יצאתי עם כמה בחורים למטרת חתונה, ואני לא מרגישה רגש לאף אחד,בעבר היה בחור שמאוד אהבתי אז אני יודעת שאני יכולה להרגיש אבל כרגע גם אם לפי השכל זה מתאים אני לא מצליחה להרגיש שום דבר.. ואני מפחדת להתחתן עם מישהו כשאני לא מרגישה אליו דבר.. מה לעשות?
דלג לתוכן
יצאתי עם כמה בחורים למטרת חתונה, ואני לא מרגישה רגש לאף אחד,בעבר היה בחור שמאוד אהבתי אז אני יודעת שאני יכולה להרגיש אבל כרגע גם אם לפי השכל זה מתאים אני לא מצליחה להרגיש שום דבר.. ואני מפחדת להתחתן עם מישהו כשאני לא מרגישה אליו דבר.. מה לעשות?
שלום יקרה.
אכן,קושי.
אני מתחברת ממש לתחושת התסכול על כך שאינך מצליחה למצוא רגשות בליבך כלפי בני זוג פוטנציאליים.
אנחנו יצורים רגשיים וקיים בנו צורך אמיתי ,אנושי וחיוני לחוש רגש חם כלפי מי שנבנה איתו את ביתינו. אמנם התרבות המערבית מציפה אותנו בשפע של פנטזיות על אהבות רומנטיות מבעבעות שאינן ערובה להצלחה בנישואין אך החיפוש אחריהן מהווה מכשול בפני החלטות נבונות ומרגישות של מחויבות הדדית.
אולם ,אם הבנתי מבין השורות מתוך דברייך לא נשמע שאת מחפשת איזו אקסטזה רגשית מצועפת בדמעות אלא חוויה פשוטה של חיבור ושל חיבה.
מכאן –אני רוצה לשאול אותך
האם את בן אדם שמצליח לחוש רגשות חמים כלפי אנשים -חוויות- מצבים בחיים?
והשאלה היותר משמעותית היא- מה היה עם אותו בחור שהצלחת לחוש כלפיו רגשות של אהבה?
האם היה זה קשר במסגרת בוגרת לקראת בנית בית או אהבת נעורים בוסרית ונערית?
לעיתים אנו נתקעים בחווית קשר מדומינת סביב מושא אהבה שאינו באמת בר השגה. כאשר עולמינו הרגשי עדיין מאוד ירוק וסוער.
גיל הנעורים הצעיר הוא חממה פורה של רגשות עזים המשתוללים בפראות וכמעט ללא שליטה וצובעים את חוויותינו בצבעי גואש זוהרים ולעיתים אף מסנוורים. זו אינה אהבה בוגרת ובשלה אלא רוח סופה וסער שמושפעת מהורמונים שוצפים של התבגרות ומחווית גילוי העולם בראשית צמיחתינו.
לא ברור לי משאלתך האם האהבה עליה סיפרת היתה אכן אהבת נעורים שכזו. אם אכן כך-הרי שאין טעם להשוות את חוויותייך הרגשיות של היום-לשם.
לרבים רבים מאיתנו ישנה איזו תמונה פנימית ועמוקה ,נכספת ומשתוקקת ל"גן עדן אבוד", למין מקום נפשי עמוק בו אני והוא מחוברים לנצח שרויים בצוותא שאינה מופרת כלל, אחוזים זה בנפשו של זה מתחת סוכת גפנים וענן ורוד.
המקובלים וגדולי החסידות הסבירה שזוהי כמיהתה של הנפש למקור מחצבתה האלוקי.
הפסיכולוגים, להבדיל ,רואים בתמונה הזו בת קול קלושה ונוכחת מימי ינקותינו בהם היינו מאוחדים עם אמא ועטופים בחומה וברחמיה.
כך או כך- המציאות הרגשית והזוגית בעולם-שונה מאוד מתמונת דמיונינו הצמא.
בהגיע עת בנין הבית אנחנו אמורים להחליט גם מתוך השכל הישר, ההתאמה הרוחנית והמנטלית והשאיפות המשותפות לעתיד ולא רק מתוך המקום הכמה לאיזה חיבור אחוז קסם.
יחד עם זאת – כדאי ורצוי שנחוש משהו- חיבה, רצון לשהות, ביחד, התרגשות והערכה.
האם אין לך שום רגש מכל אלו? או שיש ניצנים כאלו ,רק שאינם שייכים ל"סט" החוויות של גן העדן האבוד אותו חווית פעם.
אם יש רגשות –אך אינם עזים דיים- אני מציעה לך לקפוץ אל המים ,לשחות, להרטב ולאט לאט להגיע ביחד לאי בטוח של שלום ושלווה ואחווה ורעות.
היה לי דוד רחוק שנהג לעשן בשרשרת ותעב מציתים, אשר על כן היה מסתובב כשחפיסות גפרורים משקשקות בכיסי מכנסיו .מנהג משונה היה לו לדודי- אחרי שהגפרור בער והצית לו את הניקוטין, היה חס עליו משום מה ולא העז להשליך אותו לפח,
"אולי עוד יהיה שימושי פעם,"היה אומר לנו. כך הסתובב תפוח כיסים ,מרעיש בגפרוריו השחורים, המתפוררים. לא אחת היה נתקע בלי גפרור ורדרד ראש לרפואה, שכן היה בטוח שיש לו עוד הרבה בארסנל, בזמן שרק פיח היה מתערסל לו בחיק קופסאותיו. או אז היה מקונן –"מדוע איני מצליח להפטר מן הגפרורים שנשרפו.?.. אללי לי… עכשיו אין לי במה להשיב את רוחי הנכאה… רוצו רוצו לקנות לי גפרורים… "
אבל לפעמים החנות סגורה ופעמים שאין לו כסף לשלם על חפיסה.
"דוד ירחמיאל,זרוק את השחורים וקנה לך חדשים ,יפים יותר"-היינו מנסים לשכנע אותו. אבל הוא בשלו- ממאן לוותר על גפרור שכבר נלקח לבית עולמו.
פעם בכמה זמן היתה דודה עלקא מכריזה מבצע נקיון כללי ומבערת ל בדל עץ וכל רסיס פיח לקול מחאותיו של ירחמיאל.
אולם אחרי טקס הטיהור היה מודה לה ואומר:"אי,אי אי, זוגתי? מה הייתי עושה בלי שתרוקני את כיסי ותאווררי בהם מקום לחפיסות שאיפה חדשות?…הלוואי אישתי ,שכמוך- היה לי האומץ-לשלח את גפרורַי אל מנוחתם האחרונה…
דוד ירחמיאל כבר מצוי היום בעולם שכולו טוב,כמו גם גפרוריו וסיגריותיו שכלו בעשן. ודודה עלקא הזקינה וידיה שחיטטו בכל הנה הן רועדות ובלות .
ואני אני נותרתי עם לימוד חשוב מאין כמוהו:לא בוכים על חלב שנשפך ולא מותירים בכיס גפרור שנשרף.
היה חלום? פיעמה הפנטזיה?
החיים מחייבים אותנו להניח אותם בצד, להביט בהם פעם אחת אחרונה ,כשגופינו מוכוון אל העתיד,ואז לצעוד מהם והלאה…
אם אינך מצליחה לחוש שום רגש כלל – יתכן שעלייך לבדוק מה תוקע אותך בחווית העבר עם הבחור שאיננו מושג- ולהניח לו להפליג לדרכו הדמיונית.
להפרד לשלום ולצמיתות ממשהו שלא יוכל להתממש ולהביט אל המציאות כמות שהיא- נדיבה, משופעת ומעניקה, גם אם לא מיד מושלמת.
לעיתים קשה לעשות את התהליך הזה לבד וכדאי למצוא אוזן קשבת ומקצועית שתעזור לך לנפנף לשלום לפנטזיה ולפתוח דלת למי שדופק עליה ביושר ומציע את עצמו במחויבות ובמסירות.(כמה חבל שאין לו סוס לבן ושריון נוקש, אבל ,הי… הוא שוטף כלים, ומביא לך את העוגה שאת ממש אוהבת וסובל את העצבים שלך בערב שבת וגם מעשן… עם מצית…לא גן עדן, אבל בהחלט עולם הזה במיטבו…).
מאחלת לך למצוא ביישוב הדעת את בן זוגך ,ולדעת בידיעה עמוקה שהוא הוא אשר נועד לך כדי להשלימך ברוח ובחומר.
בהצלחה ובמזל.
הדסה
יש לך מה להוסיף? זה בדיוק המקום:
