שואלת יקרה

שלום וברכה

ראוי להערכה האומץ ומתן האמון בפנייתך לאקשיבה, בהרבה רגש וכנות שיתפת והזמנת להיכנס אל תוך הדיאלוג הרגיש והסבוך שעומד בבסיס מערכת היחסים בינך לבין אביך שבשמיים נותן המצוות, את למעשה מעירה בחכמה כי נדרשת רגישות רבה במתן הכוונה בסוג שאלה כזו, כמו שהדגשת “תשובה לא טובה יכולה להביא הרבה נזק”.

מחד, אכן חובה עלינו להיות זהירים ומדויקים בהתייחסות לקונפליקטים מורכבים כל כך בין האדם לאלוהיו. מאידך, חשוב להבהיר כי אין דרך לתת הכוונה מדויקת כפי הנדרש, בעיקר בגלל אופייה המצומצם של מסגרת זו.

כתבת בסיום השאלה משפט כל כך קולע בפשטותו: “רוצה לעשות את רצונו אבל לא על חשבון בריאות הנפש”, במובן הזה שאלתך היא בבחינת “שאלת חכם-חצי תשובה”, זו למעשה התשובה הקצרה והקולעת שיש לי להציע לך, פשוט בגלל שזה עצמו רצונו של ה’ יתברך, תורתנו דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום, עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר.

עשיית מצוות מתוך כפייה ולחץ פירושה – קיום שלא מתוך בחירה אישית בעשיית הטוב והמרומם, לא מתוך שמחה, אלא רק כדי להימנע מכאב של מצפון ולחץ מעיק.

ניתן לומר כי הסימן האם האדם מבין את המצוות בדרך הנכונה, תלוי בשאלה האם קיום המצוות מוסיף אצלו שמחת חיים מתוך רוממות או שהוא נהפך ללחוץ ומדוכא, האם המצוות מחזקות אצלו את השליטה עצמית מתוך סיפוק ונעימות או מתוך שבירה ודיכוי. המטרה הסופית היא להתלמד בעשיית מצוות כהרגל ובדרך טבעית שמתמזגת עם הנפש, ולא כמלחמה תמידית מתישה ומייאשת.

– יראת ה’ תוסיף חיים, תוסיף שמחת חיים.

במהלך פסוקי הקללה בספר דברים הכתוב מנמק את הסיבות שגרמו לבוא הקללה על עם ישראל “תחת אשר לא עבדת את ה’ אלוקיך בשמחה ובטוב לבב”.

מי שלחוץ בענייני מצוות עליו לדעת שאין לקב”ה את מלוא הנחת רוח במצוותיו, הרי אב ואם האוהבים את בנם – מצטערים כשהוא עושה את רצונם בלחץ ובמתח, והרי הקב”ה הוא אבינו האב הרחמן שאוהבינו אהבה רבה וחמלה גדולה ויתרה, ממילא עשיית מצוות מתוך לחץ וצער עושה גם צער למעלה, (בשעה שאדם מצטער שכינה אומרת ‘קלני מראשי קלני מזרועי’ – סנהדרין מו, ב), נמצא שמי שפועל מתוך הוראות כפייתיות ולחץ, לא רק שלא הועיל והוסיף בצורת עבודת ה’ ששם לעצמו, עוד הפסיד בזה שהחטיא את המטרה ואין כל כך נחת רוח ממנו.

בנימה אישית, רואה לנכון לשתף שגם מבין אלו שגדלו במשפחות חרדיות שורשיות, ישנם הסובלים מתחושת לחץ וכפייה בעשיית מצוות כתוצאה של ‘לקיחת אחריות יתר’ והחמרה רבה מידי מעבר למדרגה הטבעית שלהם, זה נקרא “נערווין” בסלנג ישיבתי, גם זה קשור לפעמים לחינוך מלחיץ בילדות. אמנם ההתמודדות של דור שני לבעלי תשובה היא ייחודית בכמה מובנים, אך חשוב לדעת שבעיה מעין זו קיימת גם אצל חרדים במקור, יש בזה כדי לנרמל את התופעה ואת הקושי.

