לשואלת היקרה שלום רב,

קראתי את השאלה שלך כמה פעמים במשך כמה ימים ונשארתי עם הרגשה של כאב, כאב עמוק, עמוק מאד, אבל גם התפעלות גדולה. כאב על מצב מאד מתסכל של הרגשת ריחוק, בדידות, וחוסר אונים. אך גם מאד התפעלתי מההתמודדות שלך עם מצבים רפואיים מורכבים במשך שנים בלי להתלונן, מיראת שמים נקיה וטהורה, ובעיקר התפעלתי מהרצון שלך להיות בקשר עם בורא עולם וחוסר נוחות וחוסר השלמה עם ההרגשה של התרחקות מבורא עולם.

את כותבת שאת כועסת על בורא עולם ומרגישה שהוא עזב אותך, את מרגישה חסרת אונים, לבד ומרוחקת, וקשה לך מאד עם התחושות האלו. מצד שני את מאשימה את עצמך שאין לך מספיק הערכה על מה שיש לך, וקשה לך לשמוע על כך שצריך להודות לבורא עולם. את מתארת חווית חיים שהיא באמת מאד קשה ומאד מתסכלת ומשאירה אותך חסרת אונים.

ברשותך, אני רוצה להקדים בהערה חשובה, לדעתי.

כתוב בספרי הקבלה שלכל יהודי יש נקודה פנימית – ניצוץ אישי של תכונות מיוחדות, חוזקות, שאינם הולכות לאיבוד. הניצוץ הוא כמו אבן יקרה, נקיה וטהורה, בוהקת ומאירה, שרק את יכולה למשש אותה. הניצוץ הזה נשאר בעומק הנפש ואינו הולך לאיבוד, אפילו במצבים קשים והרגשה של ריחוק מבורא עולם. מתוך הניצוץ הזה אפשר לבנות מחדש את הקשר עם בורא עולם, מעין תחיית המתים של המצב הנפשי שלנו. מתוך השאלה שלך ניכר מהו הניצוץ שלך, ומזה מאד התפעלתי. את רוצה להיות בקשר עם בורא עולם, חשוב לך מאד הקשר, והמצב הזה של כעס והתרחקות והרגשה של לבד מפריעים לך מאד. הרצון העמוק להיות בקשר עם בורא עולם הוא ניצוץ עמוק ומלא אור, ואם תתבונני ותהיי מודעת אליו, הוא יכול לעזור לך לרפא את המצב הנפשי והרוחני שלך.

ובמענה לשאלה שלך. אני רוצה להציע בפנייך כיווני מחשבה והתבוננות חדשים בשני נושאים שנראים לי מרכזיים מתוך השאלה שלך. כלומר, אני רוצה להציע מבט מזוית אחרת על שתי בעיות שנראות לי יסודיות: א] מה אפשר לעשות עם הכעס והרגשת הריחוק מבורא עולם? ב] מה אפשר לעשות עם החיים עצמם?

כדי להתייחס לנושא הראשון אני רוצה להביא קטע מאד יסודי מדברי רבי נחמן (שיחות מוהר"ן, מא) שנוגע בדיוק בנקודה הזאת:

לֵב נִשְׁבָּר וְעַצְבוּת אֵינוֹ עִנְיָן אֶחָד כְּלָל, כִּי לֵב נִשְׁבָּר הוּא בַּלֵּב, אֲבָל עַצְבוּת הוא בָּא מִן הַטְּחוֹל וְהוּא סִטְרָא אַחֲרָא וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שוֹנֵא אוֹתָהּ, אֲבָל לֵב נִשְׁבָּר הוּא חָבִיב לִפְנֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וְיָקָר מְאד בְּעֵינָיו יִתְבָּרַךְ…

