שלום רב, שואלת יקרה.

אני חושבת שעברת תהליך מאוד יפה ומיוחד בהתקרבות שלך לרצון ה' ולקיום תורתו. הקשיים וההתחבטויות שאת עוברת הם מאוד מובנים, כיוון שבחרת דרך אחרת ועכשיו במובנים מסויימים את שונה מהסביבה שלך. התהליך הזה דורש הרבה אומץ והתמודדות ביחד עם איזונים נכונים, ואני שומעת שאת עומדת בגבורה באתגרים. דעי לך שגם בזה הקב"ה מתחשב בדרך של כל אחד ולפי הצער- השכר – "לפום צערא אגרא".

לשאלתך… דבר ראשון, ככל שתדעי טוב יותר את ההלכה (כלומר, מה עיקר הדין ומה חומרא) ורצוי בליווי של רב שמכיר אותך תוכלי יותר "ללכת בין הטיפות"- לדעת יותר מדוייק מה מותר ומה אסור ואיך להתנהל גם במקום שהוא פתוח יותר מהמקום שלך.

וגם בתחומים האפורים, תדעי עם הניסיון והמחשבה מה נכון לך בתוך הסיטואציה ויהיו יותר ויותר דברים שכבר חשבת עליהם והם יהיו טבעיים לך. לדוגמא, מתי להתעקש על כשרות מסויימת ומתי לוותר לטובת ערכים אחרים.

שנית, דעי שככל שיעבור זמן ואת בעצמך תהיי שלמה עם המקום שלך, גם הדברים שלא תוכלי לעשות עם המשפחה שלך יהיו יותר מקובלים גם עליהם. הם פשוט יבינו שאת ככה וזהו. ואת מצידך תתקרבי אליהם בדברים שמותרים לך ותשתדלי להיות איתם שם בשמחה ומכל הלב.

המשפחה שלנו היא חלק מהדרך שלנו והיא לא צריכה להיות דווקא כמונו. לבעלי תשובה ולמתחזקים המשפחה משמשת תפקיד קצת שונה, וזה בסדר. אנחנו לא יכולים אולי לספוג אצלם את החלק הרוחני. את זה נמצא אצל הרבנים שלנו, משפחות מארחות או חברות שעוברות תהליך דומה. אבל נוכל למצוא אצלם אולי קשר רגשי, חוויות עבר משותפות, עזרה הדדית וללא תנאי בדברים שלא קשורים להלכה, כמו מעברי דירה. אירועים משפחתיים כמו חתונות או ימי הולדת. תרבות משותפת כמו לטייל בטבע ביחד או ללכת לבית קפה או מה שאת והמשפחה שלך רגילה ואוהבת לעשות.

בנוסף, אני חושבת שאולי גם הם חוששים עד כמה את הולכת להתחזק (ואולי להתרחק מהם?) ולכן הם אולי פחות נותנים לך להתקדם בנחת. אם הם ירגישו שאת רגועה ואת לא הולכת להיות פנאטית ולהתרחק מהם, או לשנות להם סדרי חיים, אולי הם בעצמם ירגעו. גם בהקשר הזה חשוב שאת תהיי בקשר עם רב או מקום שיתן לך איזונים נכונים. בשלב מאוחר יותר אפילו כדאי להביא את ההורים להפגש עם הרבנים האלה כדי שהם יראו שהם לא מפלצות אלא אנשים נורמליים ונחמדים.

חשוב שגם את תקבלי אותם כמו שהם ותשדרי להם שזה בסדר שהם ואת בוחרים דרך שונה. איך עושים את זה? להגיד להם שאת מבינה שאת הולכת בדרך שונה אבל זאת הדרך שאת בחרת אחרי שהיא נראתה לך אמת. הם יכולים לעשות את החשבון שלהם מה הם רוצים לעשות (אם יום אחד הם ירצו להתקרב בעצמם את תוכלי לעזור להם ולהראות להם איפה זה מחייב גם אותם). האמת היא שכולנו מחוייבים להלכה, גם היהודי הכי רחוק. אבל יש נסיבות מקלות. אנחנו בדור שהרבה אנשים (אפילו דתיים מבית) הם סוג של "תינוקות שנשבו". שבאמת לא יודעים את החיוב שלהם או שלא חושבים שזה רציני. קשה מאוד לצאת מהמעגל הזה וצריך להודות לה' שאנחנו הצלחנו, כל אחד בסיעתא דשמייא שהיתה לו- בפתיחות הלב שהיתה לו, באנשים שהדריכו אותו, באומץ שהיה לו ללכת נגד הזרם. וגם כמובן בזכות הבחירה החופשית שלנו. אנחנו צריכים להתפלל על כל עם ישראל, ובמיוחד על המשפחה שלנו שהם גם יבינו את האמת יום אחד. אבל מצד שני ממש להבין אותם אם הם עדיין לא שם.

בהמשך, כשאת והם תראו לאן את הולכת ויתרגלו לכך הם כנראה גם ישתפו פעולה. במשפחות רבות רואים שאחרי זמן מסויים גם חלק מהמשפחה נמשכת אחרי האדם שהתחזק והולכת בדרכו. אבל שוב, זה בד"כ בא אחרי השלב של קבלה הדדית של המקום של כל צד. לגבי הבעל, אני חושבת שגם אותו הם יקבלו בשמחה כי יבינו שזאת הדרך שבחרת בה וזה האדם שבחרת בו ושאת שמחה בחיים האלה. אולי תצטרכו לעשות התאמות ותיאום ציפיות כמו איך אפשר להתארח כדי שזה יתאים להם ולכם, אבל את כל התשובות את תמצאי לאט לאט במהלך הדרך. זה בסדר אם את עדיין לא יודעת איך זה יראה. גם כאן ההכוונה הרבנית חשובה.

אני חושבת שתהליך כזה כדאי מאוד שיהיה מלווה ברב שיודע את נפשם של בעלי תשובה ויכול לכוון אותם בשאלות הספציפיות וההתמודדויות שלהם. מישהו שאת מרגישה שמבין אותך כשאת מסבירה לו את השאלה. הייתי ממליצה על מדרשת נתיב בינה בירושלים כמקום טוב. אפשר גם להגיע חד פעמי ולהכיר ואח"כ להתייעץ בטלפון.

לגבי התפילה על הורייך אני חושבת שזה דבר מבורך. מותר לנו לחשוב שהם עושים לא נכון לפי ידיעותינו החדשות. המקום שבו אנחנו לא שיפוטיים זה להבין שגם הם גדלו בסביבה מסויימת, והם חושבים שהם עושים נכון, או שקשה להם להשתנות. אבל מותר וראוי שנתפלל עליהם שיתחזקו גם הם בע"ה.

בהצלחה רבה!

ה' איתך בדרכך המיוחדת.

עינב