ההנחיה המקובלת בישיבות בשם גדולי ההוראה היא, שכדי לשלול התפתחות של ‘נערווין’ יש להימנע לגמרי לתקופה ממושכת מקיום פרטי המצווה שמייצרת את הלחץ והמתח, בבחינת “מוטב חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה” (שבת קנא, ב), זה סוג הוראה של שולחן ערוך החמישי, וחזקה עלינו ש’אין הקב”ה בא בטרוניא עם בריותיו ואינו בא על האדם אלא לפי כוחו’.

כתבת בתמצית השאלה, האם לעשות מצווה מסוימת למרות שהיא מביאה אותי ללחץ או להוציא למצווה לשון ולומר אונק על הפרנציפ דווקא לא !!!

כמדומני ששני הצדדים אינם נכונים, להוציא למצווה ‘לשון’ מלמד על לחץ לא בריא מהמצווה -לא פחות- מאשר לעשות את המצווה עצמה באופן שמביא ללחץ. המצוות אמורות לבוא בניחותא, ואם במאמץ – אז מסוג כזה שסופו שמחה רוממות וטוב לבב.

את מרגישה שהמצוות מדכאות אותך, את כועסת מאד על הכללים, זה סיבה טובה לצאת למסע בירור, הביטוי העוצמתי של הרצונות הפנימים שלך באמצעות הכעס זו למעשה הזדמנות מיוחדת לקבל גישה לתחושות הפנימיות, להגיע לנקודת אמת פנימית ועמוקה יותר בתוך עצמך, הכעס הוא סימן שמשהו נגע בנו בעומק, זה שעת כושר עבורנו לצאת מעצמינו, לנסות להבין את השגיאות העמוקות שבתוך הרגשות הללו, לקחת את הצ’אנס לבנות חיבור למצוות באופן הרמוני ונכון יותר.

יש לראות בכעס סוג של סימן… ‘פעמון אזעקה’, מעין קריאה לפתוח את הלב להבנה הבסיסית שכל המצוות וההתמודדויות לא נועדו להתנגש חזיתית עם הרצונות הפנימיים שלנו בדרך של לחץ וכפיה, המצוות לא באו לעשות לנו ‘דווקא’ וממילא אין צורך להוציא להם ‘לשון’ בפרינציפ, הם נועדו לכוון את הרצונות והכוחות של האדם למקום טוב ומרומם יותר.

בתוך מסע הבירור חשוב לבחון אולי נעשו דברים מהר מידי, האם ישנה התאמה בין המאמץ למדרגה שלך.

לא נכון לעשות מצוות שהאדם לא שייך אליהם כלל, בלי להבין; איפה הוא? מה המדרגה שלו? מה הוא שואף מעצמו? מה הוא מסוגל כרגע? איך עולים שלב אחרי שלב? רק בצורה כזאת אפשר לבנות דברים שהם יהיו קיימים בנפש, והם יהיו מתאימים לנפש, ולא יהיו מהלכים כפויים שאין להם חיבור הרמוני למציאות של האדם.

בנוסף, יש לבחון עד כמה קיימת הבנה של המצוות בצורה שגויה.

כך למשל, בכל מצווה חשוב להבין את הדירוג, מהו עיקר הדין? מה דאורייתא? מה דרבנן? מה חומרא? ישנם כאלו שכל דבר שיש בו איזשהו צד מעלה הם כבר הופכים אותו לחובה. יש בהלכה: “מידת חסידות”, “בעל נפש”, “המחמיר תבוא עליו ברכה”. יש כאלה שלוקחים גם כאלה דברים ממש כחובה גמורה וכעיקר הדין, והם חושבים שהם בעלי מעלה יותר גדולים מאלה שלוקחים את זה רק בתור תוספת והידור. וזה לא נכון!

