תודה על האפשרות לשאול שאלות!!
מצחיק שעצם הידיעה שאפשר לשאול מרגיעה אותי, אני מתכננת מה אכתוב ואיך אולי תענו וזה כבר נותן לי תקווה ואור… הפעם תכננתי את השאלה כמעט חודשיים.
אז ככה:
השאלה שלי מתחלקת לשלושה חלקים:
1. חוסר אונים מול תינוקת וקושי בזיהוי צרכיה
2. פחד שלא מספקת את מה שצריכה לתינוקת ומצפון בעקבות כך
3. הרגשה שכל הבית מתבלבל בעקבות הלידה.
חלק א: חוסר אונים מול תינוקת וקושי בזיהוי צרכיה.
ילדתי לפני חודשיים בניתוח חירום פגית. יש לנו בבית שני ילדים בני חמש ושבע שחיכו לתינוקת מאד. גם אנחנו חיכינו מאד ודמיינתי כל הזמן איך זה יהיה עם תינוקת קטנה ומתוקה.
תכלס זה לא ככה. חוץ מהעניין עם המלחמה שהיא נולדה אליה (ואולי בעקבותיה גם מוקדם ), אני מרגישה שאני לא יודעת מה היא רוצה ולמה היא בוכה כל-כך הרבה. אני רגילה להצליח עם הילדים שלי ולדבר איתם ולהיות אמא טובה בשבילם אבל עכשיו היא בוכה המון. היא רגישה כי היא פגית ואלרגית לחלב ולסויה מה שאומר שאני לא אוכלת את זה כי מניקה והיא אלרגית לזה. היא חייבת להוציא אוויר אחרי כל ארוחה. ויש לי קטע שאני מפחדת שהיא רעבה כל הזמן אז כל הזמן נותנת לה אוכל. ולא תמיד היא צריכה את זה. היא נולדה קטנה, 2.300 ועכשיו היא יותר מכפול, כמו תינוקת רגילה ויותר וזה קצת יותר מידיי… כי התרגלתי על כל ציוץ שלה להניק אותה. לפני הלידה של הגדול שלי שמעתי שחייבים לתת לתינוק אוכל מייד כשהוא בוכה כדי שלא יחכה כדי שלא יהיו לו משקעים לטווח הרחוק שחיכה לאוכל, וככה התרגלתי. עם השנייה היה יותר מורכב כי היא בכתה וחשבתי שאולי זה כי היא אוכלת הרבה, אבל עכשיו זה השיא. אני יודעת בשכל שלפעמים היא לא בוכה כי היא רעבה אבל זה הכי זמין ונוח להניק ואני כל הזמן חוששת שאולי אין לי מספיק חלב. אומרים הנקה לפי דרישה כל היועצות הנקה, אבל השאלה שלי היא מתי הדרישה היא דרישה לאוכל ומתי לשינה או לחיבוק או לטיטול נקי????? אני מרגישה ממש אבודה וחסרת אונים מולה, ובעלי אומר לי שאני מניקה יותר מידיי וצריך לפי שעות אבל לפעמים כן מזהה את הבכי שהיא רעבה ואני אכן צודקת ולפעמים לא ומביאה לה סתם.. ויוצא שאני מניקה הרבה הפעמים ממש עם פחד בלב שאולי אני מזיקה לה ואולי הפעם היא בכלל לא צריכה ואני סתם דוחפת לה אוכל מוזיקה לה?! אני כותבת את זה בדמעות- למה התינוקות לא מדברים?? איך אני אמורה לזהות מתי היא בוכה מרעב ומתי מטיטול ומתי מעייפות ומתי כי כואב לה הבטן?? אני האמא היחידה שלא יודעת לזהות מה הבת שלי צריכה? כל האמהות שסביבי לא נותנות כל הזמן אוכל ויודעות מה התינוק שלהם צריך, ואני מרגישה שאצלי משהו משובש בתדר ואני לא יודעת מה היא רוצה ומתי. לפעמים כן אבל הרבה פעמים לא. ואז נהיה לופ כזה של היא בוכה, אני מביאה אוכל, כואב לה הבטן ואני מזהה שהיא רוצה עוד אוכל ונותנת לה שפועל כאבה לה הבטן וההנקה נוספת הגבירה לה את הכאבים והבכי… וחוזר חלילה ואני לא ישנה נורמלי בכלל כמובן. ולא יעזור להתייעץ עם יועצת הנקה כי הן אומרות לפי דרישה ושוב, לפעמים זה כן כאב בטן בטח בגיל הזה…. זה נורמלי שאני מרגישה חוסר אונים כזה מול הבכי שלה? ותסכול? ולפעמים מרגישה שרוצה לתת אותה למישהו שיטפל בה לכמה ימים ואין לי כוח אליה כי היא כל הזמן על הידיים שלי ואני מרגישה תסכול שאני לא יודעת מה היא רוצה ממני. זה תקין ככה?? כי כל כך חיכיתי שהיא תיוולד ולמה אני מרגישה ככה? אז אני מנסה להתמלא באהבה כלפיה אבל התסכול לפעמים עולה שוב… וגם כאמור, איך אדע לזהות מה היא צריכה? אולי אני אמא לא טובה כי לא יודעת לזהות מה הבת שלה רוצה? ומי כן ידע אם לא אני? אני כותבת את זה ואני בוכה כי אני חושבת שאני כן אמא שמשתדלת להיות טובה ומתאמצת מאד בשביל זה ועל כל ציוץ שלה אני קופצת ונענית, חוץ מהעניין עם האלרגיה שלה שאני לא אוכלת בגלל זה מאכלי חלב סויה וזה דורש ממני הרבה… אז למה אני מרגישה ככה אמא לא טובה שלא נותנת לבת שלה את מה שהיא מבקשת וצריכה?
2. מצפון- כהמשך לנאמר בסעיף א, יש בי ממש פחד שצריך לתת לתינוק מייד את ההנקה. ואם לא זה יהיה לה נזק בלתי הפיך חלילה. בקטע של שתרגיש נטושה . גם ככה ב7 שעות שאחרי ניתוח לא יודעת מה עשו לה שם ומי חיבק אותה מייד כשנולדה, אם בכלל, והיא היתה בפגיה ודקרו אותה מלא, אז לפחות עכשיו אתן לה מייד את האוכל שהיא חייבת. אבל זה לא תמיד ככה. הייתי לדוגמא אצל רופאת נשים וטיפלה בי והתינוקת התחילה לבכות וצרחה במשך כעשר דקות תמימות כשאין לי איך לעזור לה. בכיתי יחד איתה ובשלב מסויים הרופאה הביאה אותה עליי הרגשתי אמא נוראית. או שהיו צריכים לעשות לה בדיקת דם ודקרו אותה בכף רגל והיא היתה רעבה וצרחה ולא היה לי מה לעשות בכלל. והאשמתי את עצמי שלא הנקתי אותה קודם, מצד שני המעבדה כבר הלכה להיסגר ולא היתה ברירה אלא לעשות זאת דווקא אז… או שאני ברחוב ופתאום היא בוכה, כמי שכתבתי היא בוכה הרבה ואני נותנת לה הנקה כל שעה וחצי, לפעמים כל שעה, רק אחהצ היא ישנה יותר טוב וכל שעתיים וחצי שלוש נותנת לה, והיא צורחת ולפעמים היא באמת צריכה לאכול ואני מרגישה חוסר אונים גדול ומצפון שאולי אני חוטאת לה שלא נותנת לה מייד אוכל כי לא יכולה!! ואולי כבר עדיף שלא להניק כי לא תמיד אני יכולה תכף ומיד בכל מקום לעצור ולהניק אותה, אז אולי עדיף בבקבוקים? אפילו שמאד רוצה להניק כי יודעת שזה ממש ממש חשוב ובריא, אבל מה עדיף אוכל בריא אבל לפעמים להתעכב איתו או אוכל פחות בריא אבל מייד?? יש לי חתונה תכף של אחות ויש סידורים וקניות ויוצאת הרבה מחוסר ברירה.. מאמינה שתכתבו על אמא טובה דיה, אני מכרה את זה את טוב, למדתי בקורס פסיכולוגיה בתואר הראשון שלי זאת ,אך למדתי גם שבגיל הקטן יש לספק מייד את הצרכים ואני מפחדת שאולי חלילה תרגישה נטישה או שיהיו לה הפרעות אכילה כי דוחפת לה המון אוכל?! בעלי אומר שלא מתים אם 10 דקות אל נותנים לה אוכל, אבל הלב שלי נקרע ולא מסוגלת לשמוע אותה בוכה אז נותנת לה אוכל שתרגע.. והיא מלא על הידיים ולא רוצה מוצץ ונרדמת רק עליי, ואז אומרת שאני גם אמא לא טובה כי לא מרגילה למוצץ , כי היא לא רוצה, ואין לי לב לשמוע אותה בוכה בעגלה או בעריסה אלא מעדיפה להשכיב ככה ושתישן ככה ואז מאשימה למה את לא יודעת להיות אמא בטוחה בעצמה ונותנת לתינוקות מה שצריכה??.
חלק ג: כל הבית שלנו מתערער בעקבות הלידה. כמו שהבנתם אני עסוקה עם התינוקת מלא, והייתי רגילה מאד להיות עם הגדולים ולשחק איתם ולדבר איתם ופתאום אני הרבה מטפלת בה, אז הם חיכו לה, אמרנו להם וגם אמרנו שזה יהיה עמוס אבל… המלחמה שפרצה, ואנו מהדרום אז לא היו לנם לימודים חודש וחצי בכלל, והגדול שלי התחיל לבכות ולהתלונן על כל דבר והקטנה נהייתה חוצפנית ומרביצה, גם בגן וגם בבית, ואני מרגישה שהכול מתפרק. אמנם יודעת שזה נורמלי אבל לא חשבתי עד כדי כך.. דמיינתי את זה שאני אניק אותה כמה דקות ואוכל להיות עם הגדולים, ןבערב עם בעלי . בפועל כל כך עיפה והיא דורשת מלא התינוקת אז אחהצ הרבה ישנה, בצהריים אני כן רק איתם, וגם מ5 אבל בין לבין לא, ובבוקר בעלי שולח אותם, ובערב בעלי וגם אני משכיבים אותם אבל עדיין.. אני כמעט ולא נמצאת איתך בנוכחות מלאה כמו שהייתי פנויה לפני כן. וכמה שאני מרגיעה את עצמי שזה נורמלי התגובות.. עדיןן לא יודעת אם עד כדי כך, ועד מתי זה יהיה, ואם עד גיל שנה ככה התינוקת תבכה וכל הזמן אהיה סביבה? אז לגדולים שלי לא יהיה אמא שנה??? ומנסה לתת להם זמני איכות רק שלי ושל כך אחד מהם, יצאתי רק עם הגדול, ועם הקטנה אני אומרת שאני אוהבת אותה במיוחד, אבל לפעמים הם מתעצבנים על התינוקת שהיא צורחת להם באוזן כי לא היו רגילים לזה … וגם מרגישה כזה אכזבה מאיך שהיו החלומות לאיך שפועל.. שהכול עיסה של עייפות ובלגן בבית.. ולא מדברת בכלל על הבלגן שבבית שהייתי רגילה שהכול במקום ופתאום הבית ניסע ונאבדים מלא דברים.. אמנם יש רגעים של אושר, גם שלי עם התינוקת וגם שלי עם הגדולים או של כולנו כמשפחה, שאני מאושרת ימתרגשת שנולדה לנו תינוקת, אבל בגדול קשה לי לחשוב אפילו מה לדבר איתם על המצב הזה או להרגיל אותה למשהו חדש כי רק רוצה לשרוד ולישון. וכמובן הקטע של הסוגיות שנפגע.. שבעלי עוזר מלא מלא מהלידה, והמון עם הגדולים, ומרגיש שאני לא איתו , אמנם פעם אחת יצאנו רק שתינו יציאה זוגית אבל היא בכתה כל הזמן ובעלי אמר שהוא מבין שעד גיל שנתיים אי אפשר לצאת איתי.. כי גם כשהיא בעגלה אני שמה עליה עין שהיא בסדר…. אולי אני יותר חרדתית מהרגיל, אבל עד שהיא נולדה לי…
כאילו הלוואי שמישהו היה מגיע אומר לי שככה אני טובה וזה יעבור והם יאהבו אתה בסוף חהבית יחזור למסלול.. משהו כזה.
זהו בינתיים, מקווה שלא מידיי ארוך ומעמיס אבל היא לי חשוב לפרוש את התמונה השלמה וגם זה פרק מעליי. חיכיתי כבר לכתוב לכם ומחכה כמובן לתשובה!!