בסייעתא דשמיא

שלום לך, יקרה.

השאלה שלך שמחה אותי ממש. מן הסתם את תוהה מדוע.

ובכן, יש בשמחה הזו הרבה מההקלה הפשוטה שיש לי כשאני שומעת על הולך דרכים שעבר מסלול "ארוך וקשה", כהגדרתך, וכעת הגיע לציון דרך. שמחה עד מאוד לשמוע שהקב"ה המציא לך את זווגך ומתפללת שיהיה זה באמת בניין שלם, מאושר ומתוקן.

מעבר לכך, אני שמחה בעצם השאלה בעצמה.

כמה מפליא. מן הסתם שנים חיכית לרגע הזה. ציירת אותו במחשבתך. שנים שחיפשת והתמודדת עם האנרגיות הרבות והמכבידות של הצעות ומפגשים שעולים ויורדים, שכמעט נסגרים.

התלבטויות אין ספור, הכרעות לא קלות. והנה הגיע הרגע שאמור לגלם את פסגת האושר. למלא את הלב בתחושה של הגנה ובטחון. שלווה שאין דומה לה. מה עושה שם הפחד?

איך יכול להיות שהוא כאן? מה פתאום?

אולי משהו בכל זאת לא בסדר? אולי משהו אצלי לא נורמלי?

ובכן יקירתי,

לו היה זה אחרת, אז הייתי דואגת.

הנפש שלנו מורכבת ורבת ממדים. היא מכילה קשת עצומה של רגשות בו זמנית, עתים רגשות שסותרים את עצמם ומסוגלת להכיל את ההפכים האלו בשלום בתוכה. הבהלה שלנו, לעתים, מהמציאות הזו בה אנו חווים גם וגם היא זו שעשויה לגרום לנו להדחיק או להכחיש רגשות מסוימים שמקננים בתוכנו ולא מסתדרים לנו עם מה ש"כתוב" בתפיסה שלנו שלא "הגיוני" שנרגיש.

איך אפשר לאהוב וגם לשנוא או לכעוס, יחד? איננו אמורים להרגיש סלידה או חוסר סבלנות לתינוק המתוק שזה עתה נולד..- זה פשוט לא יכול להיות.. מחשבות כאלו ואחרות מנסות לנהל אותנו, אבל, מה לעשות, הרגשות קיימים ואם נשים את היד על העינים ונשקר שהם לא שם- לא רק שהם לא יעלמו- הם יצברו תאוצה רצינית.

העובדה שאינך מתכחשת לרגשות הסותרים המקננים בתוכך, (ופגשתי כלות רבות כאלה), היא סיבה לשמחה ולהערכה.

לעצם העניין,

שינוי, כל שינוי, הוא מקור לחששות.

"הלא ידוע" שנמצא מעבר לדלת, מאיים לעתים, יותר מדברים ידועים- אפילו אם הם לא נוחים או קשים עבורנו.

עצם הנשואים, המעבר ממצב רווקות, חיים עם בן זוג, קשר מסוג שטרם ידעת בעבר, עתים מעבר מבית ההורים המוכר או מכל סביבה מוכרת, מראה שמשתנה, מציאות חיים אחרת, תפקידים שלא היו לך בעבר, התמסרות לאדם שזה עתה הכרת וגם אם מצא חן בעיניך- עדיין אין את יודעת כיצד יראו החיים לצדו והקשר עמו – אלו הם חלק מהדברים שמן הסתם מתרוצצים בקרבך בין אם קבלו שם וצורה, בין אם הם עדיין פחדים לא מוגדרים. הם שם.

אז קודם לכל, את נורמלית ובריאה בנפשך.

החלק השני, החשוב בעיני הוא- שתתני לקולות האלו מקום. אנא, נסי להקשיב לילדה הזו בתוכך שחוששת, תשאלי אותה מה בדיוק מטריד אותה ותהיי שם בשבילה. הביני אותה- היא צודקת, זה עשוי להיות מפחיד. וגם אם אין לך פתרונות- פשוט חבקי את הפחד. תני לה יד בזמן שהיא חוצה את הכביש. למעשה זכרי שזו לא רק את-

המחשבה שהקב"ה שם, מבין אותך גם הוא, עד מאוד, היא החיבוק הטוב ביותר, ספרי גם לו.

הוא היחיד שיש לו ותשובות ויכול באמת לעזור.

אם את זקוקה למשהו מן החוץ שישמע ויכיל אותך, אנא, אל תהססי. דאגה בלב איש- ישיחנה. והעיקר, המשיכי להסכים להרגיש את מה שאת מרגישה ופשוט להיות שם.

נסי להקשיב, האם יש משהו קורקטי שכדאי ללבן ביניכם.

באשר לשאלתך הראשונה: איך תדעי שחתנך היקר ,הוא, הוא, האחד עבורך?

ראשית, יתכן כי זוהי בת קול נוספת של הפחד המקנן בתוכך. מחשבה טבעית אף היא.

מהדברים שציינת נראה כי מצאת בו דברים שחיפשת שנים רבות. אם בכל זאת יש לך שאלות מוגדרות או נקודות ספציפיות שמטרידות אותך או גורמות לדאגה, יהיה נפלא וחשוב ללבן אותם.

אם הנך אחרי השלב בו בדקת ובררת והרגשת ואין איזשהו אות אזהרה כזה או אחר, אזי חשוב לזכור כי זוגיות הנה דרך. עם כל בן זוג ישנו מסלול לבניה במסע החיים ואנו אמונים על הידיעה כי מהשם אשה לאיש וכי לא ילכו שניים יחדיו- בלתי אם נועדו.

את נשמעת אמיצה ומתבוננת ומלבד הערכתי לכך הרי שאני סבורה כי זהו אחד הכלים היותר חשובים להתקדם בכל צעד שהוא במסלול אותו ייעד לך השם יתברך.

מזל טוב, יקרה, אני מבינה אותך מאוד, מחזיקה אף אני את ידיך, מתפללת להצלחתך ולאושרך.

דקלה.

<[email protected]>