שלום לך יקרה

מדברייך בוערת אש גדולה של מעורבות בחיים, אהבת החיים, שאיפה להצלחה, אהבה לעולם ולברואיו ואנרגיה גבוהה בדרך כלל. תיאורייך מלאים במילים של עשיה, של קשר, של רצון להתקדם ולהתפתח, של מודעות עצמית ושל מחשבה על העתיד. כל אילו מעידים כי את רחוקה ברוך השם מרחק רב מדיכאון. אנשים מדוכאים אינם פעילים כך, אינם משתפים אחרים ולרוב גם אינם בוכים.

מה כן? סערה! לעיתים גדולה ולעיתים נשלטת יותר. אנשים עם אנרגיה גבוהה כמו שבאה לידי ביטוי במילותייך נוטים לעיתים גם למצבי רוח סוערים ומשתנים. אינני יודעת לפסוק מהם מקורותיה: גיל ההתבגרות ההורמונלי? טמפרמנט גבוה שנולדים אתו כמו צבע העיניים ונטייה להשמנה? מערכת יחסים מאתגרת עם אימא? סמינר מלחיץ? כנראה הכול מהכול במינונים שונים. אולם חקירה חופרת במקורותיה של הסערה לא תמיד עשויה להוביל אותך קדימה. היא עלולה לתת לך תירוצים וצידוקים, אך מדברייך נראה שאת חפצה להתקדם.

קראתי על המאמצים הרבים שלך לשרש מקרבך את סערות הנפש. ראשית לכל התפעלתי. עולמינו עמוס באנשים שמתפלשים בחסרונותיהם, שרק שמחפשים מי יעשה להם נעים בגב מול קשייהם, שמתרצים כל מעידה בילדות עשוקה או בהפרעה עם אותיות לועזיות. את אינך כזו, נהפוך הוא- את מתייצבת בכנות ובאומץ מול המראה ולוקחת אחריות ומבקשת לצמוח. איזה יופי! מי שמחשב את חשבון נפשו בצורה מיטבית ולא הרסנית מגיע רחוק. היכולת להתבונן פנימה נקראת אינטרוספקציה והיא קריטית לחיים שיש בהם משמעות וקשר לעצמי ולאחרים. מתיאורך האישי את המאבק למען השמחה עולים המאמצים שלך להשתחרר מן הקושי:

את מספרת על מה שאת עושה כדי להתקדם:

בורחת לאינטרנט

בורחת לשינה

מתאפקת מלבכות

מסתירה

מספרת לאנשים את תסכולייך

עומדת מול המראה וגוערת בעצמך: די הרגעי!

בשורשם של כל הדרכים בהם את נוקטת עומד רצון אמיתי, טהור ויהודי להתקדש ולהתרומם מעל נטית החיים הטבעית אולם הוא כרוך מחוסר שביעות רצון שלך ממי שאת, ממבנה הנפש שלך, מאתגרי חייך ומן המזג הבסיסי שחנן אותך הבורא.

ראשית לכל עבודה נפשית ורוחנית יש לקבל את הניסיון או את האתגר. להיפתח ולהסכים שכך בדיוק רוצה ממך הקב"ה את החיים. בעל חובות הלבבות, משוחח עם האדם על הדרכים להשיג לב נקי ובוטח ואישיות ראויה בעולם שלנו, שהוא כידוע לא תמיד רק פינת פיקניק בלונה פארק ממוזג. וכך מאפיין רבינו בחיי את החסיד: "אמר החסיד: מעולם לא השכמתי בעניין ונתאוויתי לזולתו."

החסיד הוא האדם המתרגל קבלה עצמית את כל רבדי המציאות של חייו. הוא משכים בעניין כלשהו- עצבני, שמח, מאוכזב, עייף, מתוסכל, אשם נלהב- והוא מסכים למה שהינו באותו רגע. המַשְכּים המַסְכִּים הזה אינו אומר לעצמו: אוף למה אין לי חשק להתפלל, ומדוע אני כזה איטי, והלוואי שרינת הציפורים בחלוני היתה משתלבת עם קולי הצרוד והיינו מזמרים עכשיו סונטה ליקום… הוא מוכן ומזומן להיות כל מה שעובר דרכו בלב, במחשבה, באישיות.

אין זה אומר שלא ירצה להתקדם, להשתלם ולהשתפר. אולם כל זאת לא מתוך שנאת המציאות העכשווית. דווקא מתוך קבלה שלמה וענווה שלה, הבנה עמוקה שכל בת קול בנפש מהווה כרגע את רצון השם המתגלה בתוכך, דווקא אז אפשר להניח לדברים להירגע ולקבל צורה חדשה.

העצבנות שלך אינה דבר שצריך להסתיר, להדחיק להתאפק או לברוח ממנו. היא חלק מן הפסיפס הנהדר שמרכיב את מי שאת וכדאי שתפסיקי לגנות את עצמך עליה או להבהל ממנה כאילו זן חדש של קורונה מסוכנת.

מה אני ממליצה לעשות בפועל?- בפעם הבאה שהקריזה נוקשת על דלתך בזעם ובקולניות נסי להתבונן בה כאילו מרחוק. להתרכז לרגע בתחושות הגופניות שהיא מעוררת אצלך: הרגליים רועדות, הדופק מהיר, העור מאדים, חום הגוף עולה. אל תנסי לשנות מאומה בשלב הזה- היי קשובה ומודעת לאפקט שלה עלייך, אל תגַני (האו"ם עושה זאת נפלא בשרות שונאי ישראל, אין טעם להצטרף אליו), אל תתכחשי, אל תסרבי ואל תנסי להבריח אותה או לברוח ממנה. פשוט הניחי לה להיות, קבלי אותה כמות שהיא ממש.

בריחה לשינה או לאינטרנט רק מגבירים את התסכול כי אז בעקבות הזעם מגיעות גם תחושות קשות של בזבוז זמן ושקיעה בהבלים. כך גם עמידתך מול המראה בגערות אישיות. אני מציעה שתעמדי מול המראה ותאמרי לעצמך: "אני עכשיו כועסת/ עצבנית/ נרגנת ככה אני עכשיו, זו המציאות היא לא נעימה לי ולא משמחת אותי אבל כך עכשיו אני מרגישה וגם זה ברצונו של השם וזה בסדר." ואם הדמעות רוצות לצאת אז פתחי להן שער ואמרי: "נו קדימה, לצאת, אם אפשר אחת אחת ולא להדחף כי בלחיים שלי יש מקום לכולללללןןןןן…" (הומור עצמי מגביר בחצי דקה הראשונה את הדמעות ואחר כך מערבב אותן וממתק וממתן אותן עם חיוך.)

ומדוע זה תסתירי את מצב רוחך? במקום הסתרה אני מציעה: סינגור עצמי: זוהי טכניקה שעיקרה- היכולת להסביר את עצמי בבהירות ובברור, לא כתרצנות משתמטת אלא במטרה לגייס שיתוף פעולה והבנה מן האנשים הסובבים את האדם.

פשוט אמרי: "אני כרגע נורא עצבנית עוד כמה דקות זה יעבור לי."

"אני בעצמי לא כל כך מבינה מה עובר עלי, זה קורה לי לפעמים ואני זקוקה לכמה דקות של שקט."

"לפעמים אני מוצפת רגשית וכרגע לא מתאים לי ל…"

כאשר אנו מוכנים לספר על עצמינו בפתיחות ובענווה ולשתף בקשיים שלנו, לא מתוך מסכנות מתקרבֶּנֶת, האנשים הסובבים אותנו נפתחים להבנה ולשיתוף פעולה.

את כותבת כי סיפרת לאנשים על הקושי שלך והם לא הגיבו כמו שרצית. בני האדם, לָרוב, מתוקף היותם רואים לעיניים ולא ללבב, אינם מצליחים לדייק בתגובותיהם, אין זה אומר שיש להתייאש משיתוף. במסגרת הסינגור העצמי כדאי ללמוד לבקש את צרכייך גם בשיחה:

"אני רוצה לספר לך על קושי שיש לי במצבי רוח, ואני אשמח שלא תתני לי עצות או תגידי לי שזה שטויות אלא פשוט תקשיבי, או תעודדי אותי או…"

כאשר את תדעי טוב יותר לקבל את מצבי הרוח שלך תוכלי לכוון גם את חברותייך לקבל את השיתוף שלך ולהגיב עליו באופן חברי ומקדם. ומתוך אותו הלך רוח כדאי לך לגשת גם לשידוכים- את לא תהיי אישה מושלמת וגם חתנך המיועד לא יהיה כזה וביחד תבנו בית שבו תקבלו את מצבי הרוח של עצמיכם, תדברו על כך ותעשו מאמצי שיפור והתקדמות לא מתוך הכחשה ושנאה עצמית אלא מתוך הבנה שעצבים ולחץ הם חלק בלתי נפרד מן החיים.

כתבת שאת טובה בשיח רגשי עם בני אדם. אכן, אדם שחש את מנעד הרגשות שלו ומאפשר בתוכו מקום לכל רגשות האור וגם לרגשות הצל יכול להוות כתובת בטוחה גם לאחרים לחקור את עולמם הרגשי ולנווט את עצמם בתוכו בנחת ובשלום.

מחקרים מראים שבני אדם שעוצרים את עצמם מלחוש רגשות שליליים מונעים מעצמם גם רגשות חיוביים. אי אפשר לחיות רק בצד המואר של הירח. הנפש שלנו עשויה כשמיכת טלאים. חלק מהם מבד קשמיר רך ומשובח וחלקם מבד יוטה גס ומלוכלך. אם ננסה לפרום את החלקים הפחות נעימים נוותר עם קרעים שאינם מכסים מפני הקור ואינם מגנים מן החמה.

סיימת את פנייתך עם הלילה היורד על ליבך כשאת נכנסת למיטה ומרגישה רע. אני מציעה לך לא להבהל מן התחושה הרעה. לעצום עיניים, לנשום לנסות לחוש היכן בדיוק בגופך את חשה את העצבנות- בבטן, בלב, בראש ולהשתהות עם התחושה. לא לשנות, לא לגנות. להסכים לה להיות חלק ממך. בלילה אנו מביעים בקריאת שמע סליחה ומחילה למי שפגע בנו, גם אם אינך אומרת את הנוסח המלא כדאי שתביעי סליחה ומחילה גם לעצמך- על הכעסים, על הרגשות, על כל מה שלא שלם אצלך ואצל הסובבים אותך.

החסיד של חובות הלבבות פתח את יומו בקבלת המציאות על כל רבדיה, ואת- נסי לסגור את יומך מתוך אותה תנועה.

שתזכי ללילות של קבלה עצמית ולימים של הסכמה אישית למי שאת ולמה שעולה בתוכך: שמחה לצד כעס, אהבה לצד שנאה, ועצבות גואה לצד מנוחה שוקטת.

אתי