אני בחורה בת 23 ולפני שאתחיל אני רוצה לומר תודה ענקית על כל הפעילות שלכם.
זה ממש לא מובן מעליו וזה חסד ענק!!!
אני כותבת לכם מתוך הרבה כאב ובילבול. קשה לי להגיד את זה ולהודות בזה אבל אני פשוט לא מתפקדת.
אני מרגישה שהכל גדול עליי, שאין לי כוחות נפש להתמודד. שאין לי אויר ואני פשוט מוצאת את עצמי במיטה ימים שלמים בלי לאכול או לשתות. אני מרגישה שאני כל הזמן חיה בהישרדות עד שזה כבר יותר מדי ואני פשוט קורסת.
חוסר התפקוד שלי מתבטא בכל תחום בחיים שלי. המטלה הכי קשה בשבילי זה להכין לעצמי אוכל ולכן אני מוצאת את עצמי המון פעמים לא אוכלת נורמאלי וממש סובלת מזה. אני מוצאת איזה משהו קטן לאכול כך שאני יוכל לברוח מהצורך להכין לעצמי אוכל מזין שידרוש ממני עבודה. קשה לי מאד להתכונן ליום המחר, לארגן לי את הבגדים שאני צריכה ללבוש, ללכת לישון מסודר, לצחצח שיניים וכו'. קשה לי מאד לקום מוקדם ועוד יותר קשה לי ללכת לישון מוקדם. אני מרגישה שהמח שלי מזהה את המטלות האלה ופשוט מנטרל אותם. אני יודעת מה אני צריכה לעשות אבל פשוט מעדיפה לשקוע מול המסך ופשוט להתעלם ולהאמין שזה לא קיים. אבל אז מגיע שתיים עשרה בלילה ואני מבינה שיש לי מחר עבודה ואני צריכה להתכונן וזה מרגיש לי גדול עלי, אז אני פשוט זורקת את עצמי למיטה עם הבגדים והכל, בלי לצחצח שיניים או להתקלח ופשוט נרדמת. העיקר לברוח מהקושי וההתמודדות. לא כל לילה זה קורה לי, יש ימים שאני כן מצליחה להתארגן, אבל יש תקופות שזה קורה לי כמעט כל יום. ואז מגיע הבוקר ומאד קשה לי ללכת לעבודה. אני מרגישה שאין לי אוויר, שזה גדול עלי ואין לי כוחות נפש ללכת לשם. יש תקופות שכל יום אני ממש צריכה לגרד את עצמי ללכת וגם זה אומר להגיע ב 11:00 בבוקר במקרה הטוב. אבל יש ימים שאני פשוט קורסת ואני נבלעת במיטה ונעלמת. אני לא קמה לעבודה, אני במיטה כל היום. לא אוכלת ולא שותה וכל העולם מסביבי מת. לא מעניין אותי שיש לי עבודה, לא מעניין אותי שיש חיים בחוץ. לא מעניין אותי שהבוסית שלי מתקשרת אליי, לא מעניין אותי כלום. כל מה שאני רוצה זה פשוט להיות במיטה ולשכוח מכל מה שמסביב. זה ממש מוזר. אין הגיון בהתנהגות הזו. זה ממש מרגיש שהמח שלי פשוט מוריד את השאלטר של אחריות אישית למרות שאני יודעת שאני אצטרך יום אחד להגיע לעבודה ולתת תשובות למה לא הגעתי ולמה לא עניתי לטלפון. כל מה שאני רוצה זה לברוחחחחח. יש תקופות שזה קורה לי פעם בשבוע ויש תקופות שזה קורה כמה ימים ברצף. באיזשהו שלב אני מתאזנת וחוזרת לעצמי. אני קמה, מתקלחת וחוזרת לחיים. אני חוזרת לחיים אבל אני שוב מהר מאד מוצאת את עצמי בלופ של הישרדות עד שאני שוב קורסת ולא מגיעה ונעלמת. וכאן מגיעה הקונפליקט שלי. כשאני כן קמה והולכת לעבודה אני בסדר וטוב לי. אני ב"ה מאד מצליחה