The Butterfly Button
אם אני כבר לא נופל למה אני לא רואה ישועות?

שאלה מקטגוריה:

שלום רב
מזה כ10 שנים שאני נופל בברית לצערי. ממש לבור תחתית.
והפרנסה הייתה סבירה.
נכון לרגע זה שאני כותב את השאלה יצאתי מהרשת של יצר הרע כלומר אני הבנתי איך יוצאים מהחטא הזה לא אשקר שזה היה קלי קלות אפילו להפך מאבק ממושך אך משתלם בסופו של יום.
אני שבועיים שלמים שומר את עצמי ובמקום לקבל את הפרנסה בקלות כמו שנאי רואה שהשכר שלה עצום אני מגלה שהפרנסה שלי דחוקה בהרבה יותר. ושלום הבית שלי הופך להרס כללי.
איך אפשר להסביר את זה? ואפילו התפילות שלי לא עוברות את הרקיע. כלום לא זז אין ישועות ואין כלום.
אשמח לתשובה מפורטת

תשובה:

כל הכבוד לך אין לך מושג מה משקלם של שבועיים של התמודדות עם האתגר הקשה ביותר לאדם. במקרה נתקלתי השבוע בפירושו של האור החיים הקדוש המצטט את דברי חז"ל במסכת כלה, וכך הוא כותב- "אמר רב אחאי בר יאשיה כל המפנה עצמו מן העבירה [ולא עשאה] אפילו הוא ישראל ראוי הוא להעלות עולה ככהן גדול על גבי המזבח…". אשריך!.

אני חושב גם, שמלבד ההתגברות בזמן הזה, יש בכך תועלת עצומה לכל החיים. אתה טעמת את טעמו של הניצחון. הבנת והרגשת שאתה מסוגל להתמודד, להתגבר ולנצח. זהו קניין נצחי לנפש, שילווה אותך בעז"ה כל חייך.

ולשאלתך.

אתה בוודאי יודע שיש לנו כמה דוגמאות בהסטוריה היהודית לאנשים שעמדו בנסיונות קשים, ואפילו על אנושיים. אני רוצה לעקוב אחרי שניים מהם- אברהם אבינו ויוסף הצדיק. נסיון העקידה ונסיון אשת פוטיפר.

אברהם אבינו, מצטווה על ידי א-לוקים לעשות את הדבר הנורא ביותר שיש. לקחת את בנו יחידו, שנולד לו בגיל 100, שהובטח לו כי בו ייקרא לו זרע, ולשחטו כקרבן. נגד כל רגש טבעי ונגד כל מה שהובטח לאברהם על ידי א-לוקים עצמו. זהו נסיון שאין אחריו עוד. לא שייך יותר מזה. ואברהם אבינו עומד בו בשלמות – "עתה ידעתי כי ירא א-לוקים אתה", מי עוד זכה לכזה תואר מהקב"ה בעצמו? ומיד אחריו כל הברכות- "כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם וְיִרַשׁ זַרְעֲךָ אֵת שַׁעַר אֹיְבָיו.. וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ בְּקֹלִי". והנה, חוזר אברהם הביתה, אל שרה, רוצה בוודאי לשתפה בגודל הנסיון, בתואר "ירא א-לוקים" שניתן לו, בברכות הנצחיות, ומה הוא פוגש? מודעות אבל. שרה, האשה שליוותה אותו בכל הדרך מאור כשדים, בכל מאבקי האמונה נגד כל העולם, קירוב אלפי אנשים, נסיונות של רעב ואויב, נפטרה, לפני שיכול היה אברהם לחלוק איתה את פסגת עבודתו וטובתו. האם זה מה שמגיע לאדם שעמד בנסיון הגדול ביותר שיכול לעמוד בו בן אנוש?!

