שלום לך אהובה ויקרה

קראתי את השאלה שלך בנשימה עצורה כמה וכמה פעמים. את מתארת כל כך הרבה כאב בשורות עצמן וגם ביניהן. אני ממש יכולה להרגיש את התסכול, את הצער, את הכעס ואפילו את הזעם הפנימי הזה של: "מה בסך הכל ביקשתי… מה כל כך מסובך לתת לי בן במקום בת?"

ליבי איתך. באמת. כשאנחנו כאובים זה לא משנה אם הכאב מובן או מוצדק בעיני הסביבה, זה לא משנה אם יש כאלו שסובלים יותר או חסרים במשהו שלנו יש. כואב לנו. נקודה. משפט המפתח הוא שעם כאב לא מדברים. את הכאבים מרגישים.

אני הולכת לכתוב לך כמה וכמה נקודות, מניחה שהתשובה תהיה ארוכה. מזמינה אותך לקחת מפה רק מה שעושה לך נעים וטוב – כי זה מה שנכון לך. אם אני אכתוב משהו שיצער אותך או יכווץ אותך – אני מתנצלת מראש. אני כותבת לך את הדברים באהבה ואכפתיות גדולה מתוך רצון שתהיי שמחה, שיהיה לך טוב, ושתוכלי להרגיש שהסיפוק ושביעות הרצון שלך בעולם לא תלויים בשום דבר בעולם רק בך עצמך. בעזרת ה' נעשה ונצליח!

בואי נתחיל 😊

מצד אחד את מתארת תיסכול גדול מאוד מכך שאין לך בנים, או אפילו בן אחד לרפואה ומצד שני נשמע שיש לך הרבה ביקורת על עצמך על כך שאת מתוסכלת, אם לא די בכך – גם הסביבה לא "מקלה" עליך: האחות בבית החולים אומרת אמירה שיכולה להישמע כצינית, הסביבה מנסה להגיד לך ש"תגידי תודה" ואף אחד לא באמת מסתכל לך בלבן של העיניים ואומר לך "יקרה אהובה, את צודקת! הכאב שלך מאוד מאוד מוצדק. את מאוד רוצה משהו – ואין לך." אני, ממש יכולה להבין את הכאב איתו את מתמודדת.

בשביל ההסבר אני רוצה להמשיל את הכאב לליכלוך שיש בבית: נניח וביום גשום אחת הבנות שלך חזרה הביתה עם מגפים מלאים בבוץ ומילאה את הסלון בליכלוך. גם אם תנקי את כל החדרים, ותשימי בסלון מבשם אוויר, ותפרסי מפה יפה על השולחן ותאפי עוגות שמרים שהריח המשכר שלהן יתפשט בכל הבית – הבוץ על הרצפה לא יעלם מאליו ויהיה לו נוכחות שתשפיע על הניראות הכללית של הבית. נוכל להבין אם אורח שיכנס אליך יגיד: העוגות טעימות, הריח נהדר, החדרים מקסימים – אבל הבוץ בסלון הפריע לי ואפילו לכלך אותי. כך בדיוק כאב מתנהג: כאב לא מתבטל כי מסביבו יש דברים טובים שכביכול "בולעים" אותו. כאב זה לא משוואה מתמטית של דברים טובים ודברים "רעים" שמתקזזים. כאב הוא סימפטום לקושי פנימי לא פתור. כאב אנחנו משתדלים למוסס, לרפא – ואז יש לנו יותר מקום להתפנות ליהנות מהדברים המקסימים שיש לנו בחיים (וברוך ה' נשמע שיש לך הרבה!).

איך ממוססים כאב?

