שלום בחורה יקרה ואהובה
קראתי את השאלה הכואבת שלך כמה פעמים. הרגשתי בעצמי קצת כמו שתיארת את עצמך "נבהלת ונסגרת" רק מהתיאור התמציתי שכתבת. אני כל כך גאה בך שבחרת לפנות לכאן ולשאול את השאלה ולבקש עזרה. הצעד הזה הוא לא מובן מאליו בכלל. הוא מעיד על גדלות נפש, אמונה בטוב שיבוא ורצון להיטיב את חייך. הצעד הזה מראה שאת חיה. שיש בך מקום שלא השלים עם הקושי ומצפה לטוב שיבוא. ואני מאמינה שהוא יבוא בעז"ה כי בעצם שליחת השאלה פתחת פתח כחודו של מחט ואני מייחלת בשבילך שבקרוב תרגישי את הפתח הגדול כפתחו של אולם שנפתח לך ברמה האישית וגם לכולנו כעם בגאולה אמיתית בעז"ה בקרוב ממש.
את שואלת אם זה הגיוני מה שכתבת ולאן עליך לפנות? שאלות קצרות עם תשובה קצת ארוכה. אשמח שתהיי איתי עד הסוף 😊
בכמה משפטים ממוקדים ועניינים תיארת מסכת חיים מאוד מורכבת כילדה שמשפיעה עליך גם כיום כשאת כבר בחורה. תסתכלי עליך רגע מבחוץ: את ילדה רגישה ונבונה, עם נפש עדינה שמתארת איך התנהגו אליך בברוטאליות שמשפיעה לרעה על כל ילד ואדם באשר הוא אבל בטח ובטח משפיעה עוד יותר על ילדה רכה עם נפש רגישה.
חשוב לדעת שמערכות היחסים שלנו לאורך כל החיים נשענות הרבה על חוויות הקשר הבראשיתיות שהיו לנו עם ההורים שלנו כילדים רכים – אפילו כבר משלב העוברות. מערכת הקשרים של הפעוט עם הוריו היא זו שמכוננת ומטביעה את דפוסי ההתנהגות שלו עם הסביבה הקרובה והרחוקה כי היא ממערכות היחסים הקרובות ביותר שיש לנו בחיים עם האנשים שאמורים להיות הכי קרובים אלינו, אוהבים אותנו ודואגים לנו. (לפעמים אני חושבת שכשאומרים שיש 3 שותפים באדם שזה הקב"ה ואביו ואמו זה באיזשהו מקום מחייב אותי כהורה לשאוף לדאוג ולאהוב את ילדי ולנסות להידבק במידותיו של השותף השלישי שזה רבש"ע. נכון שהכלים שלנו כבני אנוש מוגבלים – אבל לפחות להיות מחוייבת לעשות את הכי טוב שאני כהורה יכולה לעשות.)
לצערינו הרב, בגלל שאנחנו עדיין בגלות יש מצבים שהם לא תקינים, בדיוק כמו המצב שאת מתארת. שבמקום שההורים יהיו אוהבים דואגים ומכילים – את חווית ילדות עם הרבה צעקות אגרסיביות ברמה לא פרופורציונאלית. את לא פירטת איך היה בשאר החזיתות בחייך אבל אני יכולה לנסות לתאר שגם על אמא הצעקות השפיעו לרעה, שהמצב בבית מן הסתם היה כזה שהצריך רוב הזמן "ללכת על ביצים" ושבאופן כללי חווית הרבה אתגרים. לכן לא פלא גם שאת לא רואה בהורים דמויות לשיתוף – כי איך תוכלי לתת אמון באנשים שכביכול אף פעם לא יכולת לסמוך עליהם, שבמקום להגן עליך ולאהוב אותך צעקו עליך. ובעיקר מול אבא שהיה צריך להיזהר ממנו ולא ניתן היה לדעת מתי המתקפה הבאה תגיע. את מבינה למה קשה לך לשתף אותם? באיזשהו מקום את כבר יודעת ורגילה שאי אפשר להיות רגועים במחיצתו או אולי אפילו במחיצתם. את יודעת שאפילו בלי לשתף את מקבל מטח של צעקות- אז ברור לגמרי שאי אפשר לשתף מהלב בדברים שלא תמיד הם פוטוגניים ונוחים או בשיתופים שמצריכים אווירה רגועה ומכילה לפתיחות ושיתוף.