הבנה זו חשובה במיוחד כי לפעמים כתוצאה מהכעס על המצוות ושנאת הכללים, כאשר אנו נשברים ומרגישים שנמאס ומוכרחים להרפות, אנו עלולים לפתח רגישות יתר ולנטות בהקצנה ובאופן מוגזם לעבר החופש, לעבר בריחה משמירה אפילו מינימלית, רק כדי להתרחק מכל ניחוח של כפייה ולחץ, זה גם סוג של מנגנון פיצוי של הנפש על הכעס הגדול על מה שנשלל מאיתנו, חופש הבחירה.

הבחירה החופשית היא היסוד הנפשי ממנו ניתן להתפתח בעבודת ה’.

לעיתים מצב זה מצטרף לראיית הדברים ב’שחור לבן’ מתוך תפיסה פרפקציוניסטית: או שאנו נמנעים ושומרים הכל מתוך לחץ וכפיה או שאנו מרפים לגמרי וזורמים ופשוט עושים רק מה שמתחשק… – אך האמת שיש מנעד רחב של אפשרויות ודרגות גם בקיום המצוות.

מציע לך לחזק את הלימוד של דרך ה’ ממקורות יותר מכילים ורחומים. מקורות שבהם תוכלי למצוא את הטוב במציאות הקיימת, שלך, של משפחתך ובחיים בכלל. רוב תחלואי הנפש נמצאים על בסיס של ראיית השלילי במקום להתמקד בטוב ובקיים.

דוגמאות לספרות מכילה ומרגיעה יותר – תורת האדמו”ר מפיאסצנה / ספרי ברסלב (הרב ארז משה דורון, לדוגמא) / ספרי הרב שלמה קרליבך / ספרי הרב מיכי יוספי / ספרי הרב דן טיומקין לבעלי תשובה.

לגבי הפרעת ocd.

הפנמת המחויבות לכללים נוקשים דרך חינוך מההורים, בכוחה לגרום שהלחץ והכפיה יבואו כמו מתוכך, הפנמה זו יוצרת מעין סינגל פנימי לפיו את זו שכל הזמן נדרשת ‘להשגיח’ על עצמך ולתת הוראות וכללים, מה לעשות? מה לפעול? מה לחשוב? מה לדבר? איך להתנהג?

כש-ocd מתחבר לקיום מצוות, עלול להיווצר עומס נפשי כבד במיוחד, כי בבסיס המתח והלחץ מהמצוות עלולים להימצא רעיונות או דימויים לא נכונים, כדוגמת חווית איום מצד עונשי שמים (תיאורי גיהנום למיניהם) או כל מחשבה על-טבעית אחרת (אסונות, צרות וכדו’), או דימויים לפיהם אנו מורשעים בחומרה בפשעים וחשים עויינות פנימית ואשמה רבה, מחשבות ורעיונות מעין אלו עלולות להמשיך להדהד בראשנו ללא הרף גם אחרי שכבר יצאנו מתחת הכוונת ההורים.

במצב רגיל סינגל מוחי של לחץ או אשמה כשהוא עולה למוח הוא עובר הערכה ראשונית ובמידה ומתברר שאין בו ממש הרי שהמחשבה תעבור סינון אוטומטי, אצל מתמודדים עם ocd המוח נותר “תקוע”, מתפתח חוסר יכולת לשלוט במחשבות או בהתנהגות גם כשהאדם מזהה שהן מוגזמות או לא הגיוניות, ממש כמו דיסק שרוט, האיום הנתפס מהדימוי המלחיץ או מחשבת האשמה אינו פוחת עד לביצוע הפעולה ההתנהגותית בקפדנות בדייקנות ובסדר הנכון לפי כל הכללים המחמירים וללא רבב, מה שמחזק את הכעס והמיאוס מאותם כללים שמשתלטים על האדם.

