דלג לתוכן
הי, אני גדלתי בבית חרדי כמובן למדתי בסמינר חרדי אבל מה שקרה שעברתי שם התעללות מצד ההנהלה ובסוף סלקו אותי משם לפני שסיימתי את השנה האחרונה. חשוב לי לציין שהייתי כל ילדותי מאד שמחה ומלאת מרץ.. אבל מה שעברתי בסמינר שינה אותי מהקצה לקצה, אני רחוקה מלהיות שמחה לא אוהבת להיות בחברת אנשים נעשיתי עצבנית לעיתים קרובות ובעיקר מתוסכלת. אני לא יודעת מה אני אמורה לעשות עם החיים שלי אין לי מקצוע כי לא נתנו לי לסיים את הסמינר ולקבל תעודה. אני לא מתחברת לכלום.. מה אני אמורה לעשות? יש לי פתרון?
בחורה יקרה
קראתי שוב ושוב את משפטיך הקצרים מנסה ליטול חלק מכאבך לדמוע את דמעותיך, לצעוק את צעקתך.
מעריצה את ההתבוננות והרצון לקום ולעשות משהו.
"עברתי התעללות מצד ההנהלה" את כותבת- ומשהו בי נשבר. איך מקום שהיה אמור לעצב את דמות קומתך, להורות לך דרך חיים ודוגמא לטוב ולישר הפך בעיניך למקור של רוע, למקור של כאב ועלבון.
מה נותר מכל מה שניסו להקנות לך במקום לימודיך? האם היית מסוגלת לאמץ לליבך את הטוב שקנית מבין כתלי המוסד בבחינת תוכו אכל וקליפתו זרק, או שהעלבון הצורב גרם לך למאוס בכל ערכי המקום?
אם האפשרות הראשונה היא תשובתך אין לי אלא לחבקך בחום ולהיות גאה בבגרות המיוחדת שניחנת בה. ובעצם מציאות חייך נוקמת את בכל אלו שלא ידעו לתת בך אמון!
אך גם אם נהגת באפשרות השנייה זכאית את לחיבוק גדול ואוהב כי גדול כים שיברך. וכה אבין לליבך, שהרי קשה לנו לעיתים לעשות הפרדה. ושבירת אמון במוסד גורמת לבני נוער רבים למשבר אמון ולערעור על כל יסודות המוסר הכרוכים במוסד.
מה הלאה? את מתארת מצב בו איבדת את שמחת חייך, את הרצון להיות בקשר עם חברה והקושי להתחבר לרצון האישי שלך- תגובות כ"כ אופייניות לבן אדם שעבר חוויה של פגיעה, התעללות ודחיה. חווית חוסר האמון הקשה שחווית מצד המוסד גרמה לך לאבד את האמון בעצמך, ביכולותייך, ביכולת התקשורת שלך – והשבר גדול אבל זהו מצב טבעי או איך שנהוג לומר: "המצב הנורמלי הוא להגיב לתופעה לא נורמלית באופן בלתי נורמלי" (את מרגישה משהו לא נורמלי במצבך- זוהי תגובה כ"כ נורמלית לחויה הלא נורמלית שעברת…)
אבל הינה- הכח שלך לשבת ולכתוב ולפנות לעזרה מורה כי יש בך רצון לצאת ממצב זה ולצמוח. יש בך יכולת לקום ולעמוד על רגלייך.
מידי בוקר אנו פותחים ואומרים "מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך" הקב"ה מידי בוקר מחזיר לנו את נשמתנו מתוך אמונה גדולה בכוחות שלנו, ביכולות שלנו לבחור ולעשות טוב בעולם.
גם לך הוא החזיר את נשמתך ולחש לך- "את האמון הגדול ביותר אני נותן לך, את זכאית לקבל אותו- ממני!!! אף איש לא יוכל להכחיש אותו. אני ערב לך!"
והרשי לי כמה נקודות מעשיות:
קומי בבוקרו של יום נסי ליטול דף ועט מול שמש חמימה וכתבי את המתנות הגדולות שיש לך. מתנות ששייכות למערכת הגופנית שלך, למראה, לבריאות, לכוחות הפיזיים שניחנת בהם, לכישורים שקבלת. מתנות ששייכות לנכסים הממוניים שיש לך- אוכל, בגדים קורת גג. מתנות ששייכות למשפחה האוהבת ומתנות ששייכות לתכונות הנפש היפות שלך.
אל תוותרי- גם אם יהיה קשה לך, משהו בכתיבה הזו יוצר משמעות.
נסי לכתוב דברים ששימחו אותך אפילו במעט.
נסי לכתוב דברים קטנים ויפים שאת עשית.
הרשימות הללו יגבירו את מציאות הטוב בעולם האפרורי שאותו את חווה כרגע.
ועם האנרגיה הזו נסי להתחיל לצעוד.
האם יש דמות בתוך מערכת המוסד שלמדת בו שהיה לך קשר איתה בעבר? שאת מרגישה שתוכלי לשוחח איתה? מחנכת/ מורה/ מדריכה/ יועצת- אני יוצאת מתוך הנחה שיתכן מאוד וקיימת לפחות אחת כזו שתשמח מאוד ליצור איתך קשר (יתכן שכל עוד היית בין כתלי המוסד לא יכלה היא לעזור לך ודוקא עכשיו היא תוכל!) נסנה יחד לחשוב על מסלול מתאים. זה ידרוש ממך הרבה אומץ- אבל זה עשוי להיות תועלתי מאוד.
ולמחשבה על לימודים- נכון שלא סיימת את כל שנותיך בסמינר אבל יש היום מסגרות טובות בהן ניתן לגשת באופן אקסטרני לבגרויות- ולהשלים את החסר (אם תרצי תוכלי לפנות ולקבל כתובות) במקביל נסי לחזור במחשבתך לשנים בהם היית מלאת שמחה וחיות- מה אהבת לעשות באותם ימים? במה היית טובה?- היכולות הללו לא נלקחו ממך הם רק מסתתרים כרגע והם יכולים לנתב אותך בבחירת מסלול לימודים חובבני כלבבך, קורס שמתאים לך, חוג קצר מועד שגם אם כרגע לא מצליח להלהיב אותך יתכן מאוד שברגע שתתחילי לטעום ממנו הוא יזרע בך ניצני התלהבות.
יקרה, נגעתי בכמה נקודות. ואני מקווה מאוד שיהיו בדברי איזושהי תועלת.
אם תרצי תוכלי להרחיב מעט את שאלתך, לתת קצת יותר פרטים- ואני אשמח להשיב לך.
חזקי ואמצי- בת ישראל אהובה
מברכת אותך בשנה שמחה מלאת סיפוק הצלחה ואמון- את ראויה לכל זה
יעל.
יש לך מה להוסיף? זה בדיוק המקום:
