שלום לך

התיאור הכן של מצבך נגע לליבי, את לא מנסה ליפות שום צד, לא את הווייתך הדתית ולא את החיים התלושים, ומתארת את שניהם ללא כחל ושרק בלשון בהירה וקולעת. הערכתי נתונה לך על כך.

את מציינת את העובדה ששאלת שאלות רבות שהובילו אותך לאבד את האמונה, את מתארת תהליך חקירה מפחיד שסופו היה התגשמות של מה שחששת ממנו, קריעה מכור מחצבתך. תרשי לי לומר שהמסע שעברת הוא דווקא זה שמגלה את האמונה, ואסביר למה כוונתי.

השאלות שאת שואלת עד היום הן שאלות של "דברים שבעובדה". אנו שואלים שאלות רבות בתחום חקר העובדות, בעיקר במדע כגון: כיצד מתרבים הפרעושים? איזו ציוויליזציה השתמשה לראשונה בכתב? האם האור הוא גל או חלקיק? וכיוצא באלו.

לעומת שאלות על "דברים" בעולם יש שאלות אחרות שטורדות את מנוחתנו, אלו לא שאלות על "דברים", אלא שאלות שנובעות מתוכנו. השאיפה לתכלית, הרצון, התקווה, האהבה והיראה, השאיפה לקדושה וטהרה כל אלו אינם דברים שבעובדה, הם רצונות עזים שלנו, טבועים עמוק בנו. נקרא לשאלות הקשורות לעניינים אלו "שאלות קיומיות", הן עוסקות בהוויית קיומנו ולא בדברים עובדתיים.

השאלה מה היא תכלית העולם אינה שאלה שהמדע המודרני מתימר להתמודד איתו. מכיוון שהוא הגביל את עצמו לעסוק רק בדברים שבעובדה. שאלה זו אינה שאלה על דבר שבעובדה. כך שכל איש מדע יאמר לך שאין זה מתחום עיסוקו לענות לך על השאלה הזו. יתכן שתהיה לו עמדה אישית בנידון, אבל זאת לא תנבע מתוקף עיסוקו.

הרצון להתקרב לנשגב ביותר, לאלוקים, אינו קשור לשום עובדה, הוא העובדה הפנימית שאנו יצורים הבנויים מאמונה. "אמונתך בלילות" אומר דוד המלך, ורצונו לומר שהאמונה קיימת כשלעצמה גם בחושך מוחלט כמו זה שאת מתארת, שאין שום אחיזה ברמה העובדתית, שהשאלות שנשאלו מצויינות ואין עליהן מענה. מדוע? מפני שהשאיפה להתקרב אל "מקום שמיימי" היא בעצם כל מה שיש לנו. אני יודע שהחינוך החרדי הקלאסי לא מלמד זאת כך, האמונה נלמדת כ"דבר שבעובדה", כעובדה מדעית לא חוויה קיומית.

וכשם שהאמונה היא חוויה קיומית, כך המצוות הן מעשים קיומיים, ביטוי לאותה שאיפה אל הקודש. השבת, המילה, דיני האישות וכו' אינם אוסף עובדתי על העולם, מרשמים מדעיים להצלחה או המנעות מסכנה, אלא צורת חיים של התקרבות אל ה'.

אגלה לך סוד נוסף. השאלות לא נגמרות אף פעם, כי כשם שיש חוויה קיומית של אמונה יש חוויה קיומית של שאלה, תמיד שכלנו תוהה מול דבר חדש, מול סתירה להשגותיו מיום אתמול, תמיד יש תיבות אפילות אורבות שאנחנו מפחדים לפתוח. אנחנו צריכים לאמץ בשמחה את השאלות ולא לפחד מהן, כשם שאנו מאמצים את האמונה בשמחה, זה חלק מהותי מהיותנו בני אדם. תמיד סקרנים, תמיד מתבוננים בעולם ותוהים על קנקנו. גם אם פתרנו חלק מהשאלות תמיד נראה עוד מרחב של שאלות, כמו אופק שתמיד חומק מאיתנו ככל שאנו מתקרבים אליו. ר' נחמן מברסלב נותן שם לתופעה הזו "החלל הפנוי", אותו מרחב שתמיד לא ידוע לנו, שסותר את אמונתנו ואין לנו מה להשיב עליו. זו החוויה הקיומית האנושית בעיני, רצון להתקרב לשמיים ושאלות עד אין חקר.

"לצאת בשאלה" הוא ביטוי שאומץ בעשורים האחרונים והוא כמעט חסר פשר. הוא רוצה לומר שבניגוד ל"חוזרים בתשובה" שיש להם תשובות, היוצאים הולכים לשאול שאלות. זוהי שגיאה בהבנת המילה "תשובה" בביטוי "חזרה בתשובה": אין תשובות, אפשר לשוב אל ה', זו תנועה נפשית של שאיפה לקדושה. חיפוש מתמיד אחרי השלם, הנשגב של נשמה מתגעגעת, זו התשובה. אי אפשר שההפך ממנה תהיה שאלה. השאלות הן הדרך בתהליך השיבה.

השלכת את החינוך החרדי הקלאסי כשהבנת שהשאלות על ה"דברים שבעובדה" לעולם ישאלו, במידה רבה לא עזבת את הדת היהודית אלא ניתצת את האלילים של זיוף מסויים שחווית. עכשיו את חשופה לראשונה לחוויית האמונה במלוא עוצמתה. באל לא מושג, לא נראה, מוסתר ונעלם, ולב משתוקק אל מה שאין לו דרך לדעת.

בהצלחה.

דביר

[email protected]

נ.ב הערת מערכת:

אנו שמים כאן קישור לתשובה מצוינת בנושא הזה שהתפרסמה באקשיבה –כאן