איזו תשובה יפה.
האדם מתבונן על החליפה שלו, (דימוי לעצמו) והוא עצמו לא אוהב אותה. שזה שורש.

אך כפי שהבהרת בדוגמאות אחרות, גם האהבה הזו היא יחסית.
בדיוק כפי שההצלחה/כישלון הוא יחסי.

אז למה אדם לא יכול פשוט לקבל את זה שהוא:
גם שונא את החליפה שקנה ביחס לחליפות אחרות יפות יותר בהגדרת האופנה,
וגם אוהב את החליפה שקנה ביחס ללכת עם פיג'מה?
(והחליפה היא מטאפורה לעצמיותו של האדם).
למה??

– כי עמוק בפנים האדם הוא אמיתי, באופן שאינו מכיל בשכל שלו;
– כי עמוק בפנים האדם יודע שהכל יחסי. ושאם הכל יחסי: גם לראות דברים באור חיובי ו/או אור שלילי – דבר והיפוכו: הכל נכון, בהתאם למה שמודדים בהשוואה אליהם;
– כי עמוק בפנים האדם לא בטוח במאה אחוז שיש רק הבדל בין דבר והיפוכו, בפנים הוא יודע שגם יש הבדל בין דבר והיפוכו וגם אין הבדל בין דבר והיפוכו, ואין הבדל בין דבר והיפוכו לו רק מחמת היותם שניהם יחסיים;
– כי עמוק בפנים האדם הוא חלקת אלוק מוחלט. שהמוחלט לא חי במונחים יחסיים;
– כי כשהאדם מנסה לבטא את עומקו, את אמת חיותו אל מול המציאות, קשה לו לתרץ, להסביר, לגלם, לקחת תפקיד, *להיות* גם דבר וגם היפוכו באותה הבחינה ממש, אפילו נאמר בשיחת חולין בתור לסופר;
– כי *להיות* אינו מוגדר בשכל. גם לא בצד של "האור" החיובי, כמו גם החושך השלילי, זה מעל טעם ודעת;
– כי האדם לא יודע איך *להיות*, במה זה תלוי ש*יהיה*, כי ה*להיות* אינו תלוי טעם או דעת;
– כי מטעים את האדם ש*להיות* זה מצב הגותי מדיטטיבי, מחמת היכולת המוגבלת של השכל להסביר את הלא מוסבר בלוגיקה שכלית;
– כי כפי שכתבת רואים את הכח והחיות להתמודד אל מול הקושי בין השורות, כי להבין את הקושי, לשיים אותו בשם, להשוות אותו אל מול קלות – זו גם סחרחרה שאין מנוס ממנה;
– כי התפתחותו של אדם, אינה ההישגים או התכונות שלו, או כל דבר אחר מוגדר. התפתחותו של אדם היא היכולת להכיל את הדבר הנסתר מבינתו;
– כי ההבנה של דבר אחד מדבר נסתר, ההבנה של דבר מתוך דבר, היא הבנת השיטתיות של להיות ולא להיות בו זמנית;
– ההבנה שגם דבר וגם היפוכו – שניהם שקר באותה מידה, ובשניהם יש אמת באותה מידה – אבל הם שניים. וכל עוד יש שניים – זה ריבוי. זה לא האמת המוחלטת שהיא רק אחת שאין עליה עוררין.