יוסף הצדיק. נסיונו של יוסף בעמידתו מול פיתוייה של אשת פוטיפר, משמש לא רק כדוגמא לעמידה בנסיון על, אלא גם נתפס כמחייב כל אדם שחושב שאינו יכול לעמוד בנסיון. "יוסף מחייב את הרשעים" (יומא לה:). נער צעיר ויפה תואר, שנתלש ללא שום סיכוי לשוב, מארצו וממשפחתו, נמצא במעמד הנחות ביותר כעבד בארץ שלא ברח ממנה עבד מעולם, ועומד ללא חת מול פיתוייה של גבירתו אשר לא חוסכת שום אמצעי לפתותו. וכשהיא משתמשת בכח ממש לאלצו לחטוא עמה, הוא מתגבר ונס החוצה, תוך סיכון עצמי עצום. ושוב, אחרי עמידה כל כך הירואית בנסיון שאין שני לו, מה הוא מקבל? 12 שנה בכלא המצרי. לא יאומן. בערבו של אותו יום בו עמד בנסיון הקשה מכל הוא כבר נמצא מאחורי סורג ובריח. זהו שכר הנסיון? האם לא ניתן לתת לו איזושהי הארת פנים ורק אחר כך להמשיך בגלגוליו אל מלכות מצרים?

אתה רואה, ליאור, אתה לא לבד. אתה חולק את קשייך עם אבות האומה. כל אחד בסדרי גודל שלו, אבל סוג הקושי דומה. האמת היא, שבעלי תשובה רבים (חלקם אני מלווה באופן אישי) מתארים חוויה זהה. מיד אחרי האורות הגבוהים המאירים את תחילת מסלול התשובה, ישנן נפילות לקשיים ונסיונות קשים בתחומים שונים, רוחניים וגשמיים. וגם הם שואלים את אותה שאלה- זו תורה וזו שכרה? האם לא מגיע לי שקט ושלווה אחרי כל מה שעשיתי?.

אני רוצה ברשותך, להסביר את העניין.

בא נדמיין לרגע עולם כמו שהיינו רוצים לראות. עולם בו מי שעושה מצווה או מתגבר- מקבל מייד את שכרו. שמרת שבת אחת- זכית בלוטו,

שמרת ברית- הפסיקו לך כאבי השיניים,

ולהפך- הדלקת אור בשבת- נשרף לך ארון החשמל,

דברת לשון הרע- כל הלשון מתמלאת פצעים.

לכאורה- מצויין. הכל טוב- עושה מצווה מקבל שכרה והעובר עבירה- נענש על המקום. כמו שצריך. העולם היה נפלא, אבל היה חסר בו את העיקר שלשמו הוא נברא- הבחירה.

מי היה מעיז לחלל שבת? מי לא היה לומד תורה בכל רגע פנוי? רק חסר דעת או מאזוכיסט כרוני היה נמנע מעבודת ה'. זו היתה כפיה מוחלטת,

ולא בשביל זה ברא הקב"ה את האדם ואת העולם. בשמים יש לקב"ה אין ספור מלאכים שעושים את רצונו באופן המושלם ביותר ששייך, ברגע שרק הם מתבקשים לעשות זאת, אבל אין להם ברירה אחרת, לכך הם נוצרו בלי שום בחירה.

הבורא יתברך מתעלה בייחוד רק על ידי יצור שיכול להתמודד התמודדות אמיתית ולבחור בו ולקיים את רצונו מתוך בחירה והתגברות. היצור היחידי הזה הוא האדם. וכדי שבחירה זו תתקיים, הקב"ה צריך קצת ל"העלם", להסתתר, לא להנהיג את העולם בגילוי מוחלט, כי אז לא תיוותר ברירה בידי האדם אלא לעשות את מה שמכתיב לו הבורא, ושוב- הוא לא בוחר בטוב, אלא נאלץ לעשותו.

הנקודה הזו קשה מאד להכלה, והיא נוגעת בשאלה הגדולה והיסודית של "צדיק ורע לו", ששאל כבר משה רבינו. בדור שלנו ההתמודדות קשה אפילו יותר.