כתבת בחכמתך "אולי אני בטראומה" אז כנראה שבאמת כן. יש לך סוג של טראומה שמלווה אותך בגלל כל הנסיבות. הבשורות הטובות והמשמחות הן שכמו שאמר ר' נחמן "אם אתה מאמין שיכולים לקלקל תאמין שיכולים לתקן" ולמרות כל החשיבות שתיארתי על השפעת מערכת היחסים עם ההורים על המשך החיים ולמרות הטראומה שאת מרגישה שהיא משפיעה ומכבידה על הקשרים שלך עם חברות, בשידוכים ובכלל "אפשר לתקן"! הקב"ה אבא טוב שבשמים לא הביא אותך לפה בשביל לסבול סתם התעללות. את עברת מסע כואב שנשמתך בחרה עוד לפני שירדה לעולם ואמרה לו "כן". כשהנשמה שלך היתה עוד למעלה היא הבינה מה תועלת ותיקון יצא לה מהדרך הזו שהיא הולכת לעבור והיא הסכימה. ואולי המילים האלו יכולות לעזור לך קצת להרגיש שעברת דברים קשים וגרועים מאוד אבל לא במטרה סתם למרר לך את החיים אלא במטרה לקדם אותך לייעוד הנשמתי שלך ו"אין רע יורד מלמעלה" ואולי הכי מנחם וחשוב לזכור שלא תמיד יהיה ככה רע ומר. הנה, את מבינה שאת מתמודדת עם קושי ופנית לקבל עזרה ויכול בעז"ה להיות טוב יותר בקרוב בעזרת ה'.
לגבי הטראומה: כמו שאנחנו מבינים שאם מישהו חלילה נפצע במלחמה או עובר תאונת דרכים הוא זקוק לריפוי ולזמן החלמה. כך גם את. הנפש שלך פצועה. המקום הבראשיתי שרוצה להיות אהוב ללא תנאי ומחכה לקבל אהבת הורים – קיבל מכות רציניות לאורך השנים. וגם אם במובן חיצוני את שלימה ובריאה הנפש שלך זקוקה לריפוי. גם ריפוי מקצועי (שעליו תיכף אמליץ לך) וגם זמן לריפוי. תני לך את הזמן. תביני שעברת פציעה ושמעכשיו את מתחילה תהליך החלמה.
אז בעצם מה אני מציעה?
1. לעבור תהליך מקצועי
את מתארת שאת מרגישה ש"משהו באישיות שלי תקוע" זה מאוד מאוד הגיוני לאור כל מה שחווית ובטח ובטח שזה הגיוני שאת מרגישה את זה מול גברים – כי הקושי העיקרי היה מול אבא. זו התגובה הכי נורמאלית למצב הלא נורמאלי שחיית בו. אני ממש ממליצה לך לפנות לתהליך מקצועי בו תעבדי את החוויות הקשות שעברת ואת הילדות הכאובה. תהליכים כאלה הם מצילי חיים ממש ואת יכולה לצאת מהם בתחושת שחרור, לקבל את הכלים איך ניתן לתת אמון ולסמוך על גברים בפרט ועל האנושות בכלל. תוכלי בתהליך מיטיב כזה ללמוד איך לשמור על עצמך לא להיפגע, לשים גבולות, לחזק את האני הפנימי שלך, לדאוג לעצמך כמה שיותר ולא משנה מי ומה אומרים מסביב ובעיקר והכי חשוב – להיות מחוברת באמת לרבש"ע. יש הרבה נשות מקצוע טובות שיוכלו לעזור לך בתהליך כזה. מציעה לך להתפלל להקב"ה שיזמן לך את הטובה והמדוייקת לך ושהתהליך יזרום ותרגישי את השיפור המשמעותי שלו עליך. אם תוכלי תפני שוב במייל לכתובת האתר שאליה פניה לשליחת השאלה, צייני מה אזור המגורים שלך ובקשי שימליצו לך על נשות מקצוע רלוונטיות.
עד אז, אני רוצה לתת לך כמה עצות שתוכלי כבר להתחיל ליישם בבית בעצמך ואני מתפללת ומייחלת שתראי הקלה
2. תפילה – זמן יומי עם בורא עולם
אני לא מתכוונת ל 3 תפילות ביום או לברכות השחר (שכמובן כל אחד מהם חשוב מאוד) . אני מזמינה אותך להתחיל בלקבוע בכל יום כמה דקות ופשוט לשבת עם עצמך בחדר סגור, בהליכה או איפה שמתאים לך ולספר לה' מה את מרגישה, מה מפחיד אותך, מה החלומות שלך ומי את בעולמו. יותר משהשהייה הזו היא תפילה וקשר עם אבא שבשמים היא תעזור לך להכיר את עצמך. להוציא אל האור חלקים שלא בטוח שאת יודעת שהם קיימים ולאוורר אותם. ספרי לו מה כואב לך, מה עברת ומה את עוברת – זה יעזור להוציא את כל המוגלה והתיסכול החוצה ולשחרר מקום לטוב שיגיע.
אל תיבהלי אם בהתחלה זה לא זורם או מביך. הכל נורמאלי. קחי בחשבון שאת טובה כמו שאת ומה שתגידי בזמן הזה הוא טוב. הכל מושגח ומדוייק.
3. לתת חמלה ואמפתיה לעצמך
אני מקווה שתלכי לאשת מקצוע לתהליך – אבל בלי כל קשר ממליצה לך בכל פעם שעולה כאב או תסכול לתת חמלה ואמפתיה לעצמך. זה באיזשהו מקום להיות מעין המטפלת של עצמך ובכל פעם לנקות עוד ועוד מהרגשות הקשים ולהתפטר מהם. זה יעזור לך להתמודד עם הטראומה שיש לך.
בתקופה הקרובה ממליצה לך פעם ביום או ביומיים כשעולה בך כאב מזמינה אותך לשהות בו קצת, ולהגיד לעצמך (עדיף ממש בפה, ואפשר גם בלב או מול מראה – מה שהכי נח לך) קשה לי ממש, איך היה נורא לקבל את כל הצעקות מאבא, לקפוא, לרצות להיעלם, להרגיש כל כך אבודה וכל כך שקופה ומיואשת… ככה תמשיכי ותתמללי את כל הרגשות והתחושות הקשות שיש לך. אחרי כמה דקות או רבע שעה או קצת יותר של אמפתיה עצמית אני מאמינה שתרגישי איזשהי הקלה. כמו איזשהי פיסת חוף שהגעת אליה לאחר הסערה הרגשית. חשוב שתביני (וגם תגידי לעצמך) באמת קשה לי… כל אחת אחרת במצב שלי היתה מרגישה בדיוק כמוני כי זו סיטואציה מאוד מאוד קשה. ההבנה הזו שהתגובה שלך היא נורמאלית מנרמלת את הסיטואציה הלא נורמאלית. ככל ותתני לעצמך חמלה ואמפתיה לאורך תקופה את תגלי 2 דברים:
a. שאט אט התהליכים האישיים הללו נהיים יותר קצרים ושמספיק לך כמה משפטים בשביל להתנחם
b. שיש מרחקים גדולים יותר בין כל פעם שאת נזקקת לעשות זאת
4. תהיי משפיעה ולא מושפעת
אחת הדרכים להפוך את החיים שלנו לטובים יותר בפרט כאישה, היא להיות במעגל המשפיע על החיים ולא מושפע. אל תחכי שיזדמנו לחייך דברים טובים. תיזמי ותצרי אותם. מציעה לך לחשוב בכל יום מה יכול לשמח אותך ולעשות אותו. זה לא חייב להיות משהו גדול – זה יכול להיות דברים קטנים כמו להקשיב למוזיקה שאת אוהבת במיוחד בנחת, לקרוא ספר, לצאת לסיבוב רגלי לפני העבודה. תכניסי בחירה לחיים שלך. תבררי עם עצמך מהם הגבולות שלך, מה מתאים לך, מה את רוצה ותתחילי לנוע לעבר היעדים שלך. תהיי בנעליים שלך עצמך ולא של הסביבה. תשתדלי לא לתת למחשבות של אחרים לבלבל אותך וכל זה יקרה כשלך יהיה ברור מה המטרות והרצונות שלך.
מאחלת לך יקרה שתמצאי את הדרך הטובה והנעימה לחזור לתת אמון בעולם ובאנשים, כי מגיע לך שיאהבו אותך ללא תנאי, שיהיה לך טוב, שלא תסבלי מטראומות ומקשיים. מגיע לך לבנות בית טוב ואיכותי עם מישהו שיהיה לך טוב איתו בעז"ה. ואני ממש מאמינה שזה אפשרי.
בשרי בשורות טובות בעיתו ובזמנו בקלות ובלב שמח
איתך, רותי
דלג לתוכן
תגובה אחת
השאלה והתשובה גרמו לי לבכות!
אני כבר בת 27 ואני יודעת שמשהו חסום אצלי בקשר לזוגיות. יש חוסר אמון שלם בכל המערכת הזאת.
וכל הזמן הזה אני מדחיקה עמוק בפנים שאני כבר לא בטוחה אם אני מדחיקה או שאני באמת לא מעוניינת בנישואין.
אבל החלטתי שאני אפנה לגורם מקצועי.
וכפי עצתה של כותבת התשובה, גם אתחיל לנסות לדבר עם הקב״ה ולספר ולבקש ממנו שיעזור לי לרצות מספיק נישואים.
תודה לכל המערכת הזאת שגורמת לנו לקלף שכבות מעלינו.