פונה יקרה.

דווקא רצף שאלותיך היפות הוא זה שנותן לי תחושה שאת בחורה נבונה, עם מודעות עצמית מפותחת, מקשיבה לליבה ויחד עם זאת צמאת דעת, ורוצה ללמוד להבין  ולהתקדם בעולמה הרוחני. כפי הנראה, אינך מרשה לעצמך להתהלך בנונשלנטיות עם כל העדר, ואת מבקשת להבין דברים לעומקם ולקבל החלטות מושכלות אשר תובלנה אותך בדרך הנכונה, והנך ראויה להערכה על כך.

דומה ששאלתך הראשונה בנוגע לצבא מוכיחה זאת באופן עוצמתי ביותר. את מספרת כי למרות שרוב בנות כיתתך הולכות או לפחות חולמות ללכת לצבא, בכוונתך ללכת לשרות לאומי, ואת רק מבקשת לדעת מהן הסיבות שבשלהן רבנים (חרדים אך גם מרבית הרבנים הדתיים לאומיים) מתנגדים להליכת בנות לצבא.

הואיל ובחרת להפנות את שאלתך דווקא לאתר חרדי, אשים דגש בתשובתי בתפיסת העולם החרדית ביחס לצבא, וגיוס בנות בפרט.

גדולי הדור החרדים בדור הקודם אסרו מכל וכל הליכת בנות לצבא, והחזון איש אף קבע כי הדבר הינו בגדר  איסור של 'יהרג ואל יעבור' .

הגמרא בקידושין קובעת כי "דרכו של איש לעשות מלחמה ואין דרכה של אשה לעשות מלחמה", חז"ל רואים בצבא מרחב גברי, סקסיסטי, המעצים את כוח הזרוע, הגופניות והכוחות הפיזיים, מקום מסוכן לאופיה הצנוע, העדין, הרגיש של האישה כפי שהם מבקשים להצמיחה, באופן ההולם את ערכי הצניעות, החינוך והבית היהודי  שאנו רואים אותו בחזונינו.  ואכן, בנות המתגייסות לצבא מגלות עד מהרה כי מדובר בנסיון לא פשוט לשמור על יחודן וצניעותן כנשים ולא להכשל חלילה באיסורים הנובעים מתוך קשרים אסורים העשויים להתהוות בינו לבינה. אנו מבקשים להמנע מלהכנס ל'נסיונות' ואתגרים שאנו יודעים כיצד אנו נכנסים אליהם, אך לעולם לא נדע כיצד נצא מהם.

האיסור הפורמלי  נתלה במספר הלכות ספציפיות, כמו באיסור על אישה לשאת כלי גבר (ולגבר ללבוש כלי אישה). נשק ומדים הינם סמלים גבריים אשר דעות הלכתיות סוברות כי כמו שאסור לגבר ללבוש תכשיטים ובגדי נשים מובהקים, כך לאישה אסור 'ללבוש' נשק שזהו מעין 'תכשיט גברי' מובהק. לפי רבי אליעזר בן יעקב איסור זה כולל: "שלא תצא אשה בכלי זין למלחמה", כיוון שכלי נשק הוא "כלי גבר" ואונקלוס תרגם את הפסוק לא יהיה כלי גבר על אשה: "לא יהי תקון זין דגבר על אתא" (לא יהיה כלי נשק של גבר על אשה).

דעה נוספת רואה באישה כמי שעוברת מרשות אביה לרשות בעלה ועל לה להיות נתונה למרותו של גוף צבאי החולש על כל צעדיה וסדר יומה.

