מאת:

התפרסם בתאריך:

14/03/2018

מה לעשות כשאחותי מרביצה לי?

שאלה מקטגוריה:

אקשיבה היקרים! אקדים ואומר תודה, על עבודת הקודש שלכם ועל הזכות ללמוד מניסונם של אחרים דרככם ומנסיונכם.
אז ככה: אני בת 19, ויש לי אחות קטנה ומקסימה שאני באמת אוהבת. היא בת 9. אבל יש איתה בעיה.. היא מרביצה. המון. לפעמים זה בצחוק, ולפעמים זה רציני. שני המקרים לא נעימים לי, וזה יכול להתלוות עם חפצים לפעמים, ובאמת קשה לי עם זה… זה הדבר היחיד בבית שמוציא אותי מהכלים, ואני בן אדם יחסית רגוע. יחסית למי? יחסית לשאר בני הבית.. אחיי וההורים שלי הרבה פעמים יראו בצעקות פתרון, וזה בדיוק מה שאני *לא* רוצה לעשות…
אחותי מרביצה כשקשה לה, כשכואב לה ואפילו כשהיא סתם רוצה לשחק..ניסיתי לדבר איתה, להסביר לה שזה לא נעים לי, וכשאני מבקשת די – אז להפסיק. אפילו הצעתי שתהיה לנו כמו מן סיסמה, להגיד "די באמת"…אבל גם זה לא עזר.
אני באמת אובדת עצות, הרבה פעמים אני מוצאת את עצמי צועקת עליה ואפילו הודפת אותה, ואני לא רוצה להגיע למצבים כאלה. במיוחד שבתור אחות אני לא במקום של לחנך אותה… אני רוצה לפתור את הבעיה בנחת ובנעם, ושהבעיה הזאת לא תמשיך איתי גם כשיהיו לי ילדים משלי בעזרת ה'..בשורה התחתונה: באיזו גישה לנקוט איתה כשהיא מרביצה? מה לעשות כשזה קורה?
אשמח לעזרה! תודה רבה 🙂

תשובה:

שלום לך יקרה,

זו שאלה מאוד חשובה ונפלאה. קיבלת במתנה מהקב"ה אחות מקסימה עם קשר קרוב, שזה הדבר הכי טוב שיכול לקרות לך! אכן, בשלב הזה יש אתגרים, אולם כמו שאפרט בהמשך – אלו אתגרים טבעיים בתהליך גדילתו של ילד ובהמשך, בעז"ה, הקשר עם אחותך יהיה יותר קרוב ומשמח….

את לא האחות הראשונה שנתקלת בהתנהגות לא נעימה של אחים קטנים: אם זה לקיחת דברים בלי רשות / צעקות בלבד (ללא מכות) / בלגן מכוון בבית / העלבות וכד'.

כל התיאורים האלו אינם תיאורים לילדים בעייתיים, אלו פשוט תיאורים ל"ילדים"! ילד, שהוא מתחת גיל מצוות, אין לו תפיסה מוסרית ולכן הוא לא מחויב בקיום מצוות. כי "עיר פרא אדם יולד" – אדם נולד ללא כישורים חברתיים, ללא ידע, ללא יכולת ביטוי נכונה ועליו לרכוש חינוך, הרגלים ויכולות תקשורת.

הבעיה שלנו – המבוגרים – שיש לנו פנטזיה בראש שאנחנו אמורים להיות רגועים ונחמדים כל הזמן ורק בגלל שלילד "יש בעיה" והוא מרביץ / בוכה / עובר על הכללים / מרגיז וכד' אנחנו לא מצליחים להתנהל כמו שאנחנו רוצים ולכן אנחנו מתוסכלים מאוד…

אבל זה ממש הפוך – וההבנה הבאה עוזרת מאוד: לגדול להיות בן אדם זה תהליך מורכב, ארוך ולא תמיד נעים לשני הצדדים. ילד קטן אכן ירביץ כל עוד לא הרגלנו אותו אחרת! וילד שלא הורגל לכך בגיל צעיר ימשיך עם ההתנהגות הזו הלאה. ואת כאחות – שכמו שציינת, לא מופקדת על חינוכה – לכן נוכל לכתוב כאן על הדיאלוג הפרטי שלכן ומה כדאי לעשות בו במצב הנתון….

אז ככה: אם תתעמתי עם החלק ה"עיר פרא" של הילדה ישירות, עלולה להתפתח מלחמה מיותרת ולא נכונה. כי בשעה שהיא מרביצה, היא אכן כאובה ולא יודעת לבטא את הצורך שלה נכון – זה סוג של כעס, ו"אין מרצים אדם בשעת כעסו". (זו גם הסיבה שהסיכום שלכן בנוגע לססמאות לא עבד – כי בשעת כעס קשה מאוד להתרצות ולהיזכר בדברים האלו). לכן, אני מציעה לך להקדים רפואה למכה ולהבין שיש לילדה הזו – כמו כולנו – צורך נוסף באהבה שאינה תלויה בדבר.

