעת מי את, מה את רוצה ולאן את מובילה את המשפחה שלך – המקום שלך ריק, והוא לא מחכה לך בסבלנות אלא מתמלא מיד בהרבה רעשי רקע. כשאת לא יודעת מה את רוצה, רעשי הרקע יהיו רצונות של אחרים. כשאת מוותרת על הרצון שלך את נשאבת לריצוי. של הילדים, של בעלך ושל הסביבה. וריצוי אף פעם לא עושה את האחרים מרוצים.

לא זכיתי להכיר אותך אישית, אז אם את מרגישה שהניתוח שלי לא מדבר אליך או קשה וביקורתי מדי – את יכולה להתעלם מהכל. כל מה שאני כותבת לך מבוסס על תחושה אישית בלבד, ומתוך תפילה לה' שישים בפי את המילים שיקלעו למה שהלב שלך זקוק עכשיו.

כל אחד מהקשיים שהעלית החל בהרדמה של תינוק, המשך באי-חשק בזוגיות, וכלה בקושי עם שמירת שבת וכיסוי ראש הוא נושא בפני עצמו וראוי להתייחסות רצינית ומעמיקה. אחרי תקופה ארוכה שאת עסוקה במרדף אחרי הדרישה הלא מוגדרת של ה'צריך', יכול להיות שדווקא העזרה הראשונה כאן היא להניח לרגע לכל החזיתות שמאתגרות אותך במקביל. עוד יגיע הרגע המתאים להידרש לשאלות הנוקבות שהעלית על זוגיות ושמירת מצוות ולצלול לעומק כל אחת מהן בנסיון לתת מענה הולם. כרגע הכי חשוב וקריטי זה לשקם את תחושת העצמי שלך. עוד לא ברמת המעשה. ברמה התודעתית את חופשיה לגמרי לחשוב ולרצות כל דבר.

לפני סיום, כמה מילים מזוית קצת אחרת על הרוצה והצריכה. כתבת שבתוך הטרפת של החיים את כמהה לשקט פנימי וזמן לעצמך. כתבת גם שהשעות הספורות שאת מקדישה לכך בשבוע עוזרות רק באופן חלקי וזמני. אכן, רוב הנשים שמגדלות ילדים קטנים בבית מתלוננות (בצדק!) על עומס טכני ונפשי מטורף. הפתרון הקלאסי שאנחנו נותנות אחת לשניה כחברות לצרה הוא: תשקיעי בעצמך. למצוא סידור לילדים ולפנק את עצמנו בכל מיני דרכים כדי להיטען ולאגור כוחות. אני הכי בעד בעולם שתפני זמן לטיפוח עצמי ולפינוקים מכל סוג: קפה, חברות, מסאז' כתיבה אישית, או כל דבר שעושה לך טוב. אבל – בכנות אני חושבת שזה תוספת נחמדה שעוזרת ולא פיתרון.

כאשה, אמא ועובדת את מוקפת במערכות יחסים אינטנסיביות ששואבות ממך אנרגיה. הטיפול בילדים, הקשר עם בעלך ואולי גם בעבודה סוחטים ממך משהו שאת לא יכולה לתת כרגע, כשאת מרגישה מרוקנת. תרשי לי להציע שהתרופה לתובעניות שמאפיינת כרגע את היחסים שלך נמצאת בתוך הקשרים ולא מחוץ להם. מחקרים רבים מראים שהקשר שלנו עם הסובבים אותנו הוא המרכיב המשמעותי ביותר, אולי אפילו תנאי הכרחי לשביעות רצון מהחיים. כלומר, מערכות היחסים שלנו יכולות להיות מקור לסבל עצום, ובאותה מידה גם המפתח לאושר. קחי כמה זמן שאת צריכה לעצמך, זה תמיד מבורך, אבל צריך לראות איך אפשר שתיעני לקשר עם בעלך וזה דווקא יטען אותך באנרגיה ולא יקח לך כוחות, איך ליצוק משמעות עמוקה ומספקת בגידול הילדים באופן שתפסיקי להיות שפחה וספקית צרכים ותהפכי לאמא מצמיחה ומזינה, אמא שיש לה חזון ומובילה בגאון לערכים.

תמיד טוב להתחשב ברצונות של אחרים, אבל כשאנחנו מנוהלות על ידם, הם הופכים להסחת דעת שגורמת לנו לעבוד קשה והרבה ומתוך תחושת קורבנות כשאף אחד לא ברמת מרוצה ממנו. במקום להתרוצץ בלדחוף לכולם מוצצים, עדיף להשקיע את האנרגיה בלרתום את היחסים עם כולם לתת כוח לאני האמיתי שלך לפרוח כדי שתוכלי לגלגל את הטוב הלאה ולתת לכולם בחזרה את מי שאת.

האני האותנטי שלך נמצא שם. אולי כרגע הוא חבוי מסיבות מסוימות, אולי כרגע כואב או מפחיד מדי לגלות אותו. מבחינות מסוימות קל יותר להישאר בקליפת הזיוף במקום להסתכל לו בעיניים. אבל הנשמה דורשת את שלה והיא קוראת לך להתחיל בזהירות ובעדינות את מסע הבירור הזה.

שולחת חיבוק גדול ומתפללת איתך להתגלות הרצון הפנימי ולהובלה של הבית מתוך מלאות, משמעות ותשוקה.

חני