אך כפי שכתבתי לעיל- הערך המרכזי החולש על כל סוגיית הצבא לנשים הינו החשיבות של 'והיה מחניך קדוש' , "ולא יראה בך ערוות דבר" כאשר המחנה הצבאי, הזקוק באופן מיוחד לסיעתא דשמיא, ולכך שענן ה' ילווה אותו בכל צעדיו, הרי שיש לעשות כל מאמץ שלא ישחרו לפיתחו 'ניסיונות' בכל הקשור לטוהר האישי והמיני. לשם כך- עליו להפוך ל'מרחב בטוח' שבו במידת האפשר אין פיתויים מיניים אסורים, ודעת החיילים פנויה להתרכז אך ורק במשימתם , מתוך תפילה לבורא עולם שיצליח דרכם ויהיו שליחים נאמנים להגן על העם שבשדות. נוכחות נשית, בפרט בגלאיהם הצעירים של החיילים, שרובם אינם נשואים, ואין להם פת בסלם, עשויה להכניס אותם, וגם את החיילות המשרתות עימן, לנסיונות שאנו מבקשים בכל יום בתפילתינו להמנע מהם, וזאת במילותיה הקדושות של תפילת שחרית "ואל תביאינו לידי ניסיון".

לכללים אלו יש כמובן יוצאים מן הכלל שכן, במלחמת מצווה שבה אף חתן וכלה יוצאים מחופתם כדי לשאת נשק ולהקהל על נפשם, ויש שהתירו גם לאישה המתגוררת בישובי ספר שסכנתם מרובה, לשאת נשק להגנה עצמית.

החינוך החרדי, לפחות כפי שהיה מקום המדינה ועד עתה מבקש להצמיח אנשים שהתורה היא מרכז עולמם.  תורה כידוע מתשת כוחו של אדם, ולפיכך דמות בן התורה כפי שהיא ניצבת בחזונם הינה דמות עדינה, המתנזרת מהנאות העולם, רכונה על ספרה בבית המדרש. דמות זו מנוגדת מכל וכל לדמותו של הלוחם עז המבט וקל הרגליים המשקפת את דמות ה'בוגר הראוי' של מערכת החינוך הצבאית (למרות שהיא לא נקראת כך, הרי שלצבא יש גם מטרות חינוכיות וערכיות שהוא מבקש להנחיל לפי תפיסת עולמו) וזאת כמובן אנו מתקשים לעשות בתוך מרחב שכל כולו,  מעצם טיבו וטבעו, שם דגש על גופניות וכוח הזרוע.

אין להתעלם מן העובדה שהגידול הדמוגרפי של הציבור החרדי, העובדה שרבים מהם כבר לא יושבים רק באוהלה של תורה, ושחובה מוסרית מוטלת על מי שלא לומד לשאת באחריות הקולקטיבית לשמירה על בטחון הארץ ויושביה, על הוריהם וילדיהם שלהם כמו על הציבור כולו מביאה כמובן בהדרגה לשינויים מסויימים בהתייחסות לצבא, ואף להקמת יחידות בצבא שאין בהן נוכחות נשית כלל והן מתאימות מבחינה דתית ותרבותית לאורחות חייו של החייל החרדי. דומני כי אדייק אם אומר שביחס לשרות בנות האיסור העקרוני בעינו עומד ואין רב חרדי (המוכר לי) המתיר זאת.

אין רע בעולם – האמנם?