את נשמעת לי אמא מקסימה ונבונה, חמה ואוהבת ולכן אני בטוחה שתתחברי לדוגמא הבאה. תארי לך שאת יושבת בגינה ואחד הילדים נופל, מקבל מכה בראש ומתחיל לבכות. הילד מסתכל כה וכה ומאתר את אמא שלו שמגיעה אליו. את בוודאי מצפה שהאמא תחבק אותו, תערסל אותו, תרגיע אותו, תלך איתו רגע לספסל ותספר לו כמה היא אוהבת אותו ומאמינה לו שעכשיו המכה שלו מאוד כואבת והוא מאוד מסכן. נכון? תארי לך את תראי את האמא הזו מתקרבת לבן שלה, "סוקרת" אותו ואומרת לו בקול קשה וקר: "ילד, אני רואה שלא קיבלת שום מכה רצינית, אתה לא הולך למות, אולי נשברה לך היד מהנפילה – אבל זה באמת לא נורא. יש ילדים נכים בעולם וחולים. תפסיק לבכות ותחזור לשחק" – נכון שזו תגובה מקוממת לא הוגנת ולא אימהית?

את עכשיו כאובה מהמצב, את כועסת, את מתוסכלת (עוד מעט ננסה להבין אם יש משהו שהכאב הזה מסתיר מאחוריו) – הצעד הראשון והכי חשוב הוא שתתני מקום לכאב הזה. הדבר המשמח זה שאת יכולה להיות זו שמרגיעה ומכילה את הכאב של עצמך. תחליטי שבשבוע הקרוב בכל יום את יושבת לפחות רבע שעה או חצי שעה עם עצמך, בחדר סגור ומרשה לעצמך להשתולל, לצרוח, לכעוס, לבכות ולעשות כל מה שבא לך בקשר לכאב. פשוט תקיאי החוצה את כל הכאוס הפנימי הזה ותוציאי את כל הכעס. תאווררי את מה שקורה לך בפנים. את תראי שאחרי שמקיאים את הכאב החוצה – משהו פתאום מתאוורר בפנים. אחרי 10 דקות של ניקוז הכאב (ואם בימים הראשונים זה יקח קצת יותר זה נורמאלי לגמרי) את פשוט יושבת עם עצמך, מחבקת אותך (כן כן, התכוונתי למה שכתבתי) מדמיינת שאת מתערסלת בידיים של עצמך כמו עובר קטן או תינוק מתוק ואת אומרת לעצמך בדיוק כמו שהיית אומרת לילדונת קטנה שמתוסכלת שלא בחרו אותה להיות אמא של שבת "וואי, איך קשה לי, איזה עצוב זה, אני כל כך כל כך רציתי בן, זה כל כך חשוב לי ופעם אחר פעם אני מתאכזבת… כמה שאני מתפללת לא עוזר, כמה שאני מנסה לא מצליח, איזה מכעיס, איך אני צודקת שאני ככה כועסת… זה כל כך נורמאלי לכעוס… וככה על זה הדרך". תגידי לעצמך משפטים מכילים כאלה בטון רגוע ואני מאמינה שתרגישי איך אחרי שתעשי את התהליך הזה כמה פעמים כל המערבולת הפנימית שלך הולכת וקצת קצת מורידה ווליום.

אני קוראת שאת כותבת שאנשים לא מבינים אותך, אומרים לך שיש כביכול "צרות אמיתיות" ושאת "סתם" מתאבלת. זוהי ביקורת מהחוץ שמשקפת כנראה איזשהיא ביקורת פנימית שיש גם לך על עצמך. אולי אלו קולות פנימיים שגם את כביכול מרגישה שלא לגיטימי להתאבל על זה. זה בסדר… גם זה נורמאלי. כשעולים בך הקולות השיפוטיים האלה תהיי בהכלה גם להם ותגידי להם: וואי, זה מבהיל אותי שאני בוכה ונלחמת ועצובה על דברים שאולי אסור להיות עצובה מהם. בסדר, זה המצב כעת. ככל ותלחמי פחות עם קולות פנימיים וחיצוניים – הם פחות יציקו לך בעז"ה. גם עם תחושות של כעס ואכזבה מעניין הבן – נשמע לי שאת נלחמת בהם והודפת אותם. אני מציעה לך בדיוק הפוך. פשוט תני לזה להיות. תני לקולות האלה לעבור דרכך ואת תראי שלאט לאט הבערה הזו תשקוט ולא תציק לך ברמה שהיא מציקה לך עכשיו.

עד כאן חלק א' של קבלת הכאב והפסקת ההתנגדות אליו.