עַצְבוּת הוּא כְּמוֹ מִי שֶׁהוּא בְּכַעַס וּבְרגֶז כְּמִי שֶׁמִּתְרַעֵם וּמִתְלוֹנֵן עָלָיו יִתְבָּרַךְ, חַס וְשָׁלוֹם, עַל שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶֹה לוֹ רְצוֹנוֹ, אֲבָל לֵב נִשְׁבָּר הוּא כְּבֵן הַמִּתְחַטֵּא לִפְנֵי אָבִיו כְּתִינוֹק שֶׁקּוֹבֵל וּבוֹכֶה לִפְנֵי אָבִיו עַל שֶׁנִּתְרַחֵק מִמֶּנּוּ…

אַחַר לֵב נִשְׁבָּר בָּא שִֹמְחָה, וְזֶה סִימָן אִם הָיָה לוֹ לֵב נִשְׁבָּר – כְּשֶׁבָּא אַחַר כָּךְ לְשִֹמְחָה.

מבואר בדברי רבי נחמן שכעס ועצבות עניינם אחד, כיוון ששניהם מבטאים התנגדות למציאות, שמתרעם ומתלונן עליו יתברך ח"ו על שאינו נעשה לו רצונו. אלא, שכעס הוא התנגדות אקטיבית למציאות (מיסוד האש), ואילו עצבות היא התנגדות פסיבית למציאות (מיסוד העפר). אבל כעס ועצבות שניהם, מבטאים חוסר הסכמה, חוסר השלמה, והתנגדות למאורעות ומציאות החיים של האדם.

והנה, כתב רבי נחמן, שאפשר להתמודד עם המציאות הקשה שאינה לפי רצונינו באמצעות לב נשבר, ולא באמצעות עצבות או כעס, שהרי לב נשבר ועצבות אינו ענין אחד כלל, אדרבה, הם שתי תגובות הפוכות למציאות שאינה רצויה. כלומר, לב נשבר ועצבות הם פעולות הפוכות ומנוגדות בכוחות הנפש של האדם. (בהמשך יתבאר מהו בדיוק לב נשבר).

ביאור הדברים: בחיים של האדם יש נסיונות, קשיים, צער, סבל, ייסורים, והרבה דברים שאינם כפי רצונו. המציאות הזאת היא מציאות אובייקטיבית שאין אפשרות לשנות אותה. לעומת זאת, המבט של האדם על הקשיים ואופן ההתייחסות שלו, היא סובייקטיבית ותלויה בו בלבד. לפי תפיסת העולם של האדם והמבט שלו על מציאות החיים, נקבע מה תהיה התגובה שלו – האם הוא יגיע לעצבות וכעס או ללב נשבר.

והנה, אופן אחד להביט על המציאות הוא מתוך תפיסה ראשונית וטבעית שלנו כבני אדם, שהחיים צריכים להתנהל כפי רצוני והבנתי. בתפיסה זו האדם לא מקבל ולא משלים עם המציאות שאינה מתנהלת כרצונו, אלא מתנגד למציאות – לדברים בחיים שלו שאינם כפי רצונו.

תפיסת עולם זו מביאה לידי עצבות (אם נטיית האדם ליסוד העפר),או לידי כעס (אם נטיית האדם ליסוד האש). כאמור, זאת התפיסה הטבעית שלנו כבני אדם.

ואמנם, אופן אחר להביט על המציאות הוא מתוך תפיסת עולם של ענווה, כלומר מתוך הכרה שאני נברא בתוך עולמו של הקב"ה. במבט זה בורא עולם הוא במרכז המציאות ואני רק חלק מתוך מציאות הרבה יותר גדולה ועצומה ממני. בתפיסה זו של המציאות האדם מגיע להרגשה של ענווה מול גדולתו האין סופית של בורא העולם, הרגשה של ענווה והכנעה מול רצון ה' שמסובב את המאורעות בחיים שלי ומשגיח על כל מה שמתרחש בחיים שלי. בתפיסת עולם זו האדם מוותר על הרצון שלו לשלוט על המציאות, הוא מקבל את המציאות ומשלים עם מה שקורה לו בחיים למרות שיש קשיים, נסיונות, וייסורים שאינם כפי רצונו, כיוון שהוא מבין שהכל ברצון הקב"ה. [חשוב כבר כאן לומר, במצב זה האדם לא מוחק את הכאב ולא מוותר עליו, אלא מנתב אותו למקום אחר – מקום של לב נשבר].

תפיסת עולם זו מביאה את האדם ללב נשבר לנוכח המציאות. ולב נשבר אינו עצבות או כעס, והוא חביב לפני ה' יתברך ויקר מאד בעיניו יתברך.

אז מה זה לב נשבר? מה ההרגשה והחוויה של לב נשבר?

לב נשבר הוא כמו בן המתחטא לפני אביו, כתינוק שקובל ובוכה לפני אביו על שנתרחק ממנו, בן שמציאות החיים שלו אינה כפי רצונו ולכן הוא מתחטא – משתף ומעביר את הכאב לפני אביו. כאשר הבן נמצא בצער או בכאב הוא בוכה לפני אביו, מתרפק לפניו ומבקש את קרבתו. זה היסוד של לב נשבר שאינו עצבות או כעס כלל. כלומר, לב נשבר הוא לקחת את הכאב ואת הצער ולהביא אותם לפני בורא עולם בשיחה או בתפילה.

לב נשבר מוביל לתפילה, תקווה, וקרבת ה'. לב נשבר מנתב את הכאב לתפילה, והופך את הכאב לתפילה של האדם לפני בורא עולם, כבן המתחטא לפני אביו.

בלב נשבר יש כאב ובכי!! כאב אמיתי מתוך ענווה והכנעה מול רצון ה' וקבלת המציאות, ולא התנגדות למציאות. בלב נשבר האדם הופך את הכאב לתפילה לפני ה' כבן הבוכה לפני אביו.

להסביר קצת יותר. התפילה היא צורה של קשר בין האדם לבין הקב"ה. הקשר בין האדם לבין הקב"ה הוא כמו קשר של בן כלפי אביו, אביו שבשמים. וכפי שהבן יכול להפנות ולהוציא את הכאב שלו בפני אביו, ובכך יתחזק הקשר ביניהם, כך יכול האדם להפנות ולהוציא את הכאב שלו בפני הקב"ה, ובכך יתחזק הקשר ביניהם. אגב, גם כעס הוא צורה של קשר ורצון לקשר. הכעס כלפי בורא עולם כפי שאת כותבת הוא מתוך רצון לקשר ובוודאי לא מתוך כפירה! ולכן אפשר להביא גם את הכעס והתסכול והבכי בפני בורא עולם.

כלומר את צריכה לקחת את הכאב שלך, את הלב השבור שלך, ולעשות מזה שיחה עם בורא עולם בתפילה או בכל צורה של שיחה! במצבים של משבר לא צריך לחפש פתרון מבחוץ. הפתרון נמצא בתוך הבעיה עצמה, בתוך האדם עצמו. אם האדם יקח את הכאב ויביא אותו לפני ה', אז הוא בתהליך של שחרור מהכאב, ופתרון הבעיה. אנשים לא אוהבים להיות במצב של לב שבור, אבל האמת היא שלב שבור מביא את האדם לקשר עם ה' וכמו שכתוב (תהילים לד, יט): קָרוֹב ה' לְנִשְׁבְּרֵי לֵב וְאֶת דַּכְּאֵי רוּחַ יוֹשִׁיעַ. רק צריך לקחת את הכאב ולעשות ממנו תפילה ושיחה עם ה'.

בלב נשבר יש כאב ובכי על מצב של הסתר פנים וריחוק מה', שהרי מציאות של קשיים וייסורים שאינם כפי רצוני הם הסתר פנים. ולכן יש בכי של בקשת קרבת ה' והארת פנים, כלומר בקשה שבורא עולם יפתח לי את השכל ואת הלב כדי להבין ולקבל שהיסורים הם רצון ה' ויש להם תכלית ומטרה לטובתי. כאמור, זהו בכי שנובע מעומק של אמונה ובטחון בהשגחה פרטית של בורא עולם על החיים שלנו. כלומר, האדם מתפלל ומבקש הארת פנים – לראות בגלוי ולהרגיש שהכל רק חסד ה'.

לב נשבר הוא כתינוק הקובל ובוכה לפני אביו על שנתרחק ממנו ומבקש שוב את קרבת אביו. ולכן, כאשר האדם מתפלל מתוך לב שבור, הוא מחזק את הקשר שלו עם בורא עולם כפי שהתינוק הבוכה ומתרפק לפני אביו מחזק את הקשר עמו.

זהו בכי של תקווה הנובע מתוך קבלת המציאות ורצון לקרבת ה' והארת פנים, ולא בכי של ייאוש הנובע מתוך התנגדות למציאות, כעס ועצבות. ולכן לב נשבר חביב לפני ה' יתברך ויקר מאד בעיניו יתברך כיוון שהוא מחזק את הקשר בין האדם לאביו שבשמים.

אחרי לב נשבר האדם מגיע להרגשת רוגע, שלווה, הרפייה ואף לשמחה. וזה סימן אם היה לו לב נשבר כשבא אח"כ לשמחה. לב נשבר מנקה את כל הרגשות השליליים, כאשר לעומת זאת בעצבות וכעס האדם נשאר עם הצער, התסכול והייאוש.

לב נשבר מאפשר לאדם לנתב את האנרגיה שלו לכוחות של תפילה, השתפכות הנפש, עשיה חיובית, ועבודת ה'. לעומת זאת, עצבות וכעס יוצרים חולשה גופנית, עצלות וכבדות, וחוסר פעילות.

לכן, לב נשבר ועצבות אינו ענין אחד כלל אלא שתי צורות שונות להביט על המציאות ולהתמודד עם נסיונות ויסורים.

בעניין התפילה מתוך לב שבור כתב בזוהר הקדוש (חלק ג, דף קצה) דברים נפלאים ומרגשים. תפילה זאת נקראת תפילת העני:

רַבִּי אַבָּא פָּתַח, (תהלים קב) תְּפִלָּה לְעָנִי כִי יַעֲטֹף וְגוֹ'. שְׁלֹשָׁה הֵם שֶׁכָּתוּב בָּהֶם תְּפִלָּה. וּבֵאֲרוּ דָבָר זֶה – אֶחָד הָיָה מֹשֶׁה, וְאֶחָד הָיָה דָּוִד, וְאֶחָד עָנִי, שֶׁנִּכְלָל בָּהֶם וְהִתְחַבֵּר בָּהֶם.

שָׁלֹשׁ הֵן שֶׁנִּקְרָאוֹת תְּפִלָּה: (תהלים צ) תְּפִלָּה לְמֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹקים, תְּפִלָּה זוֹ שֶׁאֵין כְּמוֹתָהּ בְּאִישׁ אַחֵר. תְּפִלָּה לְדָוִד, תְּפִלָּה זוֹ הִיא תְּפִלָּה שֶׁאֵין כְּמוֹתָהּ בְּמֶלֶךְ אַחֵר. תְּפִלָּה לְעָנִי, תְּפִלָּה הִיא מֵאוֹתָן שָׁלֹשׁ. מִי חֲשׁוּבָה מִכֻּלָּן? הֱוֵי אוֹמֵר תְּפִלַּת הֶעָנִי. תְּפִלָּה זוֹ קוֹדֶמֶת לִתְפִלַּת מֹשֶׁה, וְקוֹדֶמֶת לִתְפִלַּת דָּוִד, וְקוֹדֶמֶת לְכָל שְׁאָר תְּפִלּוֹת הָעוֹלָם.

מָה הַטַּעַם? מִשּׁוּם שֶׁהֶעָנִי הוּא שְׁבוּר לֵב, וְכָתוּב (שם לד) קָרוֹב ה' לְנִשְׁבְּרֵי לֵב וְגוֹ'. וְהֶעָנִי עוֹשֶׂה תָמִיד קְטָטָה בַּקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַקְשִׁיב וְשׁוֹמֵעַ דְּבָרָיו. כֵּיוָן שֶׁמִּתְפַּלֵּל תְּפִלָּתוֹ, פּוֹתֵחַ כָּל חַלּוֹנוֹת הָרְקִיעִים, וְכָל שְׁאָר הַתְּפִלּוֹת שֶׁעוֹלֶה לְמַעְלָה, דּוֹחֶה אוֹתָן אוֹתוֹ עָנִי שְׁבוּר לֵב, שֶׁכָּתוּב תְּפִלָּה לְעָנִי כִי יַעֲטֹף. כִּי יִתְעַטֵּף צָרִיךְ לוֹ לִכְתֹּב! מַה זֶּה כִי יַעֲטֹף? אֶלָּא הוּא עוֹשֶׂה עִטּוּף לְכָל תְּפִלּוֹת הָעוֹלָם, וְלֹא נִכְנָסוֹת עַד שֶׁנִּכְנֶסֶת תְּפִלָּתוֹ.‏

וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךָ הוּא אוֹמֵר: יִתְעַטְּפוּ כָּל הַתְּפִלּוֹת, וּתְפִלָּה זוֹ תִּכָּנֵס אֵלַי. אֵינִי רוֹצֶה כָּאן בֵּית דִּין שֶׁיִּדּוֹן בֵּינֵינוּ. לְפָנַי יִהְיוּ תַּרְעוֹמוֹת שֶׁלּוֹ, וַאֲנִי וְהוּא לְבַדֵּנוּ. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתְיַחֵד לְבַדּוֹ בְּאוֹתָן הַתַּרְעוֹמוֹת, בְּאוֹתָהּ תְּפִלָּה, שֶׁכָּתוּב וְלִפְנֵי ה' יִשְׁפֹּךְ שִׂיחוֹ. לִפְנֵי ה' בְּוַדַּאי.‏

כָּל חֵילוֹת הַשָּׁמַיִם שׁוֹאֲלִים אֵלֶּה לְאֵלֶּה: בַּמֶּה מִתְעַסֵּק הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא? בַּמֶּה מִשְׁתַּדֵּל? אוֹמְרִים: מִתְיַחֵד בְּעֶרְגָּה בַּכֵּלִים שֶׁלּוֹ, מִשּׁוּם שֶׁדִּיּוּר הַמֶּלֶךְ הוּא בַּכֵּלִים הַשְּׁבוּרִים הַלָּלוּ, שכָתוּב (תהלים לד) קָרוֹב ה' לְנִשְׁבְּרֵי לֵב. כֻּלָּם לֹא יוֹדְעִים מַה נַּעֲשֶׂה מִתְּפִלַּת אוֹתוֹ עָנִי וּמִכָּל אוֹתָן תַּרְעוֹמוֹתָיו. שֶׁאֵין תַּאֲוָה לֶעָנִי אֶלָּא כְּשֶׁשּׁוֹפֵךְ דִּמְעוֹתָיו בְּתַרְעֹומֶת לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ, וְאֵין תַּאֲוָה לַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶלָּא כְּשֶׁמְּקַבֵּל אוֹתָם וְנִשְׁפָּכִים לְפָנָיו. וְזוֹהִי תְפִלָּה שֶׁעוֹשָׂה עִטּוּף וְעוֹטֶפֶת כָּל תְּפִלּוֹת הָעוֹלָם".

שואלת יקרה. אני רוצה להתייחס עכשיו לנושא השני – מה עושים עם החיים עצמם, במצב שבו את נמצאת, רווקות מאוחרת ובעיה בנושא השידוכים.

למעשה היסוד להתמודדות עם הבעיה כבר נאמר במענה לחלק הראשון. המציאות של רווקות מאוחרת (לפחות נכון להיום, והמצב יכול להשתנות בכל רגע נתון) היא מציאות אובייקטיבית, מאד קשה ומאד לא נעימה. ואמנם, המבט שלך על המצב, ההתייחסות שלך למצב, והפעולות שאת תעשי, הם סובייקטיביים, ותלויים באופן שבו את מביטה על המצב. זהו מקום שבו את יכולה לעשות עבודה ולהביט על המציאות באופן אחר.

כפי שהתבאר יש אופן אחר להביט על המציאות – מתוך תפיסת עולם של ענווה, כלומר מתוך הכרה שאני נברא בתוך עולמו של הקב"ה. במבט זה בורא עולם הוא במרכז המציאות ואני רק חלק מתוך מציאות הרבה יותר גדולה ועצומה ממני. בתפיסה זו של המציאות האדם מגיע להרגשה של ענווה מול גדולתו האין סופית של בורא העולם, הרגשה של ענווה והכנעה מול רצון ה' שמסובב את המאורעות בחיים שלי ומשגיח על כל מה שמתרחש בחיים שלי. בתפיסת עולם זו האדם מוותר על הרצון שלו לשלוט על המציאות, הוא מקבל את המציאות ומשלים עם מה שקורה לו בחיים למרות שיש קשיים, נסיונות, וייסורים שאינם כפי רצונו, וזאת כיוון שהוא מבין שהכל ברצון הקב"ה.

השלמה עם המציאות – המציאות שהיא רצון ה', מביא את האדם להרפייה, להרפות מהרצון האישי שלי לנהל את המציאות (למרות שהוא מוצדק), ולקבל ולזרום עם הרצון של בורא עולם. תפיסה זו מביאה את האדם למצב של רוגע, שלווה, רגיעה ממתחים, קבלה והשלמה עם המצב (הזמני שיכול להשתנות בכל רגע). במצב זה יש הרבה פניות נפשית ופניות פיזית, ואז אפשר לעשות דברים גדולים שאת באמת רוצה לעשות, דברים שתוכלי לעשות רק במצב הזמני שאת עדיין נמצאת בו. באמצעות תפיסה זו תרגישי שחרור עצום והמון כוחות רעננים לעשות דברים גדולים בחיים שלך עכשיו.

כנראה שבורא עולם רוצה ממך עכשיו, באופן זמני, שתעשי משהו אחר, משהו מיוחד, משהו גדול ומרענן עם החיים שלך, לצורך ההתפתחות האישית שלך, ואולי אף לצורך ההתפתחות האישית של הסובבים אותך.

ואכן, המילה "אמונה" פירושה לתת "אמון" בבורא עולם, ולא רק להאמין שהוא קיים. אמונה פירושה שאת נותנת אמון בבורא עולם, וסומכת עליו, בגלל גדלותו, חכמתו, ואהבתו האין סופית לבנים ולבנות שלו.

הרבה פעמים אנחנו לא מבינים את דרכי ההשגחה עם החיים שלנו, אבל אנחנו צריכים תמיד לחפש – למה בורא עולם שם אותי במצב הקשה הזה, איך אני יכולה לגדול ולצמוח מהמצב הקשה שלי.

ולכן מבואר בספרים (חובות הלבבות, שער הבטחון ועוד) שהאדם הסומך על בורא עולם, יש לו מנוחת הנפש, כיוון שהוא נמצא במצב של הרפייה ושחרור מכל דאגות החיים, והוא משוכנע שבורא עולם עושה עבורו את הטוב ביותר, כְּגָמֻל עֲלֵי אִמּוֹ…

שואלת יקרה. בתפיסה כזאת של החיים כאשר את נמצאת בהרפייה מהרצונות האישיים, ומחפשת למלא את החיים שלך בתוכן חדש. את לא בחוויה של הישרדות אלא בחוויה של משמעות! יש משמעות מיוחדת לחיים שלך, עכשיו, באופן זמני, עד הישועה הפרטית שלך. ברגע שאת מסכימה ללכת בדרך שבורא עולם מוביל אותך כרגע, את יכולה לעשות דברים גדולים ומשמעותיים עם החיים שלך בכל תחום שבו את מוצאת סיפוק, עניין, ואתגר. את יכולה לצקת משמעות חדשה לחיים שלך באמצעות עשייה בכל תחום שלבך חפץ, לגדול ולצמוח מתוך המציאות הקשה.

מאחל לך סייעתא דשמיא ושהקב"ה ינחה אותך בדרך הנכונה לגדול ולצמוח.

ולא לשכוח את הניצוץ הפנימי שלך.

ישראל ל.

[email protected]