הגמרא אומרת כי 'מעולם לא ראתה חמה פגימה של לבנה' . משמעותו המילולית של היגד זה היא: כי השמש לעולם ומעולם לא ראתה , ואף אינה יכולה לראות את הצד האפל של הירח. לו נשאל אותה אם יש לירח צד אפל, היא ודאי תשיב לנו בהחלטיות: ודאי שלא. הוא תמיד מואר. זאת למה? משום שבעצם מבטה היא מאירה אותו. לאותו כיוון שהיא 'מסתכלת' עליו , זהו הצד אליו היא מפנה את קרניה ומתבוננת בו, וממילא הוא נעשה מואר מכוחה, בזכותה, בעצם התבוננה בו. תאור זה הינו משל לתשובות הרבנים שקבלת: אין רע בעולם אם אתה יודע להסתכל על הדברים במבט מאיר. אם את מעמיקה להתבונן , ולא במבט שטחי מלמעלה, את עשויה לגלות שדברים רעים לכאורה, היו נסיונות מחשלים, שתקופות של חושך וצרות מעצימות את תחושת האור והשמחה שבאה אחריהן, ואין באמת רע בלי טוב, ואין דבר רע שלא יוצא ממנו גם טוב. פתגם עממי קובע 'תחשוב טוב – יהיה טוב' – הדרך שבה אנו חושבים על דברים ומפרשים אותם לעצמינו, היא חלק בלתי נפרד מהדרך שבה אנו מתמודדים עם הקושי, ולומדים אפילו להתבגר ולצמוח ממנו. בעולם הטיפולי מקובל להשתמש בשני מושגים לתאור 'דברים רעים' שקורים לאדם. המושגים הם: משבר וטראומה. משבר הוא כל אסון הנוחת על האדם, הנחת היסוד הנשברת, ומערערת את עולמו היציב עד כה. אך לא כל משבר חייב להפוך לטראומה. טראומה נוצרת מהפרשנות שלנו לארועים שחווינו. ובה תלוי האם מה שקרה לנו יעצים ויחזק אותנו לקראת המשך החיים, יתן לנו כלים להתמודד טוב יותר עם קשיים, יתן לנו כוחות שנוכל מהם גם להשפיע ולחזק אחרים, או חלילה נשבר ונכנס למיטה מתוך דיכאון ותחושת חוסר אונים טראומתי. לפיכך, כשאנו אומרים שאין רע בעולם, אין הכוונה לכך שאין קשיים, מאורעות עצובים, אסונות וכדו' אלא אין הם אלא כמו 'ניתוח' כואב, שממנו נצא בריאים ומחוזקים יותר. והדבר תלוי במידה רבה בדרך שבה 'נסתכל' על הארועים, נפרש אותם, נמצא בהם גם את 'הטוב' , ונרכוש באמצעותם כלים טובים יותר להתמודדות עם העולם ואתגריו.

כוונה בתפילה

הואיל ונשאלתי בעבר שאלה דומה אני מרשה לעצמי להפנות אותך בקישור הבא לשאלה זו.

מתשובה זו עולה, שאכן לא תמיד אנו חשים תחושת דבקות באלוקים בתוך התפילה, או בכל מעשה 'דתי' אחר שאנו עושים. אך יחד עם מאמצינו להתרכז בתפילה ולכוון בה, ושהמילים שלה תדברנה אלינו , עלינו להבין כי גם לעמידה לפני ה' – גם אם לא כיוונו בכל מילה , יש משמעות, שלא כדאי לוותר עליה. 'אי הכוונה' מעיד במובן מסווים שהתפילה כבר הפכה לחלק בלתי נפרד מאיתנו, ושהיא בתוכינו פנימה 'מובנת מאליה' עובדה המעידה על קשר אמיתי של אב לביתו המתקיים גם מעבר למילים שאנו ממלמלות.

יחד עם זאת אסור לנו לזנוח את הנסיון והרצון להתחבר מחדש למילות התפילה ולחוש 'שיוויתי ה' לנגדי תמיד'. אשתף אותך ב'טיפים' קטנים מנסיוני:

1. קבעי לעצמך פסוק אחד או שניים שתחליטי שבו ורק בו את מתרכזת בתפילתך, ואותו את אומרת מילה במילה עם מחשבה אמיתית על כל הגה היוצא מפיך. מפעם לפעם הוסיפי פסוק או היגד נוסף שמדבר אליך באופן מיוחד.
2. לפני התפילה, גם אם את צופה שהיא תעשה כמצוות אנשים מלומדה, פני לקב"ה במילותיך שלך, פרסי לפניו את מצוקתך, ובקשי ממנו שיעזור לך לכוון בתפילה. הקב"ה מתאווה לתפילתם של צדיקים (וצדיקות) וכפי שאני חשה משאלתך, את מחפשת בנרות את קרבת ה', אזי אין לי ספק שפניה אליו, בשפת הלב שלך, במילותיך שלך, שהוא יסייע בידך להתקרב  אליו – היא זו שתצמיח את אותה קרבה שאת מחפשת.

מאחלת לך הרבה הצלחה! מקווה שתשובותי סיעו לך.

ורדית

[email protected]