שואלת יקרה,
ממש תענוג לקרוא את השאלות שלך. מרגש להתוודע למישהי שהעולם הרוחני כל כך חי ומעסיק אותה, שתי השאלות שלך מעידות על חיים פנימיים עשירים ורצון עז להתקדמות ועלייה.
עונה לפי הסדר,
את מתארת חרטה שלך על דבר שלא רצית שיקרה ובסוף קרה. את מבקשת לדעת שנסלח לך, ולהתחיל דף חדש.
שמעתי פעם רעיון מאד יפה על קרבן אשם תלוי. זהו קרבן שמגיע כאשר האדם עצמו לא יודע אם עשה עבירה או לא. הקרבן הזה מבחינת ערכו – גדול אף יותר מקרבן אשם ודאי שהאדם מביא כאשר הוא יודע בבירור שהוא חטא. זאת מדוע? עונים על כך, כי מבחינה נפשית, המצב של חוסר הידיעה הוא הקשה ביותר והאוכל ביותר מבפנים. ולכן, הקרבן של אשם תלוי הוא קרבן חשוב ומהותי מאד, הוא מאפשר לאדם להיפרד מהמצב של חוסר הידיעה שהוא נתון בו, ולשוב אל דרך הקיום הרגילה.
אני מרגישה שזה המצב שאת נתונה בו, מצד אחד את מביעה חרטה כנה על מעשה שעשית, ומצד שני את מתארת חוסר ידיעה וקושי 'להיפרד' מהעיסוק במאורע ההוא.
בימינו אין קרבנות ואין מקדש, אבל בתחושה שלי מה שאת מחפשת זה 'טקס' או מחווה שתאפשר לך להרגיש שהפרק ההוא מאחורייך.
אולי יעזור לך לבטא את התחושות שלך בשיר, או בסיפור, או אפילו בציור?
אולי לדבר על כך עם אדם קרוב, גם אם לא בפרוטרוט אלא על התחושה הכללית שלך?
אולי יש דרך אחרת שלא חשבתי עליה, אבל יכולה לעזור לך להרגיש שסיימת את העיסוק במאורע ההוא, ואת ממשיכה הלאה.
אני רוצה רק לומר לך, שמבחינת שלבי התשובה, מדהים לראות איך בשאלה שלך קיפלת ממש את כל השלבים שלפי ההלכה אדם אמור לעבור בדרך התשובה – עזיבת החטא, חרטה, וידוי וקבלה לעתיד.
יש עוד חלק שאני רוצה להציע לך לחשוב עליו, אבל הוא מאד מתחבר לשאלה השניה שלך, אז אעבור אליה.
את מתארת כאב עצום של פער בין רצונות הגוף לבין רצונות הנשמה, ותחושת ריקנות שמגיעה כשאת מרגישה שאין לנשמה שלך מילוי בעולם הזה.
הכאב הזה, הוא כאב שהוא בלתי נמנע, הוא נחלתם של כל מי שמקשיבים לנשמה שלהם ונותנים לה מקום לביטוי. שיר חב"די מרגש מתאר זאת כך – "כשהנשמה יורדת לתוך הגוף, אך צועקת "ווי, ווי".". הנשמה שמקומה הוא מהעליונים – כואבת כשהיא ניתנת בתוך הגוף. אבל לשיר יש המשך – "ירידה זו צורך עליה עד שכל זה הוא כדאי".
יש סיבה שהנשמה ירדה אל העולם הזה. זו ירידה לצורך עלייה. חיים שעוברים רק בתחושה של החמצה וריקנות – הם לא החיים שעבורם ירדנו לכאן.
הקב"ה התבונן באורייתא וברא עלמא, העולם הזה הוא בבואה ולבוש לרעיונות רוחניים נעלים, והגוף שלנו – הוא לבוש מדויק עבור הנשמה שלנו. כל כך מדהים שבתת מודע את יודעת את זה, תיארת מה גורם לך לאושר – התבוננות בבריאה, בירוק של הטבע, בכחול של הים והשמיים. בטבע שהוא גשמי ומציאותי, ואת מזהה בו את הרוח והנשגב.
אני מזמינה אותך למסע מופלא, עמוק ומאתגר, של לנסות להמשיך את המבט הזה על הטבע – אל עוד תחומים ומקומות בחיים. ככל שתתבונני ותבחני את המציאות, את העולם, את גופך, את נפשך – תגלי שבכל אחד מהם יש הזדמנות לגדילה, להעמקה, לחיים שהם גם גשם וגם רוח, גם גוף וגם נשמה.
הירידה של הנשמה שהיא לצורך עליה, משמעה לחיות את החיים האלו, ליהנות מהם, למצוא את המשמעות והחיבור שיש בכל צעד וצעד בהם.
וכשחיים את המבט הזה, אני חושבת שמקבלים גם מבט אחר על נפילות וקשיים. כי הם חלק בלתי נפרד מהמסע שלנו כאן, כי באופן טבעי כשעוברים בדרך חדשה, יש גם טעויות בניווט. החוכמה היא לא להמשיך עם הטעות, אלא להיות מסוגלים להכיר בה, לעצור, לשנות כיוון, לחזור אל דרך המלך. בדיוק כמו שאת מתארת שעשית.
מאחלת לך הרבה הצלחה, ומזמינה אותך להמשיך לדון כאן – [email protected]
מעריכה,
אסתי.
דלג לתוכן