וב"ה כל המעסיקים שלי תמיד מאד אהבו אותי, אבל בו בזמן הם גם היו צריכים להתנהל עם עובדת שלא מגיע ונעלמת. יש בי איזשהו משהו מאד מבלבל. יום אחד אני במשרד, עושה עבודה מעולה והכל נראה רגיל ויום אח"כ אני נעלמת ולא מגיעה. הבעיה שאין לי דרך להסביר את עצמי. אני לא יכולה להגיד שלא הרגשתי טוב. אני לא יכולה להגיד שידעתי מראש ואני מתנצלת שלא הודעתי. זה הדבר הכי לא צפוייי. לפעמים זה קורה לי אחרי שלילה לפני דווקא כן ארגנתי לעצמי אוכל ובגדים והלכתי לישון בצורה מסודרת. אין לי דרך לצפות את זה מראש. כשאני קורסת אני קורסת. עברתי כמה עבודות בחיים שלי ובכולם הרגשתי את הרגשות האלה, כל פעם ממקום אחר. כל פעם קיוויתי שזה לא יגיע אבל כל פעם עברתי את אותו סרט. אני כן יחריג ויאמר שבמקביל לעבודה המשרדית שלי אני גם מלמדת במשרת הוראה ושם הכל אחרת. אני אוהבת את העבודה הזו מאד. אני מרגישה המון סיפוק, שמחה, מימוש עצמי ואני פשוט יוצאת משם מאושרת. בימים שאני עושה את זה אני מרגישה חיה. אני מרגישה שאני מבטאת את עצמי, שאני תורמת ועוזרת לבנות וזו הרגשה מדהימהההה. ההכנה לפני כן קשה לי אבל אני הולכת לשם בכיף ובצעדי ריקוד (חחח אבל באמת). הפער הוא כזה גדול שזה ממש גורם לי לחשוב עם עצמי מה קורה לי בעבודות המשרדיות שלי. בשבוע האחרון חוויתי קריסה רצינית. זה הגיע למצב שלא יצאתי מהמיטה עד איזה שמונה בערב. עכשיו חנוכה ולא יצאתי להדלקת נרות. שבוע לא הייתי בעבודה ואז הצלחתי לבוא יומיים. יום אחד הגעתי בתשע וחצי ויום אח"כ הגעתי בשתיים עשרה וחצי אבל אז שוב פעם קריסה מוחלטת. זה כבר נהיה קיצוני והבנתי שזה לא מתחיל ונגמר בעבודה אלא שהנפש שלי פשוט קורסת. בימים האחרונים באמת הרגשתי שהנפש שלי עומדת להתפוצץ מרוב עומס נפשי ומשהו עובר עלי , בין אם אני רוצה ובין אם אני לא. הגעתי למסקנה שהפעם זה לא כמו כל הפעמים האחרות שאיכשהו הצלחתי לקום ולשרוד תקופה. הפעם אני מרגישה שזה רציני ואני חייבת עזרה. הבנתי שהנפש שלי כבר לא יכולה לשאת והיא פשוט עושה הכל כדי לאותת לי את המצוקהה שלה. ברגע שהבנתי שאני צריכה להתמקד במצוקה ולהבין מה קורה איתי משהו בי נרגע. הבנתי שעכשיו אני לא צריכה לרדוף אחרי עצמי כדי לקום ולנסות לתפקד בכח. הבנתי שהתפקיד שלי כרגע זה לרפא את הנפש שלי ולתת לה כוחות. עצרתי וחשבתי על זה המוןן. עברתי בראש שלי על כל התקופות השונות והעבודות שעברתי ופתאום הבנתי את מה שלא הבנתי לפני. הבנתי שאני לצערי סובלת מחרדות קשות קשות ואני פשוט סובלת. בתת מודע שלי הנפש שלי קוראת לי לעצור ומונעת ממני בכל דרך ללכת לעבודה. הבנתי שההרגשה הזו שהעבודה גדולה עלי ואין לי אוויר והתחושה שאני רק רוצה לברוח נובעת מאיזשהי חרדה עצומה שיושבת עלי מול מקום העבודה שלי וכל פעם זה מתלבש