עכשיו נעבור לחלק השני שהוא להבין מה הצורך העמוק שיש לך ברצון שיהיה לך בן

בואי נרחיב על זה קצת: האסכולה האימונית – טיפולית סוברת כי ברוב המקרים "הכאב – הוא לא באמת לב הכאב": נניח אישה מגיעה לקליניקה ואומרת שהבוסית העליבה אותה ושהיא נפגעה מאוד… בדר"כ כשמעמיקים את השיח מתברר שלא הבוסית היא הסיפור האמיתי – אלא אולי הערך העצמי העצמי הפצוע של הנפגעת, זה יכול להיות שהבוסית העירה אצל הנפגעת זכרונות ישנים של חווית ילדות כואבת וכן על זה הדרך.

אני מזמינה אותך אחרי שעשית את תהליך "מיסוס הכאב" במשך כשבוע ואת מרגישה שהוא קצת נרגע. לשבת עם עצמך, לנשום כמה נשימות עמוקות ומיטיבות ולשאול את עצמך: "למה בעצם כל כך חשוב לי שיהיה לי בן?" כן… אני יודעת שהתשובות הראשוניות שאת חושבת שיעלו לך הן: "כל אחד רוצה שיהיה לו את שני המינים, יש מצווה של בן ובת בפרו ורבו, אולי את משתייכת לזרמים שבהם בן "נחשב" יותר מבת וכו… התשובות האלה אולי נכונות – אבל אני מאמינה שהן לא לב האמת. תהיי קשובה אל עצמך ותשאלי שוב ושוב עד שרווח לך: "למה באמת חשוב לך בן?" אולי זה קשור לכך שיש ממך ציפייה לבן בגלל תפיסות מגדריות וכאילו את לא מוצלחת אם אין לך את המין הגברי? אולי זה קשור לאיזשהו רצון של מישהו שאת מאוד מנסה למלא…" מצליחה לזהות מה יושב שם?

בדר"כ כשאנחנו "חופרים" ומוכנים להיות כנים אנחנו מגלים שמשהו בערך העצמי שלנו נפגע – אולי זה עם גוון של השפלה, אולי חוסר אונים, אולי תחושת כישלון – אבל בדר"כ מדובר על הילד הקטן שבתוכנו שכואב לו. את מבינה שבעצם כן בן או לא בן זו בעצם "תחפושת" לכאב של הילדה הקטנה שבתוכנו שהיא כאובה או פגועה. הגאולה האמיתית, גאולת הנפש והלב זה לתת מענה לילדה הקטנה הזו, לחבק אותה, להגיד לה שהיא צודקת שכואב לה, שהיא לא לבד, שהכאב שלה הוא לגיטימי והכי הכי חשוב ש"אנחנו אוהבים אותה ללא תנאי וללא גבול" לא משנה מה היא תעשה או מה יהיה לה: אם יהיה לה בנים או לא, אם היא תהיה ענייה או עשירה, הערך העצמי שלה הוא אלוקי, היא חלק אלוקה ממעל, נשמה בגוף של חומר ולכן כל "הישג" הוא לא רלוונטי בעולם של אמת אלוקית. כשתעשי עם עצמך תהליך ותתייחסי לילדה הקטנה שבך תתני לה מקום והבנה ותחמלי עליה – את תראי איך לאט לאט משהו שם מתפייס ונרגע.

אני אוסיף, שהרבה פעמים הרעש מבחוץ של הערה צינית של מיילדת, מבטים מהסביבה ועוד כאלה דוגמאות הם בסך הכל שיקוף של מחשבות ואמונות פנימיות שלנו שלא תמיד אנחנו מודעים אליהם. ברגע שאת תציפי את הדברים עם עצמך ותעבדי אותם כמו שכתבתי – את בעז"ה גם תראי שהריקושטים שמציקים לך מהסביבה יפחתו.

הנקודה השלישית היא "האמונה"

אני נוטה לשער שלא פחות מהקושי של היעדר הבנים קשה לך בפן האמוני. כתבת שאת שאת מאבדת אמון ברבש"ע, שאת מרגישה נבגדת, שהוא לא קשוב, שיש לך תחושות קשות – את מרגישה ש"כלום לא יעזור". אני לא אתפלא אם תגידי שהכאב המשמעותי ביותר הוא הכאב של מי שכביכול היה צריך לתת ולא נתן לך את המענה. כשאנחנו כיהודים מאמינים חווים משבר אמון מול הרבש"ע זה מבהיל, נשמטת לנו הקרקע מתחת לרגליים ואנחנו מרגישים הכי לבד בעולם – שזו אחת מתחושת הבסיס המפחידות ביותר.

