אני חרדי. כל ההתנהלות החרדית מבוססת על רבנים. כל יום מתפרסם עוד רב שפגע או גנב או סתם מתקוטט כמו ילד קטן על כבוד וכסף.
אז אולי הכל בלוף?
ראיתי את התשובות שפירסמתם על המשגיח הפוגע אבל אני שואל יותר כללי על כל ההשקפה.
תודה!
דלג לתוכן
אני חרדי. כל ההתנהלות החרדית מבוססת על רבנים. כל יום מתפרסם עוד רב שפגע או גנב או סתם מתקוטט כמו ילד קטן על כבוד וכסף.
אז אולי הכל בלוף?
ראיתי את התשובות שפירסמתם על המשגיח הפוגע אבל אני שואל יותר כללי על כל ההשקפה.
תודה!
שלום לך
השאלה ששאלת חשובה לאין שיעור, והיא ממש מעיקה על רבים כמותך מהציבור.
ממה שציינת על רבנים שמתקוטטים על כסף וכדו’ בצורה לא מכובדת, ניכר שאתה מוטרד מזה כבר זמן רב.
לצערנו התלונות והביקורת כיום מגיעות עד למעלה למעלה, ממש כבימי שפוט השופטים, אין ספק, זהו זמן עצוב וכואב לכולנו. למשל, קשה לנו להבין כיצד בבית מדרש מפואר מלא דמויות הוד עמלי תורה מצויות כמויות כה גדולות של מחלוקות ושנאה, קשה לנו להבין כיצד רבנים גדולים מבטלים את הצד שכנגד במילים קשות השייכות לקורח ועדתו ללא כבוד לתורתם וליראת השמים שלהם [ומביאים סיוע לדבריהם, שהרי קורח גם הוא היה גדול ומטועני הארון].
הנושא מורכב מאוד גם בעיני ויש גם לי בו הרבה מבוכה גם לאחר העיון במקורות, לכן אני מודה לך על ההזדמנות לדון בו מכמה זויות.
אני פורש לך את משנתי בענין ושל עוד רבים כמותי, אבל ידוע לי שיש הרבה שחושבים לא כמוני בכמה חלקים מהותיים, בעיקר בנושא אמונת חכמים ורוח הקודש וכו’, הרבה חקרתי ודנתי בזה גם מתוך ספרי הראשונים ולא הבאתי כאן את כל המקורות. לכל הפחות תוכל להשתמש בדברי כחומר לדיון.
ראשית, נלך למקורות. מחלוקות איומות ומביכות היו בעם ישראל מימי קדם. מראשית התהוותו לעם, יוסף ואחיו, משה רבינו וקורח, וזמרי בן סלוא, דוד וסיעתו מול שאול הצדיק וסיעתו, ומול אבשלום ואחיתופל שהיתה שורה עליו רוח הקודש, חזקיהו מלך יהודה וסיעתו מול שבנא וסיעתו [שבנא היה נחשב עוד יותר מחזקיהו כמו שמציינת הגמ’: שבנא הוה דריש בתליסר רבוותא, חזקיה הוה דריש בחד סר רבוותא. [סנהדרין כו] לעתים עמד עם ישראל נבוך ולא ידע עם מי הצדק, כמו שהיה בימי משה ובימי חזקיהו שאפילו חזקיהו עצמו חשש שהקב”ה יטה אחרי הרוב כנגדו, וכן במחנה שאול היו אנשים גדולים שחשבו שדוד מורד במלכות והוא בן מות כמו שסבר אבנר, ולא היה כלל כבוד בין מחנה למחנה.
גם בדורות לא רחוקים ידועים מחלוקות הראשונים בהם השתמשו במילים חריפות זה כנגד זה כמו שכתב הרמב”ם לבנו באיגרת על בעלי התוספות הצרפתים, מחלוקות בני דורו של הרמח”ל מולו, החסידים והמתנגדים, רבי יעקב עמדין ורבי יהונתן אייבשיץ, וכהנה וכהנה, היו מקרים שרק הקדוש ברוך הוא בוחן לבבות ידע מי צדיק שכוונתו לשם שמים ומי כוונתו לגדל את עצמו.
לא תמיד חז”ל ראו את האדם הגדול שסרח כרשע מעיקרו, לפעמים החוטא היה במשך שנים רבות באמת צדיק ובבואו לידי ניסיון קשה, כשל וחטא. כך היה דואג, שהגמרא אומרת עליו שבתחילה היה הקב”ה יושב ודואג עליו שלא יחטא וכיון שחטא אמר וי, כך קורח שהיה מטועני הארון, כך יוחנן כהן גדול שהיה שמונים שנה כהן גדול, נכנס בשלום ויצא בשלום מקודש הקדשים ובסוף ימיו נעשה צדוקי, כך שאול שלא היה צדיק כמותו בעם ישראל כמו שביארו חז”ל על הפסוק ‘משכמו ומעלה’, וטעה והרג את נוב עיר הכהנים,
בעל הבית הלוי כותב שלפעמים הצדיקים ותלמידי החכמים יורדים ממעלתם ונכשלים בחטא בגלל רוח הטומאה ועוונות הדור והייתי רוצה להעתיק את דבריו בפרושו על התורה בפרשת נח בביאורו על הפסוק: (הושע ד) אך איש אל ירב ואל יוכח איש ועמך כמריבי כהן וכשלת היום וכשל גם נביא עמך לילה. וכך הוא כותב: הכתוב בא לבאר סכלות האנשים מבקרי מומים של זולתם ומבזים אותם אם ימצאו שום פגם עליהם או נכשל חלילה במעשה אשר אין נכון ואיש באחיו ידבר ובפרט אם ימצאו איזו פגם וחסרון על אחד אשר הוא מתופסי התורה עוד יותר יפערו פיהם לבלי חוק יותר מאלו מצאו זאת על אחד שאיננו מתופסי התורה ויפרסמו בשוק הן גם הרב או הלמדן חומד ממון או עשה שלא כהוגן או מצא עליו שעשה דבר מעורב בפניות עצמו. ובאמת הוא סכלות גדולה דמלבד דת”ח אסור לבזותו וכו’, עוד זאת דהרי יכול להיות דזה האדם המבזה ומלגלג עליו הוא פוסל במומו ויש לו חלק בהחטא שעשה זה יותר מהחלק שיש להעושה אותה, דע”י שזה הגביר זאת התשוקה והיצה”ר לזה הענין על כן לא יכול חבירו לעמוד בנסיונו נגד כח התאוה שהגביר זה עליו נוסף על יצה”ר של עצמו ונוסף גם הוא על שונאיו ויכלו לו. ולדמיון אחרי שהבע”ב יומם ולילה ירדפו אחר הבצע נמשך קצת תאוה להממון גם להת”ח וכן הוא בכל המדות, והגם שבודאי יגיע לו עונש על מעשיו וכו’, עם כל זה הרי אין לו לזה לשחוק ממנו ולבזותו אחרי שהוא היה הגורם לו בזה וק”ו שאין לו לשמוח בתקלת חבירו דאדרבה גם לו יגיע העונש ממעשה חבירו. עד כאן.
מהסיפורים על הגדולים שסרחו, ניתן להבחין בין מי שטעה באופן חד פעמי ולא ירד ממעלתו וצדקתו כמו שאול, דוד ובת שבע ועוד, לבין מי שסרח ונדחה כשבנא וכקורח ויוחנן כהן גדול. לדעתי, אותה הבחנה נכונה גם בדורותינו, הבחנה בין אלו שעושים בקביעות דברים בלתי מתקבלים על הדעת, שברור שהם סרחו ונדחו, לבין אלו שאולי טעו באיזה ענין, באופן חד פעמי, אבל באופן כללי הם בכל זאת בני עליה.
הנחת היסוד שהנחת שהציבור החרדי נשען על הרבנים, נכונה היום כמו שהיתה מימי קדם, הרי אפילו בדורו של משה במדבר היו ממונים שרי אלפים ושרי מאות וכו’ כדי לשפוט את העם וכן בכל דור ודור היו בתי דינים בכל שערי עיירות כמו שצוותה התורה, ובגלותנו נשארו לנו לפחות רנים ודיינים.
כיום ניתן להבחין בשני חלקים יסודיים, החלק הציבורי שכולל את הפוליטיקה וקביעת מדיניות המוסדות מול הממשלה בדרך כלל, נשענת על גדולי הדור שעליהם, מטבע הדברים, מוטל להכריע בעניני הכלל כפי שהיו עושים מימי קדם, כולנו זקוקים להם וחובה להכיר להם ולשלוחיהם טובה על המון ההשגים המשפיעים על הגשמיות והרוחניות של כל אחד ואחד מאיתנו, ניתן כמה דוגמאות: תקציבי החינוך, שמירה על מעלת לימוד התורה וחשיבותו בקרב העם כולו, [דבר זה נזקף לזכות גדולי הדור בלי ספק], תנועת התשובה, ועדות הצדקה הגדולות שפועלות בהשראתם, הצלחה בשמירה על תקשורת נקיה יותר על ידי קומה כשרה ומערכות סינון תכנים.
בלי ספק, גדולי הדור, כשם שאנו נשענים עליהם, הם נשענים עלינו ועל היכולת והרצון שלנו לקבל את מרותם ולציית להם – הביטוי המשמעותי לזה לדעתי הוא במערכות החינוך שלנו שבולטים בדרך כלל בחינוך לכבוד תלמידי וחכמים, בהצבעה לבחירות לכנסת ובכנסים הגדולים בנושאים ציבוריים בהם רואים את קבלת המנהיגות ויש בזה קידוש ה’ גדול, על כך מגיע לציבור החרדי בכללותו הערכה גדולה.
גם אם לפעמים חלילה יש לנו מחשבה שהם טועים, עלינו להתייחס לזה כמו היחס למה שטעו צדיקי עולם שהזכרנו למעלה וכמובא בנביאים ובגמרא סיפורים רבים על צדיקי וראשי האומה שטעו, עדיין אנו נשענים עליהם, אין לנו מנהיגים אחרים ואין לזלזל בהם חלילה כמו שכתב בעל הבית הלוי שציטטנו למעלה.
מאידך, על פי הדוגמאות שהבאנו למעלה, פשוט וברור שאסור! להאמין באמונה גמורה שהחכם לא יכול לטעות כי רוח הקודש שורה עליו בקביעות, על אחת כמה וכמה שבנושאים השנויים במחלוקת בתוך הציבור החרדי עצמו, צריך להיזהר ולהתיחס לדיעות השונות כמו לכל מחלוקת הלכתית שהתורה מלאה מהם.
לגבי קביעת הדרך לפרט, מתחולל שינוי גדול מאוד, אפשר לראות שכיום, כשם שציבור שומרי התורה גדל מאוד מאוד ב”ה ויש בו מגוון של דעות ורמות, כך נתרבו גם הרבנים, מורי ההוראה ורבני הקהילות הליטיות, החסידויות, הקהילות ספרדיות והחוזרים בתשובה.
בדרך כלל יש הסכמה ציבורית ברורה שאדם יכול להשען על רבו אם הוא מוכר כצדיק, עניו, חכם וירא שמים, גם ללא אישור ההנהגה הציבורית [כלומר, גדולי הדור] בשאלות הנוגעות לפרנסה, מגורים, תקשורת וכדו’.
זה היה תהליך. לאט לאט נולדה ההכרה שיש אנשים הזקוקים לעבוד לפרנסתם במגוון עבודות והם זקוקים לטלפון יותר פתוח, לאינטרנט בבית וכדו’, הם לא יכולים להדחות מחוץ למחנה אם הם רק קשורים עם קהילה תחת הנהגה של רב ומורה הוראה ירא שמים.
הייתי אומר שכיום הציבור החרדי מגוון כל כך, שכל אחד יכול למצוא לעצמו בדרך כלל את בית המדרש שלו והפינה שלו במסילה העולה מעלה להתקרב לה’ ובזה מצבנו עוד טוב יותר משהיה בעבר.
מאידך, המרחק של הפרט מגדולי הדור כיום, גורם שלפעמים דמות שלילית עלולה לתפוס לעצמה שליטה רוחנית ולנצל אנשים תמימים, זו תופעה ידועה וצריך להגיע לאנשים הללו ולהוקיע אותם כי הם מזיקים במיוחד ומחללים שם שמים.
לסיום, המחלוקות המרכזיות שיש בתוכנו, הם הם האויבים שלנו עוד מימי חורבן הבית, כולנו שומעים הרבה דברים שקשה לנו להסכים להם בהיגיון הבריא וברור לי שאנו צריכים לחשוב בעצמנו על הדברים שנעשים ואסור לנו לקבל כל סיפור כמובן מאליו, אל לנו לאבד את הראש ולא להתפעל מכמות או צעקנות של קבוצות, כי שום דבר לא חדש בזה, הכל בעצם כמו שהיה מימי קדם, וכל אחד מאיתנו צריך להישמר לנפשו ולזכור את מאמר חז”ל שמחלוקת שאינה לשם שמים אין סופה להתקיים.
חג שמח!
יוסף
יש לך מה להוסיף? זה בדיוק המקום:
