שלום יקר!

השאלה שלך, תתפלא אולי, משמחת מאד. לא אותי, אלא את הקב"ה.

בשאלה שלך טמונה שאלתו של הקב"ה לעם ישראל בידי ישעיהו הנביא- "הֲכָזֶה יִהְיֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ יוֹם עַנּוֹת אָדָם נַפְשׁוֹ הֲלָכֹף כְּאַגְמֹן רֹאשׁוֹ וְשַׂק וָאֵפֶר יַצִּיעַ הֲלָזֶה תִּקְרָא צוֹם וְיוֹם רָצוֹן לַידֹוָד"?. בשאלתו, תוהה הנביא- מה התכלית של העינוי? לצורך מה כאבי הראש? לאן אתם מסתובבים רעבים?

ואם אתה עומד 2500 שנה אחרי, ושואל את אותה השאלה, סימן שאתה מבחין ומבין נכון. וזה משמח.

בתשובתו מכוון ישעיהו למעשים. פשוטים ממש – "פרוס לרעב לחמך, ועניים מרודים תביא בית". המגמה ברורה מאד- הצום הוא לא חיטוט בעבר, עינוי שיכפר על חטאים קדומים. הצום חייב להיות מנוף אל העתיד.

החטא, או החורבן שעבר- הוא חלב שנשפך. לבכי עליו יש מקום רק אם הוא מכוון קדימה, אל תיקון ובניה. ההבנה הזו צריכה להיות המבוא לכל צום ולכל מעשה הבא להעלות זכרונות עבר, ולא חסרים כאלה אצלנו. גם בצד המאיר של לוח השנה היהודי נוכל לשאול את אותה השאלה – למה להדליק נרות לזכר דברים שכבר מזמן חלפו מן העולם? למה להתחפש להנצחת "נהפוך הוא" לא רלוונטי?. והתשובה גם היא- אותה תשובה. כדי להשפיע ולרומם את ההווה והעתיד. זהו הכלל.

מן הכלל, אל הפרט- אבלות וצומות חורבן בית המקדש. כשאנו מעלים את זכר המקדש במעשינו, אנחנו רוצים להכניס לחיינו נקודת תוכן משמעותית שאותה היה אמור למלא המקדש. ברור מאליו שאנחנו לא מתכוונים לעצים ואבנים, אנחנו מחפשים עומק.

מתוך הקיצור המחוייב בפורמט זה, ניצמד להגדרה המופיעה בברכות ההפטרה: "רחם על ציון כי היא בית חיינו…". בית חיינו פירושו מקום ממנו נובעת החיות שלנו. מובנה של חיות זו היא הפכם של חיים יהודיים בהופעתם הטכנית, החיצונית, ה"מתה" בלבד. יחסו של אדם מאמין לקיום מצוות ואפשרותו לקיים קשר עם בוראו, נתקל תמיד בקושי בסיסי. הרוחניות אינה חושית. גם כשאנו עושים מעשים בגופנו, רואים, שומעים, טועמים ורעבים במסגרת קיום המצוות שלנו, אנו נדרשים לגשר שיחבר את החוש לרוח. אנו לא רואים את מי שאנו עומדים לפניו בתפילה, ולא חשים את מגע הקדושה החופפת את ראשנו בזמן שהוא עטור בתפילין. מדי פעם יכולות להיות לאדם תחושות ורגשות אפילו עזים של חיבור לעולם הרוחני, תלוי בדרגתו, אך יש פער גדול בין סך החוויות שאנו צורכים מהעולם הפיזי לבין חוויותינו החושיות הקשורות לרוח.

המקדש ועבודת ה' שבתוכו, היה מקום בו אדם היה חווה את הרוחניות כחוויה חושית. "היו שואבים רוח הקודש" – פירושו שהיה אפשר להתייחס לקדושה כאל משהו פיזי שבמאמץ קל ניתן להביאו עליך. קשה לנו, בגלל המרחק הגדול שציינת, ובשל מיעוט חוויותינו הרוחניות, להבין את זה. אבל חובתנו היא להתעמק בתובנה זו, לנסות לדמיין אותה, ואז- לחברה לפעולותינו הפיזיות. נכון שאנו לא מרגישים שזה חסר לנו, כי נולדנו בלי זה לעולם, אבל כמו בכל מערכת קיום המצוות אנו מצווים להתבונן ולחשוב על המשמעות קודם הקיום הפיזי ובמהלכו- "מצוות צריכות כוונה". ושוב- אל לה למחשבה להתעסק בהיסטוריה וב"חפירות" ארכיאולוגיות. היא מוכוונת קדימה- אל היעדים שאמנם נלמדו מן העבר אבל אנו מייעדים אותם בהווה- לעתידנו.

לפי כל הנכתב, נמצא ששאלתך היא גופה של התשובה. הרגשתך שאין לך שום חיבור פנימי לעשייה היהודית הגשמית, היא גופה ביטוי של החיסרון של בית מקדש וחיי הרוח החושיים. ממילא- קל יהיה יותר בשבילך, לעומת אחרים, להתבונן בחסרון זה מתוך רצון כנה לשינוי אמיתי בקיום מנהגי האבילות בפרט ובקיום מצוות בכלל.

אסכם בקצרה בשתי נקודות מעשיות:

א. היהדות עוסקת בעבר רק לצורך למידה על השינוי הנדרש בהווה לעתיד טוב יותר, וכך צריכה להתנהל חשיבתנו.

ב. הצורה הנכונה להשתלם בעבודת ה' עוברת בדרך כלל דרך שלוש תחנות מרכזיות המובילות מאחת לשניה- הבנה שכלית, דמיון מכוון, והדלקת הלב והחושים.

אני מקוה שלמרות האיחור בכמה ימים יהיו הדברים לתועלת בשבילך, למרות שתפילותי מכוונות לכך שלא נצטרך יותר לצומות ולאבילות כי "ששון ושמחה יימצא בה- תודה וקול זמרה".

בהצלחה!

יהודה מ.