ילד שמרגיש אהוב הוא ילד שלא זקוק לשפת ידיים כדי להביע את הצורך שלו.

הוא יודע שכשכואב לו – הוא לא לבד. שכשקשה לו – הוא מחובק. ושמישהו חושב עליו ועל הצרכים שלו גם אם לא מזכיר אותם.

לכן, תוכלי להתחיל לנהל עם אחותך דיאלוג שונה לגמרי: כאילו ללא קשר לצורת ההתנהגות שלה התחילי להעניק לה אהבה בגבולות ביוזמתך הפרטית: עברי לידה "במקרה" וחבקי אותה. הציעי לה מעצמך לשחק איתה בזמן שיתאים לך. חזרי מהלימודים שלך עם סוכריה קטנה "ששמרתי במיוחד בשבילך מהמסיבה שהייתה לנו היום" ועוד כאלו פרטים קטנים.

וכך אחותך תתחיל לקבל אהבה ממך ולא תצטרך לדרוש את זה בכוח.

אבל, שימי לב, אהבה מדויקת היא אהבה בגבולות: כלומר, את נותנת מתי שאת רוצה ואיך שאת רוצה. לכן, כל נתינה והבעת אהבה שתחליטי להשקיע באחותך, עשי זאת מבחירה ולא מהכרח – גם אם אחותך תתבע יותר, אל תעני לתביעה הזו… לדוגמה: אם תחזרי עם סוכריה, ואחותך תתחיל לצרוח ולהרביץ ש "למה לא הבאת לי שתיים! זה לא שווה בכלל!!". נשמי עמוק והזכירי לה ולעצמך בקול: "זה מה שבחרתי לתת לך באהבה. את לא חייבת לקבל". הניחי את הסוכרייה וצאי מהחדר.

אהבה כזו מצידך תגרום לשפה בין שתיכן להשתנות ויש סיכוי טוב שאחותך תלמד עם הזמן שאת אכן נותנת לה אהבה בגבולות – איך ומתי שמתאים לך. וכך, היא לא תרגיש צורך לקחת ממך אהבה בכוח.

זהו הצד הראשון.

הצד שני זה לא לפחד מהמכה…. למה אני מתכוונת?

אחותך לא מרביצה כי היא רוצה לגרום לך או לאחרים אי נעימות. היא מרביצה מכיוון שזו התקשורת שהיא יודעת להשתמש בה. הבעיה היא, שכשהיא משתמשת בצורת התקשורת הזו מתחיל מעגל קסמים של אשמה מצד המבוגר, שחושב ש"נגמר העולם ואיך מסיימים את הסיטואציה הזו כמה שיותר מהר" וממילא גם מופיע חוסר אונים שכולל צעקות / התגוננות פיזית / כעס וכו'.

אבל, ניתן גם לחשוב ולפעול אחרת: הסיטואציה הזו היא אכן לא נעימה, אבל היא לגיטימית כחלק מהחיים ותהליך הגדילה ולכן, אין צורך לחנך עכשיו את הילדה אלא להרגיע את עצמי, כלומר: ללכת לחדר אחר (מבחירה ולא מבריחה!) או להרגיע את שתינו יחד: לחבק אותה חזק (ובכך גם למנוע ממנה פיזית להרביץ) ובזה להזכיר לשתינו הדדית שעדיין אוהבים אותה…..

כך, באמצעות כוח המחשבה נלמד להכיל את הילדה ברגעי החושך שלה.

כי אם אנחנו מבינים את המצוקה של הילד, ואנחנו "מסכימים" שזה יקרה – מתפתחת יכולת ההכלה לתהליך הבנין שהאדם הקטן שלידינו עובר, וממילא משתחרר גם הפחד ש"עוד רגע זה יקרה".

נוכל לסכם שבעזרת נתינת אהבה מוקדמת בגבולות, השמת גבולות בזמן אמת ואמון בעצמנו ובילדה – תוכלי להרגיש בטוחה יותר מול תהליך הגדילה של אחותך ויותר רגועה ביחס לנתינה ולגבולות של עצמך, וכך גם למצוא עוד ועוד תשובות בתוכך איך הכי מתאים ונכון לך לפעול…

לכן, אל לך גם לחשוש מכך שזה יקרה עם ילדייך… להפך – אני מברכת אותך בהרבה ילדים ושתזכי להיות שותפה מלאה לתהליך הבניין שלהם – להיות שם איתם ברגעי השמחה, הקושי וההתלמדות שלהם במיומנויות החיים….!!

בהצלחה רבה!

חן.

[email protected]

שתפו בפייסבוק, באימייל או הדפיסו

גם לך יש שאלה מציקה?

הגיע הזמן שיקשיבו לך!

יש לך מה להוסיף? זה בדיוק המקום:

תגובה אחת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן