חיה יקרה מאד

איזה שאלה של בחורה מיוחדת, את מסתכלת לאתגרים שלך בעיניים, ולא מוותרת. אני שומעת מבין השורות איך את דואגת לכבודם של בני משפחתך ורוצה לחיות איתם בהרמוניה אמיתית ולא אחד בפה ואחד בלב. העלאת השאלה מראה על עוצמות נפש ועל נשמה יקרה שרוצה לעשות את המעשה הטוב ביותר בסיטואציה הלא פשוטה שההגחה העליונה זימנה לך.

את מתארת כעס מאד גדול על אבא שלך ועל האחים שלך, את מרגישה שאת לא יכולה לנקות את הלב מביקורת והאשמה, וזה יוצר אצלך קונפליקטים פנימיים שמכלים אותך מבפנים. אני חושבת שאת עיקר השאלה זרעת במשפטים הראשונים של תיאור האתגר ותוך כדי גם את התשובה והפתרון לכך

אמרת, בגלל שאני מאוד אדם ביקורתי ושופט כלפי עצמי, זה גם היחס כלפי הסביבה ובמיוחד כלפי אנשים קרובים אליי. ובמשפט הזה טמנת את המפתח העיקרי לריפוי וניקוי. מה שאני לא נותנת לעצמי לא אוכל לתת לשני באמת, אם לעצמי קשה לי להעניק חמלה, איך אתן אותה לסביבה? אני מבינה מימך שאת מקבלת את הביקורת העצמית הזו כחלק מימך, ואני רוצה להציע לך לוותר עליה, לפחות קצת כל פעם.

נכון, חוש הביקורת העצמי שלנו הוא מצפן למוסריות ולישרות הפנימית שלנו. הקב"ה מבקש מאיתנו לפשפש בחדרי הלב ולעשות חשבון נפש על מנת להיות טובים יותר, אך האם חשבון נפש זהה לביקורת ורדיפה עצמית? בהחלט לא.

אז איך נבדיל בין ביקורת ורדיפה לחשבון נפש? ההבדל הוא שלביקורת ורדיפה עצמית שלילית אין גבולות. זו ביקורת שמקטינה אותנו, ומייצרת רגשות אשמה שאוכלים בנו, מעוררת תחושת פחד וחרדה, והעיקר, לא מביאה לשינוי אמיתי. חשבון נפש אמיתי תחום בזמן- שעה ביום. לשעה הזו יש מהלך מסודר עם תוצאות אפקטיביות: טעיתי, כעסתי, לא הקפדתי מספיק, מתחרטים מתוודים ומקבלים לעתיד, כיצד להיות טובים יותר.

כן, את בקשת איך להתגבר על מחשבות ביקורתיות וכעס כלפי המשפחה, אבל זה עובר דרך הביקורת שלך על עצמך. כשאת תקבלי את עצמך באהבה, בחמלה, עם הפגמים והחסרונות, ותתייחסי לטעויות האנושיות כל כך ולרצונות הטבעיים שלך בחיבוק פנימי ומאמין, אין לי ספק שאוטומטית הראיה שלך כלפי הסביבה שלך תהיה מכילה, סובלנית ומאפשרת וממילא השאלה המנוסחת תתייתר.

אני רוצה לפתוח לך פה פתח קטן לעבודה פנימית, מתבוננת ואוהבת, אם זה מתאים לך את מוזמנת לקרוא ולהתנסות, אם עוד לא הגיע הזמן- זה גם בסדר. ותדלגי על הסוגריים הארוכות האלה….

{ואיך מתייחסים בחמלה לחסרונות שלי? למעשים לא מושלמים שאני עושה או רצונות קטנוניים? נותנים להם מקום. את בחורה ערכית, חשוב לך לעשות ולהתכוונן על הטוב ביותר. מכעיס אותך שאת לא מצליחה לשלוט בעצמך עד הסוף והכעס הזה בורח לך ומשתלט עלייך. זה תחושה קשה, בטח למי שמכוונת גבוה כמוך ורוצה את הכי טוב ונכון. את דואגת למשפחה שלך, את לא רוצה להכאיב להם ולעשות רע, אבל המפלצת הכעסנית משתלטת. הכעס הוא רגש שניוני, מה פירוש? כעס הוא תגובה של הנפש לרגש אחר, מאד חלש, שעולה בנו. הרגש הזה, כבר למדנו מילדות, הופך אותנו לפגיעים, אז סיגלנו לנו תגובה אליו: כעס. כעס איום ונורא. כעס שהופך לביקורת עם הגיון והצדקה. זה רגש שנותן לנו חוזק ושליטה, ומסתיר את הרגש שאנחנו כל כך מפחדים להרגיש. אני אנסה לתת דוגמא: אבא שלי גרם לי להרגיש שאני לא בסדר, דחויה, את הרגש החלש הזה, הפגיע כל כך אני לא מוכנה להרגיש, זה מפחיד אותי מאד להרגיש דחויה\אשמה, ובלי לשים לב (אפשר לשים לב, אחרי עבודה של התבוננות) אני מיד כועסת, על מי שהוא, על ההתנהגות שלו וכו'. הכעס הזה קופץ בתור הגנה. אז נכון, אסור לכעוס אבל הוא לא שואל אותנו כל כך. אבל אני כן רוצה שתשאלי אותה, מפלצת כעסנית, למה את כל כך עצבנית, או: חיה יקרה, חיה אהובה, למה את כועסת? לא בביקורת על עצמך, בחמלה, כמו שאת שואלת ילדה קטנה, מה שלומך?. ותני מקום לכל הרגשות הקטנוניים והלא הגיוניים לצאת. אני כועסת כי כך וכך ו.. ו… ו… גם אם זה לא הגיוני. את כועסת. יש משהו בך שנפגע מאד מאד ורוצה הכרה, ומרגיש כלוא וחסום. ותשאלי שוב, את חיה המקסימה הזו שרוצה להיות כל כך טובה: מה עוד את מרגישה? מה כואב לך באמת התנהגות הזו של אבא או של האחים? ותהיי שם, בכאב, בבכי, בהטהרות הפנימית הזו, תני לעצמך חיבוק. אמיתי. בלי פחד. את בחורה חזקה, את יכולה לאפשר לעצמך לחוש את זה ולהחזיק את זה. הכאב הגדול ביותר הוא עד שלא מרגישים אותו. מכאן ואילך הכאב מתנקה. כן, את יכולה להיות עכשיו כמו האמא, החברה, של עצמך, להרגיע את הילדה שכואב לה, ולהגיד לה, את מיוחדת כי את חד פעמית פה בעולם, גם היתרונות וגם החסרונות שלך עושים אותך כל כך מיוחדת. את תראי שזה מחזיר אותך לידיו הרחומות של ה', כשאנחנו מתחברות לרגשות הפנימיים שלנו אז העינים פונות למעלה, זה מרים את הלב לפנות לקב"ה בתפילה, בשיתוף בזעקה גדולה. הקב"ה רוצה לשמוע אותך במקום אשר תהיי. את יצירה של ה' ויש לך תפקיד מיוחד למלא, ואת אהובה מאד לפניו.

}

ואם דילגת את הסוגריים (וגם אם לא..) אני אציע לך עוד אפשרות להתבוננות בעצמך למצוא את מקור הכעס ולתקן את הקוד השגוי וממילא התוכנה תעבוד כראוי (ולא, אנחנו לא מכונה..)

קראתי לא מזמן משפט יפה, נראה לי שהוא מיוחס לחסידות חב"ד: הקב"ה לא רוצה את הנצחון שלנו, הוא רוצה את המאבק שלנו. אנחנו במאבק, במאבק יש עליות ויש ירידות. יש לנו חסרונות, וגם לסביבה יש חסרונות. לפעמים אנחנו מתערבבים עם החסרונות של השני, מה הכוונה? אפשר לחלק את מה שקורה בעולם ל3 מחלקות 'עסקים': יש עסק שלי, שזה מה שתחת השליטה שלי והאחריות שלי, עסק של הזולת שזה מה שתחת השליטה והאחריות של השני שאין לי שייכות בו, ועסק של הקב"ה – שאין לו לי ולא לזולת יכולת שליטה על כך (בודאי שבמבט עמוק כל השדות הם תחת השגחת ה' אך זה במבט של עבודת הנבראים לעניין זה). כשאנחנו נכנסים 'לעסק' שלא שייך לנו, אנחנו נכנסים למקום שאין לנו באמת שליטה בו, לדוגמא: אבא שלי לא מתנהג לפי איך שאני חושבת שנכון, או יותר מזה לפי דבר ה', כשאני חושבת שזה העסק שלי, ואני כועסת, איך הוא מתנג וכו' אני משתלטת על מה שהוא צריך לעשות או להרגיש או לדבר או לחשוב, כלומר אני בעצם נכנסת למקום שלא שייך לי ואז אני מתעצבנת, מבקרת, משתלטת על מה שאין ביכולתי לשנות וגם אין צורך שאשנה כי זה העסק שלו. לכן חשוב במצב כזה לעשות הפרדה, הפרדת עסקים. נגיד: זה לא העסק שלי. זה העסק שלו מול הרבש"ע\אמא שלי\ אמא שלו, וכן הלאה. וממילא אני לא אפנה אנרגיית כעס למה שלא שייך אליי. כמובן שמה שבעסק שלי זה כח התפילה, להתפלל עליהם כדי צרכם ולהיות אכפתית איך אני יכולה לעזור אבל לא לקחת אחריות על מעשיהם, להוריד את השליטה מבפנים.

אז הנה, יקירתי, אמנם לא פירטת מה מעצבן אותך כל כך בהם, לכן התייחסתי בתשובה לשני צדדים בעבודת הכעס ובעבודת המידות בכלל. אני יודעת שזה עבודה קשה ומאתגרת, יחד עם זה אפשר לראות בה מתנה. ה' מזמן אותך לעבודה מדהימה על המקום הזה בנפש, שיהווה בשבילך מקפצה לחיים של התבוננות מתוך נועם ה', ויהיה הכנה משמעותית לחיי נישואין תקינים ומאושרים שזה עיקר מאד גדול במערכת יחסים זוגית: לקבל את הרגשות שלי באהבה, לקבל את האחר עם כל פגמיו וחסרונותיו. ולעשות הפרדה מה שתחת אחריותי ומה שלא.

עם כל הנאמר לעיל אני מאמינה שכבר אין מקום מהותי לשאלה: אם בחיים צריך לעשות דברים בניגוד לרצון, האם יש לכך גבול? מהם המצבים יוצאי הדופן? כי כל אחד לחוד והכל ביחד, משנה תודעה פנימית ומשפיע גם על הסביבה. תודעה מקבלת ולא ביקורתית מאפשרת שיח נעים ומכבד. והפער כבר לא כל כך גדול בין הפנים לחוץ. אבל כן אומר שלעיתים הכעס תוקף אותנו לפני שהצלחנו לעשות איתו עבודה משמעותית או שהוא כרגע כל כך תוקפני שאנחנו לא מצליחות לתת לו מקום מפחד. אז חשוב לדעת שאנחנו יכולות להחזיק את זה. לשים את המפלצת-כדור אש הזו של הכעס בארגז דמיוני בראש, ולומר לעצמי, עכשיו אני רוצה מנוחה מימך. אתה קיים, כדור כעס, אני לא מתעלמת ממה שאני מרגישה אבל אני יודעת לשים אותך בצד . שהוא לא ישתלט עליי. אני בוחרת לנהל אותו, לא להרוג אותו.

חיה יקרה, מעריכה אותך מאד על היכולת לפתוח את המקום הכועס הזה ולבקש עצה, זה לא מובן אליו בכלל. אני מאחלת לך לב נקי, לב פתוח, והסתכלות חומלת ואוהבת על עצמך ועל סביבתך. וכמובן, אם תרצי לשמוע עוד, אשמח לנסות להיות לעזר.

הרבה כח, הרבה לב

תמר ש.