בצורה אחרת. מצד אחד הרגשתי שזו התשובה והשורש לקושי שלי מול העבודה אבל מצד שני גם בחיים עצמם קשה לי לתפקד וזה נראה לי נובע ממקום אחר. למעשה היום אני מתמודדת עם חרדה דתית. זו לא חרדה שנולדה היום אלא זה משהו שמתלווה אלי מאז שאני צעירה. לצערי גדלתי בבית עם אחות גדולה חרדתית מאד לגבי כל הנושא של הדת ובאיזשהו שלב קלטתי שזה נדבק גם בי. זה רודף אותי בהמון מובנים. בכל דבר מצאתי משהו לא בסדר והרגשתי שהדרך היחידה שאני יכולה לגאול את עצמי מהחרדות זה לשאול רב על כל דבר. הבנתי שזה לא הגיוני וזה לא בריא ואין שום הגיון להיות תלויה במישהו אחר שיאשר לך כל דבר. ההבנה הזו הרגיעה אותי אבל מדי פעם זה נדלק לי בצורה משגעתת ואין לי דרך להמלט מזה. אחרי שהתקבלתי לעבודה שבה אני עובדת כיום, צצה לי מחשבה חרדתית שאולי מבחינת ההלכה אסור לי לעבוד שם. הרגשתי שזה לא הגיוני אבל חרדה זו חרדה ואין לה מקום להגיון. התייסרתי על זה ימים ולילות. לא יכלתי להתרכז בשום דבר. כטבעה של חרדה זה קפץ לי בזמנים הכי מעצבנים ולא נתן לי מנוח. הרגשתי נורא עם עצמי אבל ידעתי שזה חרדה ולא רציתי עכשיו להתחיל לשאול רב. ניסיתי להרגיע את עצמי עם כל מיני תירוצים וזה עבד לקצת זמן ואז חזר עם כל העוצמה. באיזשהו שלב נשברתי. הרגשתי שאני לא יכולה לשאת את זה עוד. כתבתי מייל לרב ופירטתי את החששות שלי. הוא ענה לי שכל עוד שאני לא עובדת שם ובאמת יודעת מה קורה שם אין לו באמת דרך לענות לי אבל לבסוף אמר לי שזה בסדר. למעשה עקרונית כן היה בסיס לשאלה שלי אבל כשהתחלתי לעבוד ראיתי שממש לא היה לי ממה לדאוג. כאב לי על כל הימים שעברתי בסבל נוראי מבלי שבאמת היה סיבה לכך אבל כן שמחתי ששאלתי רב וככה הסתלקתי מן הספק לגמרי. התחלתי את העבודה ומיד צצו לי כל מיני חששות נוספות. אני עובדת בתחום הדיווח הכספי ואני כל הזמן פוחדת שאני אגיע למצב של חוסר יושר. כלומר, העולם מלא בקומבינות, יש המון שטח אפור ואנשים פשוט לא מתנהלים כמו שהייתי רוצה. בראש חרדתי העולם הוא שחור לבן. או שמותר או שאסור. כל שטח אפור הוא כר פורה לחרדה נוראית וזה פגש אותי בכל העוצמה. אני מסתובבת כל הזמן עם איזשהי חרדה קיומית שאולי אני אצטרך לעבור על הערכים שלי ולהפגש עם משהו אסור. אני מפחדת שאני אמצע את עצמי במקום שאני צריכה לעשות משהו שאני לא ארגיש עם זה בנח. כמובן שאני לא מדברת פה על הונאות ודברים גדולים אלא על קונפליקטים ומצבים שפוגשים בכל עבודה. לדוג' אני מצאתי טעויות בדוחות משנים קודמות ומבחינתי היה צריך לתקן את זה. המנהלת שלי אמרה לי שלא לפתוח את זה כי זה לא יראה טוב אם אנחנו כל הזמן נמשוך דוחות לתיקונים. הבנתי את השיקול שלה אבל באותה מידה הרגשתי לא בסדר ולא בנח עם זה. מצד אחד אני מרגישה שהחרדה הזו לפעמים דורשת ממני להתנהג עם ראש בקיר ובלי לחשוב ולהפעיל שיקול דעת מצד שני ברגע שאני מפעילה שיקול דעת תמיד יש את הצד שאולי זה בכל זאת לא בסדר וכו'. בקיצור חרדה נוראית שרודפת אותי כל הזמן. אני כן אציין שיש גם מקום טוב לחרדה הזו. אני עובדת מאד יסודית ומאד מדוייקת ובסופו של יום מעריכים את העבודה שלי מאד. העניין הוא שהחרדות מתלוות לזה ואני סובלת מאד. זה מגיע לרמה שאני חושבת שאולי אני צריכה לעזוב את העבודה כי אני יודעת שיש היתכנות שאפגוש דברים שהם לא בסדר ואני לא אמורה להכניס את עצמי למקום הזה. הבעיה היא שזה לא מקום העבודה הראשון שלי ואני יודעת איך דברים מתנהלים. באמת לא מדובר בדברים חריגים ואני יודעת את זה. אני יודעת שכל בן אדם בריא לא היה עוזב את העבודה הזו, אני יודעת שזה רק חרדות ויש מקום לשיקול דעת ואני גם יודעת שאף אחד לא הבטיח לי שאני לא אפגוש את זה במקום אחר. ידעתי שיש בי את המקום הזה אבל לא חשבתי שזה כל כך משפיע עלי. בסופו של יום אני הולכת לעבודה ובד"כ הכל בסדר. כמעט כל יום שאני יוצאת אני מרגיעה את עצמי שהנה עבר עוד יום והיה בסדר. ככה זה מתלווה אלי אבל מתברר שזה לא רק אי שם במח שלי. היום הבנתי שזה מעמיס עלי קושי במשקל של כמה טונות והנפש שלי סובלת גם אם זה לא בקידמת הבמה. ממש הבנתי שבתת מודע שלי זה מנהל אותי. זה יוצר אצלי פחד וקושי מטורפיםם עד כדי כך שאני קורסת ולא מסוגלת ללכת לשם. זה הדהים אותי עד כמה זה יכול להסתתר. באמת שלא הייתי יכולה לזהות את זה מראש מבלי לחשוב על זה לעומק. חשבתי על העבודות הקודמות שלי וממש הבנתי איך בכל אחת מהן היתה סיבה אחרת שהעמיסה על הנפש שלי מאד גם אם כשהגעתי לעבודה בסוף הכל הרגיש בסדר. זה מדהים אותי האבחנה הזו אבל זה גם מטריד אותי ברמות קשות. אני רוצה לחיות חיים בריאים, שמחים ומאושרים. אני לא יכולה לרדוף אחרי עצמי כל הזמן עם שאלות וחרדות. אני לא יכולה לא לתפקד. אחרי הכל אני רוצה לחיות, אני רוצה להרוויח כסף ולהרגיש טוב. הבעיה בחרדה דתית זה שאני מרגישה שלי אין את היכולת לשפוט לעצמי. כל עוד אני לא יודעת הלכה אין לי באמת אפשרות לפסוק לעצמי וזה משגע אותי. אני יודעת שאני לא יכולה לרוץ ולשאול כל דבר. זה ממש לא בריא וככה אי אפשר לחיות. אבל מה לעשות שהדבר היחיד שמרגיע חרדה דתית זה פסק מרב?
השאלה שלי אליכם מתחלקת לשתי חלקים: 1. איך מתמודדים עם חרדה דתית? איך אני יכולה להשתחרר מהמקום הזה ולהרגיש רגועה? איך אני יכולה לצאת לעולם ולא כל הזמן לחשוב ולפחד שאני לא בסדר?
2. איך מתמודדים עם חוסר תפקוד? האם יש לי יכולת לעזור לעצמי כשהנפש שלי בקריסה??
אציין שאני בטיפול פסיכולוגי אבל אף פעם לא העליתי את הנושא הזה מולה.
אשמח ממש לשמוע את חוות דעתכם כי אני עם עצמי כבר לא יכולה לשאת את זה לבד.
תודה רבה!!