בתקופה בה קיים חוסר בשמחה ובשלוות הנפש, כשהדיכאון והייאוש משתלטים, הרי שהמחשבות האובססיביות משלשלות את תדירותם ועוצמתן, וזהו סוג של גלגל שמזין את עצמו, כי ככל שהמחשבות של הלחץ והכפייה מתגברות הרי ששלוות הנפש מופרעת ונעלמת.

חשוב לדעת, כל הרגשה או מחשבה או דיבור שלילי שאנו מפנים כלפי עצמינו, שאילולי תופעת הלחץ והכפייה לא היו קיימים בנו, והם לא קיימים אצל אדם שגדל באופן בריא, החובה עלינו להתעלם מהם, הם סתם מעין ‘דיבוק’ שקיים בנו, וככל שנתעלם מהם – הכח שלהם אט אט יעלם ויתפוגג.

בהקשר זה, חשוב לומר שוב, אך בצורה ברורה: בקונפליקט בין בריאות הנפש לבין עשיית מצוות, הקב”ה מבקש שקודם נשמור על בריאות נפשינו, “וחי בהם” ולא שימות בהם – כך הדין בבריאות הגוף, וקל וחומר בבריאות הנפש!

מבחינת התמודדות, חוויות כעס מעין אלו שתיארת עלולות להיות מצב כרוני שיכול להחמיר עם הזמן, לכן כדאי לקיים מאמר חכמים: “דאגה בלב איש ישיחנה”, לפנות לטיפול רגשי ולברר באמצעות דיבור את הכעס הפנימי שהצטבר, ישנם שיטות מצוינות לוויסות רגשות ומחשבות, דרך טיפול קוגניטיבי-התנהגותי (CBT) וטיפול בחשיפה ומניעת תגובה (ERP)

ישנם עוד כלים אפקטיביים לצאת מחיים של לחץ וכפיה, כאלו שכדאי להוסיף לארסנל, שיטות הרפיה – מדיטציה, נשימות עמוקות, ויזואליזציה והרפיית שרירית פרוגרסיבית.

מנוחת הנפש מתוך התמקדות בהווה – קשיבות / מיינדפולנס…!!!!

ה”חפץ חיים” על התורה (פר’ ואתחנן) מסמיך על הפסוק בקריאת שמע: “וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ” (דברים ו, ו), ומפרש כך, “והיו הדברים האלה”- הדבר שאתה כרגע עסוק, המצווה שעומדת לפניך. “אשר אנכי מצוך”- בלשון יחיד, באופן פרטי אני מדבר איתך, שהרי לא כתוב אשר ‘אנכי מצווכם’, את הרבים, כי אתה היחיד שקיים בעולם, אתה הנברא האדם יחידי. “היום”- יש לך רק את היום העכשווי שאתה יכול לקיים. ואם כה תחיה, מובטח אתה ש”והיו הדברים האלה… על לבבך”- הם יתפסו את ישותך ואת רגשותיך ואת חדרי ליבך ואז תצליח.

התמקדות בחיי ההווה וחוויות ההווה גורמים ממילא היסח דעת ממשקעי העבר ודאגות העתיד, לא מתוך התאמצות כפייתית להתמקד בהווה, רק מתוך ידיעה שהחיים זה ההיום והרגע. כל העניינים האחרים של מחשבות, ושאיפות, ואתגרים, ומטרות, זה רק כדי לחזק ולהיות ממוקדים בהווה, הפנמת ידיעה זו עם תרגול נכון בכוחה להוסיף רבות למנוחת הנפש הנדרשת לקיום המצוות, לסייע באיזון שלא להחמיר על עצמנו מה שאנחנו לא צריכים להחמיר, ולא להקל מה שאנחנו לא צריכים להקל.

מאחל שנמצא את הדרך לקרבת אלוקים מתוך שמחה.

חיים עוזר ה.