אז אני פה בשביל לספר לך שאין לך מושג עד כמה את מאמינה. הכעס העצום הזה על אבא שבשמים הוא הכי הכי מתוק ונורמאלי. הוא כל כך הגיוני. כעוצמת הכעס – כך גודל הקרבה שאת באמת מאמינה. אני אוהבת לתת דוגמאות ולכן אני אתן עוד אחת לקראת סיום: תחשבי על אמא שיש לה ילדה בת שנתיים ובחורה בת 15 והיא בשעטו"מ אחרי לידה. לאמא הזו יש "ציפייה" שהנערה בת ה 15 תושיט יד בבית בתקופה שלאחרי הלידה ויש לה "הבנה" שהילדה בת השנתיים לא תוכל לבשל, לארגן, לכבס ולתפקד בבית פשוט משום שהיא רק בת שנתיים. אם יתברר שהבת בת ה 15 איכזבה והיא לא מושיטה את היד שכל כך זקוקים לה – את תביני מאוד את האמא שכועסת ומתוסכלת, נכון? האם יתקבל על הדעת שהאמא תכעס על בת השנתיים – לא ולא. שכן, אין לה את המסוגלות בכלל לעזור בצורה משמעותית. משמע: כשאנחנו כועסים על מישהו זה רק מראה כמה אמון היה לנו בו, כמה קרובים אנו מרגישים אליו וכמה ידענו שהוא מסוגל ויכול. את לא כועס על הפינה של הקיר כשהזרת שלך נדפקת בה – נכון? כי את מבינה שהיא כלום. את "כועסת" על הקב"ה כי הוא כל כך משמעותי לך, כי את כל כך מאוכזבת וכאובה ואת כל כך רוצה.

אם היית איתי עד עכשיו, והתחלת כבר בקריאה עצמה להיות בתהליך המרפא שאני מציעה לך – אני חושבת שתוכלי לגשת לרבש"ע ממקום אחר ולספר לו מה את באמת רוצה. אני מציעה לך לעשות בנוסף לנ"ל "התבודדות" יומית בה את פשוט מטפלת בקשר שלך עם רבש"ע: את באה לפרק הזמן הזה ושופכת שם את כל מה שיש לך על הלב: את העצבים והכאוס והתסכול – הכלללללל. גם פה – אחרי שתשפכי הגדול תגלי שיש מקום לקרבה מחודשת להיכנס ושאת "מרוויחה" את הקב"ה בחזרה – כי את לא באמת רוצה לוותר עליו בחיים שלך ולהרגיש מרומה.

יקרה אהובה, אפשר להרחיב על עוד הרבה נקודות בשאלה הנוגעת שלך – אבל אני חשה כי "תפסת מרובה לא תפסת". הלוואי שהתשובה הזו תהיה לך לעזר ותצליחי לעשות את התהליכים המרפאים עם עצמך. אם את עדיין מרגישה מוצפת ובסערת רגשות – אל תהססי לפנות לעזרה מקצועית. חבל, אין שום סיבה שבעולם שתיסבלי. תנסי אם את מתחברת לקרוא ספרי אמונה וביטחון, להעלות את הערך העצמי שלך ע"י שתדאגי לעצמך, תשימי עצמך בראש סולם העדיפויות, תעשי לעצמך כל יום לפחות 3 דברים ייעודיים בשבילך שמשמחים אותך ואני מתפללת בשבילך שתרגישי את הקלה.

תזכרי תמיד שאת שווה ומוערכת מעצם היותך. את חלק אלוק ממעל טוב צרוף. את כמו יהלום – שלא משנה מה יש מסביבו או איפה הוא נמצא – הוא תמיד יישאר יקר, נשאף, נוצץ ואיכותי.

מאחלת לך את כל הטוב שבעולם

רותי.