שלום לך

השאלה שאת שואלת גדולה וחשובה מאוד. והיא כוללת בכמה משפטים קצרים הרבה מאוד רבדים וקומות של החיים.

ברמה הרגשית את מתארת מצוקה נוראה. קרע בין הלב לבין השכל. בין הסבירות לבין הגדרות ונוסחאות. ברגש את מרגישה חוסר נוכחות אלוקית בעולם, בשכל, את מבינה את האמונה. זה כאב נורא קשה. והוא יוצר ספק וטשטוש ותחושה של חוסר אונים מול המציאות הלא נשלטת הזו.

בקצה הספק יושב הקושי מההורים, את אומרת ואם אני אאבד את האמונה מה אז? לאיזה משבר אני נכנסת מול ההורים שלי, איזה כאב אני אגרום להם. והדבר הזה מעכיר ומקשה עוד יותר לחוש שאת יודעת באמת אם את חיה באמת או שקר. התחושה הזו שאת לא יודעת אם את חיה בתוך האמת או בתוך השקר היא תחושה מענה, סבל איום. מחד את מרגישה שאת עלולה להפסיד את הקשר הטוב עם המשפחה שלך, מאידך את לא מסוגלת לחיות ברמייה עצמית. זו חוויה נוראה של קרע והיטלטלות, מעין כף הקלע נפשי.

האמת היא, הלב נשבר לשמוע את הסדק הזה. הכאב הזה שלחיות לבד בין עולמות להרגיש קרועה בין מה שגדלת עליו לבין מה שהלב שלך זועק – זה אחד הכאבים הכי גדולים שבן אדם יכול לחוות. אפשר רק לדמיין איך זה לשבת בתוך סעודות שבת או תפילות ולחוש חוסר שייכות ותלישות. לעשות דברים שלא מתחברים ללב. זה מרגיש נורא בודד – את לא יכולה לדבר עם ההורים ואולי גם לא עם חברות.

זה לא אומר שאת כופרת, לחלוטין לא, זה אומר שאת אנושית, ושאת צריכה ללמוד יותר על הדרך. משברים כאלו קשים ככל שיהיו יכולים להוביל למקום אמיתי. ולאמונה אמיתית טובה ועמוקה הרבה יותר.

לידך הרבה בנות שלא שואלות שאלות. זה לא אומר שהן יודעות ואת טיפשה, זה גם לא אומר שאת יודעת לשאול והן טיפשות. לכל אדם יש גיל שבו הוא עובר ממצב שבו הוא חי בתוך העולם של הוריו ומחנכיו, למצב בו הוא המעצב של השקפת עולמו והוא האחראי על תפיסותיו. המעבר הזה קורה בדיוק באזור הגיל שלך. אלא שברוב המקרים המעבר הזה הוא מעבר לא מודע, דהיינו הבת רואה את הדרך של ההורים שלה והיא ניראית לה טובה ונכונה והיא פשוט מאמצת אותה לעצמה, ובעצם מבצעת בחירה. היא אמנם לא חווה את עצמה כבוחרת אבל זו בחירה לכל דבר וכך הדבירם מתנהלים בדרך כלל.

אחוז מסוים באוכלוסייה עובר את זה אחרת. בדך כלל אלו הם בני אדם שחשובה להם האותנטיות והבחירה האישית. חשוב לה לבחור בעצמם. לפעמים חלק מהדרך של ההורים באמת לא מובנת לבת והיא רוצה לעבד את הדברים בעצמה. התהליך הזה דורש זמן, והדרישה שנדע דברים ללא ספק בצורה מידית ותוך זמן קצר, היא כלשון רב סעדיה גאון דרישה מהקב"ה שייעשה אותנו כמותו (רס"ג, אמונות ודעות, הקדמה). כי לאדם דרשו זמן להרכיב מילים ומפשטים ומחשבות ולעבד אותן ולעכל אותן ותוך כדי כך הוא גם צריך לחיות את חייו את צרכיו הגופניים והחברתיים, וכל זה דרוש זמן.

לכן דבר ראשון הכי חשוב, הוא לקחת אוויר. זה לא ייפתר ברגע כי זה עניין של בחירה ועיצוב האמת הפנימית שלך. זה תהליך של כמה חודשים בהם עלייך לבחון את הדרך שלך, מתוך עיון והתבוננות פנימית מתוך חוויה אותנטית הקשבה עמוקה והרהור. מתוך שיחה עם מורים והקשבה להם, ומתוך שיח עם מי שאת יכולה לשוחח על זה בצורה אמיתית אותנטית ומועילה. מי שאת חשה שבאמת ייקדם אותך בהבנת הדברים. עצם הכתיבה לאקשיבה היא רעיון נכון, את יכולה לשמוע הרצאות של רבנים ברמה גבוהה [אם תרצי אוכל להמליץ] ההרצאות הללו זמינות בקול הלשון. ואמנם לוקח זמן לשמוע ולהתרגל לשפה עמוקה חדשה, אבל את לא ממהרת, יש לך זמן התבוננות והקשבה. זה לא עניין של רגע. לבינתיים תסכימי לחיות תקופה בתוך הקרע, זה כואב אבל זה גם חלק מהמנעד הרגשי שהאדם מסוגל לשאת. היכולת לחיות עם זהות חלקית היא חלק מהיכולת האנושית ואולי דוקא מהמיוחדות והגבוהות ביניהן.

את נוגעת בנקודות עמוקות ועדינות, לכן המשך התשובה יכנס לעומקים דקים קצת. דבר שאולי לא כל כך קל במצב של הצפה וכאב כמו שאת נמצאת בו. אחר כך אסכם את הדברים ואתן כמה רעיונות פרקטיים, ותוכלי לשמור לך את הטקסט ולהתבונן בו לאורך זמן.

*

בנוגע ללב ולתיאור הקשה של הלב המרוקן מאמונה ומלא בספק. יש נקודה חשובה שאת יכולה להתחיל להבין מה בעצם קורה לך. הלב המרוקן מאמונה האו לא באמת לא מרגיש. אלא באופן עמוק הקול שאת מעלה הוא: שאת חשה שהאמונה היא דבר לא סביר. לאדם יש חוויה של מבחן סבירות פנימי מאוד עמוק, והוא המעצב בסופו של דבר את תפיסת העולם שלו. אני רוצה רגע להרחיב על המושג סבירות ועל החשיבות שלו בעיצוב תפיסת עולם. זה יהיה רגע של עומק אבל משתלם להתאמץ עליו.

אם נחשוב לרגע על האפשרות הדמיונית שמישהו היה מנסה לשכנע אותנו שבכל רגע דמויות ירוקות מעופפות לנו מעל הראש אלא שברגע שאנחנו מרימים את הראש הן נהפכות לשקופות. זה כמובן רעיון מוזר מאוד, ובשביל להשתכנע בכך נצטרך ראיות קיצוניות מאוד שכמעט בלתי אפשרי להביא אי פעם. זה דבר שסותר את האינטואיציה והסבירות שממלאים את חיינו היומיומיים, וכדי להאמין בכך עלינו לסתור כל כך הרבה הנחות יסוד של החיים הרגילים שלנו עד שאנחנו ניטה לדחות את האפשרות הזו בכל דרך. זו טבעה של סבירות, סבירות היא המצע שעליו יושבות האמונות, וכמעט הייתי אומר שהיא המבחן העיקרי שאנחנו מעבירים את אמונותינו.

מה שאת מתארת, זו סיטואציה שבה מבחינה שכלית את משוכנעת יש אלוקים. אבל מצד שאני האופן שמדברים עליו, והמשמעויות של האמונה הזו לא קשות לך מאוד מבחינת הסבירות. את חווה קרע נפשי-שכלי בין ראיה או הגיון לבין האינטואיציה וההסתברות שאומרות שזה לא הגיוני.

את מציינת שהמושג נס סותר את האינטואיציה שלך, גם המושג אלוקים הוא משהו שאת לא רואה [איפה הוא? את שואלת] וגם אם יש אלוקים מי אמר שהוא הקב"ה – כלומר מי אמר שיש לו את ה'אופי' שאנחנו מייחסים לו? כלומר את חווה מבפנים שהוא לא בעל האופי ההוא שאנחנו מייחסים לו. ואת אומרת שיש לך עוד הרבה שאלות באמונה שאם אני מבין נכון הכוונה שחלקים ריבם במאונה נראים לך זרים ומוזרים מבחינת ההסתברות שהם באמת קיימים במציאות.

אם אני צודק, אז הדבר הנכון מבחינתך הוא לקחת את הזמן, ולתת לשאלות הפנימיות האינטואיטיביות שאלות של סבירות, לעלות בצורה יותר קוהרנטית והגיונית [למשל כמו כמה שאלות שהצגת כאן] ואז בסבלנות לנסות להבין מה אמרו על זה [כי אין כמעט שאלות שלא נשאלו בארבעת אלפי שנות עם ישראל] אמנם בדרך כלל הניסוח של השאלות שלך יהיה שונה במקצת מהניסוחים הישנים אבל בסופו של דבר זה יהיה עיסוק סביב אותו נושא פחות או יותר.

המטרה בזה היא לא לענות על כל השאלות העתידות לצוץ אי פעם בחייך, לא בטוח שלכל שאלה תמצאי תשובה שתספק אותך. זה מאוד קשה להשיג מידע מספיק בהיר ונגיש בנושאים הללו, כי הרוב נכתב בזמן בשפה רבנית קשה לקריאה ואין הרבה שמתמצאים בתחומים לפרטי פרטיהם. המטרה שלך היא להגיע לכמות מספקת של עיבוד השאלות שמאפשרת לך לתת אמון ולהירגע לצד השאלות. כלומר רוב המאמינים, גם הביקורתיים ביותר בסופו של יום הם אנשים שנסמכים על מסורת ואותה הם מפרשים ומעבדים עם עצמם. אבל ההסתכמות על מסורת מגיעה אחרי שאתה משוכנע בחוכמתה ובעומקה ובסבירותה. כרגע את נמצאת בתחושת זרות חדה למסורת בגלל כל אותן תהיות אמוניות שהצגת. אבל ברגע שתביני טוב יותר מה מפריע לך, ותתני לאור השמש הפנימית לחטא אותן. וגם תלמדי קצת ותקשיבי בפתיחות למה שאנשים בעלי שאר רוח מדברים סביבך [ותהיי מוכנה לכך שהם לא ידברו בשפתך ובמונחים שלך, אבל תוכלי לחלץ מתוך הדברים שלהם משמעויות שנוגעות לנושאים שמטרידים אותך] משהו בך יירגע ותהיי מסוגלת לקבל החלטה פנימית מוצקה ושלמה יותר על אמון בדרך התורה.

בשלב הזה אני רוצה להתייחס לכמה נקודות שכן הצגת כאן, ולפתוח לך פתח להתבוננות בהן. וזה אולי יהיה מבחינתך יוצא מן הכלל שמועיד על הכלל. ייתכן שהדיון יהיה קצת מורכב ושכלתני אבל זה אופיו של דיון כזה הנוגע בשורשי המציאות. אז אולי יקח קצת זמן לחשוב על הדברים. אני מבקש שתראי באורך התשובה כבוד לשאלה שלך.

*

את שואלת מי אמר שקריעת ים סוף זה משהו אמיתי? על השאלה הזו ככתבה נראה שהתשובה הפשטנית היא : המסורת היהודית מספרת שקריעת ים סוף היא משהו אמיתי. כלומר אבות אבותינו מספרים שהם הו בתוך הסיטואציה הזו והם ראו אותה.

אני מניח שהתכוונת לשאלה עמוקה יותר, ואת מתכוונת לומר בעצם שהמושג נס וחריגה מדרך הטבע זה דבר מסוים שסותר את הסבירות שלך. משהו באופן שאת רואה את העולם סותר אמונה בניסים. זה דבר הגיוני וטבעי, הנפש המודרנית בנויה במידה רבה על האמון בסדר טבעי של העולם והוויה וממילא כל ממד של חריגה מהטבע היא זרה לנו. אנחנו כביכול אומרים – איפה הנסים היום?

זה כמובן הגיוני מאוד, ואינטואיטיבי מאוד. כאנשים מודרניים אנחנו נרתעים מאוד מניסים, ואנחנו נוטים לפרש כל תופעה מוזרה שמתרחשת כחלק מהסדר הרגיל. כלומר כל דבר שמתרחש ומפתיע מקבל מיד הסבר ופירוש טבעי והופך להיות חלק מהאופן הנורמלי של המציאות. כל תופעה מוזרה שאנחנו נחשפים לה מקבלת פירוש והופכת להיות חלק מהמדע. אבל רגע, האם זה לא פשוט מה שנקרא 'הנחת המבוקש'? האם איש מדע שהיה נמצא בקריעת ים סוף לא היה אומר גם כן: באה רוח חזקה מאוד וסחפה את הים ואפשרה את כניסת עם ישראל, וזה פשוט עוד תופעת טבע חריגה שקוראת אחת לכמה אלפי שנים.. ייתכן מאוד שזה מה שמדען שהיה נמצא שם אומר, ואכן יהודי פילוסוף אחד בא לבעל שם טוב עם השאלה הזו מוטרד מאוד: ואמר לו שבפילוסופיה שלו יצא שבדיוק בזמן שעם ישראל בא לעבור את הים היתה אמורה לעבור רוח קדים עזה כל הלילה ולייבש את הים למשך הלילה הזה [אין לי מושג איך אדם יכול להגיע למסקנה כזו בוודאות אבל כך הסיפור מופיע]

אותו יהודי בא לבעל שם טוב שבור לב ואמר לו ששאלה זו מטרידה אותו מאוד מבחינה אמונית. אבל הבעש"ט אמר לו: אדרבה היה עליך לחשוב כמה גדולתו של הקב"ה שברא את חוקי הטבע באופן כזה מראש שבדיוק בזמן שעם ישראל יצטרך הצלה בדיוק אז ייקרע הים[1] (בעל שם טוב שמות פרשת בשלח אות ז) למעשה התשובה הזו נאמרה בכוזרי חמש מאות שנה לפני הבעש"ט. ורבי יהודה הלוי כותב שם כי אין מהות הניסים חריגה מדרך הטבע אלא התזמון שלהם אל ההצלה של עם ישראל והיידעה המקודמת של הנביא שהם עתידים להתרחש [בגלל הבעיה שאמרנו כי כל תופעה ניתנת לדחיסה לתוך תיאוריה מדעית, כל מציאות היא בעצם הטבע, ולכן כל נס ברגע שהוא מתרחש הוא הופך להיות חלק מהתופעות הקיימות בעולם שהמדע יצטרך להסביר]

זאת אמרת הבעיה הזו מבוססת על טעות אופטית, כלומר אנחנו מסתכלים על העולם דרך הסתכלות שאומרת שמחפשת את הטבעי והחוקי והסדרתי בעולם, וכל דבר שאנחנו מצליחים להסביר אות כחלק מהסדר במציאות אנחנו מגדירים אותו כטבע וכל דבר שלא מובן לנו אנחנו מכניסים לתוך הסדר הטבעי, ועיקר הניסיות זה התזמון וההקשר.

בעיה נוספת את מציגה, את אומרת: זה לא נשמע בכלל הגיוני. נכון, את חושבת לעצמך – היום אין ניסים.

אז דבר ראשון, אם אנחנו מבינים את מהות הנס כהשגחה על הסדר האלוקי קצת קשה שלא לראות את הקמת מדינת ישראל ואת השואה [יהיה המסר של תופעות אלו אשר יהיה] כתופעות טבעיות, אלו שני אירועים שלא היה ולא נשמע כמותם מיום ברוא אלוקים אדם על האדמה. בכל אלפי שנות ההיסטוריה לא היה עם שהושמד ללא שום איום על המשמיד שלו בצורה כזו. ובכל אלפי שנות ההיסטוריה לא היה עם שחזר לארצו לאחר אלפיים שנה. עמים בכלל לא שרדו מסעות כאלו בוודאי שלא חזרו לארצם. בין אם נפרש תופעות אלו כמו הרבי מסאטמר וגם אם נפרש תופעות אלו כמו הרב קוק [או פרשנויות ביניים] בוודאי לא מדובר בתופעה סבירה או טבעית, אלא שכאן חוזרת הבעיה הראשונה שאמרנו שכל תופעה בסוף מוסברת גם בצורה הגיונית [כמו קריעת ים סוף עצמה]

אפשר גם לומר שההנהגה של העולם השתנתה מאוד, ובעולם פעם היתה תקופה מסוימת שבה היה על עם ישראל להתבסס בתוך הברית עם הקב"ה ובתקופה זו הקב"ה החריג את חוקי הטבע כדי להיחשף בבהירות בפניהם כדי שהברית תתרחש. אבל מכאן ואילך הגילוי האלוקי הוא הרבה יותר בצמצום, כי באופן עקרוני יש את התורה שהיא הגילוי העיקרי של הקב"ה.

לפי פירוש זה, הדבר דומה במובן מוסים לקשר נישואין שבו בתחילת הקשר בני הזוג מאוד מביאים את הנוכחות שלהם לתוך הקשר כדי לבסס את היחד, אבל בשלבים הבאים המטרה היא לחיות את החיים מתוך הקשר, וביסוס הקשר מקבל חיזוקים רק לעיתים רחוקות. באותו אופן הניסים דומים לממד של ביסוס האמון שלנו בקב"ה. דבר זה היה נדרש בזמן שהתורה ניתנה כדי שנקבל אותה, אבל אחרי שעם ישראל כבר התבסס בתוך הקשר עכשיו ניסים כבר לא יועילו והדבר החשוב ביותר הוא לחיות חיים נכנוים מתוך הקשר. במילים אחרות לבסס את התורה בתוך החיים עצמם.

נקודה נוספת חשובה שעליך להבין בנוגע לניסים. היא שרוב חכמי ישראל לדורותיהם נטו לפרש את הניסים בעוצמה רבה, ולפרש את הנס כמאוד ניסי. מאידך יש בית מדרש לא קטן של ענקי עולם כמו רלב"ג רבי אברהם אבן עזרא ובחלק מהמקוות גם הרמב"ם שנטו לצמצם בפירושי הניסים, ולהעמידם על פחות חריגה מדרך הטבע. מי שנוה להרחיב את הניסים עושה זאת משום שבאמת מבחינה שכלית אין שום סיבה להניח שיש איזו שהיא מגבלה על אלוקים כל יכול לחורג מהטבע כלל שירצה. הנוטים לצמצם בפירוש הניסים עושים זאת משום שהקב"ה בוחר בדרך כלל לשמר ת החוקים שהוא קבע בעולם. ולכן בכל מקום שאין הכרח לפרש בצורה ניסית נניח שהפירוש הוא טבעי.

הגענו אם כן להבנה שהנס הוא סביר מאוד. אבל נשארת עם הרבה דעות ומעט בהירות. יש לכך סיבה טובה – כי הנסים אינם בסיס האמונה, אלא בסיס האמונה הוא עמד הר סיני, אותו אירוע שבו הקב"ה דיבר לעיני כולנו ונתן את הסמכות למשה רבינו. ומעמד הר סיני עיקרו לא היציאה מדבר הטבע אלא ההיבט של המידע שעבר והסמכות של התורה. כמו שהרמב"ם כותב:

משה רבינו לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה, שהמאמין על פי האותות יש בלבו דופי שאפשר שיעשה האות בלט וכשוף, אלא כל האותות שעשה משה במדבר לפי הצורך עשאם, לא להביא ראיה על הנבואה, היה צריך להשקיע את המצריים קרע את הים והצלילן בתוכו, צרכנו למזון הוריד לנו את המן, צמאו בקע להן את האבן, כפרו בו עדת קרח בלעה אותן הארץ, וכן שאר כל האותות, ובמה האמינו בו במעמד הר סיני שעינינו ראו ולא זר ואזנינו שמעו ולא אחר האש והקולות והלפידים והוא נגש אל הערפל והקול מדבר אליו ואנו שומעים משה משה לך אמור להן כך וכך, וכן הוא אומר פנים בפנים דבר ה' עמכם, ונאמר לא את אבותינו כרת ה' את הברית הזאת, ומנין שמעמד הר סיני לבדו היא הראיה לנבואתו שהיא אמת שאין בו דופי שנאמר הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם, מכלל שקודם דבר זה לא האמינו בו נאמנות שהיא עומדת לעולם אלא נאמנות שיש אחריה הרהור ומחשבה. (רמב"ם הלכות יסודי התורה פרק ח הלכה א)

*

את שואלת: מי אמר שאלוקים הוא הקב"ה? זו שאלה חשובה וגדולה, אבל היא חייבת ניסוח. כי בעיקרון המילים הקדוש ברוך הוא ואלוקים הם אותם מילים, וזה כמו לשאול 'מי אמר שכחול הוא בצבע בלו'? כחול הוא בלו.

אבל אם אני מבין את כוונתך כראוי את מתכוונת לכך ש'הקב"ה' זה כינוי שמכיל מטען גדול מאוד של משמעויות – רחום חנון ארך אפיים רב חסד ואמת וכו' נותן התורה, הבוחר בישראל, המשגיח על בריותיו לטובה תמיד. המילה 'אלוקים' היא ביטוי אחר לחלוטין הוא ביטוי שמדבר על כוח רוחני עליון המנהל את המציאות. המילה אלוקים לא מתייחסת להנהגה של הבורא את העולם אלא להיות סיבה ראשונה לעולם הנראה והחומרי, באיזה שהוא מרחב רוחני עליון. השאלה שלך היא אם כן – מאיפה אנחנו יכולים לדעת בוודאות על ההנהגה של הבורא, מי אמר לנו שכך 'האופי' שלו?

השאלה הזו באמת גדולה מאוד, ונראה לי שהיא חורגת בהרבה ממסגרת של תשובה באורך הזה. עסקו בה כל הראשונים וכל המקובלים. אבל העיקרון הוא שכדי להבין בצורה מלאה מהו 'אופיו' של הקב"ה אנחנו מתבססים על שני מקורות עיקריים, המבט על המציאות עצמה – הטבה אינסופית עוטפת אותנו, שפע קבוע של תמיכה עדינה בקיומנו, זו ההנהגה העיקרית של הבריאה, וגם היא מתפרטת להרבה רכיבים, המתבארים ונידונים בהרחבה בתורה שבכתב ובתרוה שבע"פ.

המקור השני להבנה מיהו השם, זו התורה. התורה מלמדת אותנו על אופיו של האלוקים והנהגתו, באופן שאולי לא היינו מעריכים בעצמנו. שהתורה אומרת שהקב"ה בחר באומה מסוימת, זו אולי הנחה שלא היינו מניחים מצד עצמנו, ובכל זאת התורה מלמדת אותנו שכך אירע ושכך בחר הקב"ה לנהל את עולמו. ואז אנחנו מנסים להבין מה זה אומר עליו עצמו, על האופן שאנחנו יכולים לצייר לנו את 'האופי' שלו.

צריך לציין, שיש מחלוקות רבות בין הראשונים מה בכלל מותר לומר על הקב"ה. מצד אחד בתרוה ובחז"ל יש הרהב ביטויי מאוד ציוריים גשמיים על הקב"ה. רב סעדיה גאון אומר, שאיננו יכולים לומר על הקב"ה דבר מלבד זה שהוא : חי חכם יכול. הרמב"ם חולק עליו ואומר שחלילה לומר דבר כזה. כי כל המושגים הללו הם מושגים שאנחנו מכניסים לתוך הדמיון שלנו, והם מושגים שלא שייכים בו עצמו, ולכן אין לומר עליו דבר מלבד זה שהוא: נמצא, והוא שורש כל הנמצאים. כלומר הסיבה הראשונה של כל היות. הגדרה זו מאוד קרובה למה שאם אני מבין נכון את מציגה. ההבנה שהקב"ה הוא באמת עליון מכל תפיסה שלנו בכל מידה. והדיון ממשיך עוד ועוד הלאה והלאה, אצל הראשונים והאחרונים המקובלים והפשטנים.

כללו של דבר השאלות שלך הן לא שאלות על היהדות אלא שאלות של היהדות. השאלות שלך הן שאלות יסוד בתוך התורה עצמה. את יכולה להיכנס לזה או לבחרו שלא להיכנס לזה בצורה מלאה אלא להקשיב ולהרחיב מבט אט אט. לבינתיים הדבר החשוב הוא האמון שלך. במה את בוחרת לתת אמון, ואמון לא נוצר מכך שענו לך על השאלות, אלא מכך שאת חשה שיש 'מסה קריטית' של דיון כנה ורציני שנוגע באמיתות העמוקות של החיים, ואז מה שניכר מעיד על מה שלא ניכר.

לסיכום:

המקום שאת מבטאת הוא משבר הגיוני וטבעי וחלק מהאוכלוסייה עובר אותו, את לא לבד בזה.

אין לחץ לפתרון מיידי, הדברים לוקחים זמן

השאלות שלך הן חלק מהתורה עצמה הן לא משהו מחוץ לה

דרכי ההתמודדות הן, למידה הדרגתית, שיחה עם מורים, הקשבה ופתיחות ללב

*

כמה כלים מעשיים לבינתיים:

שלב ראשון ( חודש)

• בחירת מורה או דמות מיטיבה אחת לשיחות קבועות

• התחלת יומן אישי לתיעוד המחשבות והרגשות

• הקשבה לשיעור אחד בשבוע בנושא שמעניין ונוגע

שלב שני (חודשיים 2-3)

• קריאת טקסט אחד קצר בשבוע מהמקורות שהוזכרו [עדיף עם חברותא כדי שתוכלי להרהר בדברים]

• שיחה גלויה ככל האפשר עם הקב"ה על הכאב עצמו על הבדידות הספק והקריעה

תרגילים להרגעה ברגע קשה

לגיטימציה לכאב ולסיטואציה:

• "זה בסדר להרגיש ככה, אני לא לבד בזה"

• זה הגיוני וטבעי, גדולי עולם התמודדו עם השאלות הללו'

• נשימות עמוקות כשמרגישים את הקרע הפנימי

• כתיבה חופשית של 5 דקות ביום של כל מה שעולה וקורה

ניסוח מחדש של המצב:

• במקום "אני חיה בשקר" "אני בתהליך חיפוש"

• במקום "אני אאכזב את ההורים" "אני מחפשת את הדרך שלי ואגיע למקום טוב"

לצד כל זה, למרות שהסיטואציה היא טבעית והגיונית, והמצוקה היא מטבעה תוצאה של רגע משברי טבעי. ייתכן שייקל עליך לעשות את הדרך כשלצד ההתפתחות הרוחנית, את מוצאת משהי לפרוק אצלה את הכאב, שפשוט תתן לך יד, זה יכול להיות דמות רוחנית שיש לך אמון וביטחון בה, חברה בוגרת לא שיפוטית וגם שלא תיבהל [קצת קשה למצוא בגילאים הללו, למען האמת] או דמות טיפולית מקצועית, שגם אם היא לא תהיה תחליף לתהליך הרוחני עצמו, היא יכולה להקל את הכאב של לשאת את הדרך. כי אין אסור מוציא עצמו מבית האסורים

תודה על הזכות להשתתף בדיון הזה, ומקווה שהקב"ה יעזור לך למצוא בסבלנות את הלב שלך ואת האור של בהירות הדעת. בע"ה תמצאי את הקב"ה קרוב אליך מאוד מאוד, קרוב השם לכל קוראיו לכל אשר יקראהו באמת

יוסף

________________________________________

[1] (בעל שם טוב שמות פרשת בשלח אות ז) 'וישב הים לפנות בוקר לאיתנו. מעשה מהבעל שם טוב ז"ל, שבא אחד אצלו ורצה לשאול אותו, היות כי למד חכמת הטבע והפילוסופיא ועל פי חכמות הללו יצא לו שבאותה שעה שנבקע הים לפני בני ישראל היה צריך הים אז להבקע על פי הטבע של הים, ואם כן מה זה הרעש מהנס בקריעת הים שאנו מאמינים, ועם זו הקושיא הלך במבוכה גדולה, ונסע להבעל שם טוב, וכאשר בא שמה, קודם שהוא שאל זאת מהבעל שם טוב, הלך הבעל שם טוב לבית הכנסת וצוה לקבץ את בני העיר ודרש לפניהם, בהיות כי יש שוטים בעולם ואפיקורסים שהוקשה להם כנ"ל, אמנם עינים להם ולא יראו כי כתיב (בראשית א', א') בראשית ברא אלהים וגו' אלהים גימטריא הטבע, והטבע בעצמו גם כן ברא הקדוש ברוך הוא, וזהו שדרשו חז"ל (שמות רבה כ"א, ו') לאיתנו לתנאו מלמד שהתנה הקדוש ברוך הוא במעשה בראשית וכו', ומאז הטביע הקדוש ברוך הוא בטבע הים שיתבקע לפני בני ישראל לאותה שעה, וממילא הנס יותר גדול, כי בראשית בריאת העולם עשה הקדוש ברוך הוא טבע זו לצורך ישראל, ובראשית בשביל ישראל שנקראו ראשית נברא טבע זו, ובאם לא היו ישראל צריכים לזה הנס לא היה הקדוש ברוך הוא עושה טבע זו בים: (בית יעקב פרשת בראשית ופרשת בשלח)