אנחנו נמצאים בעידן שאני קורא לו "עידן הכספומט". תכניס כרטיס – יצא כסף. התגובה שאנחנו מתרגלים אליה חייבת להיות מיידית. הכל רץ מהר ומגיב מהר סביבנו- איטרנט מהיר, הודעות במהירות כפולה, זמינות מלאה, הכל כאן, עכשיו ומיד.

האדם בעידן המודרני לא מחונך להמתין אפילו רגע, מה שלא בא עכשיו- שלא יבוא. זזים הלאה. לכן כשאנו נדרשים לראות תהליכים ארוכים, לעצור רגע ולהסתכל על מהלך רוחני רחב יותר וכולל, אין לנו את הסבלנות לכך.

לצערנו, גם בעניינים רוחניים יש שמרגילים אותנו לצורת חיים מעוותת שכזו. הבטחות לישועות שונות ומגוונות בצורה מיידית אם רק ניתן צדקה לפה או לשם, או נעשה מעשה כזה או אחר. לא זו הדרך ולא זו הצורה.

ברור שאדם שיעשה טוב ויבחר בטוב, יתמודד ויתגבר- יזכה לטוב, וחס ושלום- אם יבחר ברע ייענש. זהו אחד מעיקרי האמונה היסודיים והחשובים. אבל אף אחד לא נותן לנו טווחי זמנים. מי שעומד עם שעון סטופר לבדוק בתוך כמה זמן הוא מקבל את שכר עבודתו- עלול להתאכזב מרה. אנחנו עושים טוב כי הוא טוב, ובטוחים גם שייגמלו לנו טוב, אבל הטוב השלם והאמיתי- הוא בעולם הבא כמו שכתב המסילת ישרים בתחילת פרק א' ובמקומות רבים נוספים. ברור שאנו מצפים שהקב"ה ישמור עלינו ויקל עלינו לעבוד אותו בשמחה גם בעולם הזה, אבל אסור ולא כדאי להמיר את שכרנו הנצחי בנוחיות של קיום חולף.

זהו המסר שעולה מעמידתם של אבותינו הקדושים בנסיונות שלהם. אל תצפה לגמול מיידי. גם אם מיד אחרי העמידה שלך בנסיון תגיע נפילה, יגיע הסתר פנים- אל ייאוש! זה לא אומר שאתה לא בדרך הנכונה, להפך, עבודתך רצויה כל כך שהקב"ה סומך עליך שלא תיפול, ותמשיך לעבוד לשם שמים. ודע לך עוד משהו, כשאדם לא תולה את עיניו לגמול המיידי, הוא יכול להתחבר הרבה יותר חזק ועמוק לטוב האמיתי שבמעשהו. אם נקח את הדוגמה שהבאת, שמירת הברית, יש בה כל כך הרבה טוב מצד עצמה, השלווה הפנימית, היכולת לשלוט בדחפים שלך ונאמנות, עד שפשוט חבל למקד את המחשבה ברווחים הקטנים שלה. השמחה שתהיה לך בעז"ה בחיבור האמיתי לטוב שאתה עושה, תגרום לכל הצרות שאתה עובר להיות חסרות משמעות, כמו מכות קלות בכנף שתרים אותך מעלה מעלה.

לסיום, הערה קטנה. מפתחות של פרנסה הינם בידיו של הקב"ה. ברצותו מרחיב וברצותו מקצר, אנחנו רק נדרשים להשתדלות. שלום בית, הוא דבר התלוי כמעט לגמרי בעבודת האדם, האיש והאשה. לכן הייתי מציע לא להשליך על הקב"ה את העניין, ולעבוד יחד עם בת הזוג, ואם יש צורך- לפנות לעזרה מקצועית בנושא. כמובן שצריך גם להתפלל, אבל לא להזניח את הטיפול.

בהצלחה גדולה, וברכה שתראה בקרוב ממש ישועות בכל!

יהודה.

יש לך מה להוסיף? זה בדיוק המקום:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד שאלות באותו נושא:

איך להנחיל לילדים אהבת מצוות כשאני מרגישה קרירות רוחנית?
אני אשה בוגרת, נשואה, ילדים, עבודה. בשנים האחרונות יש לי קושי גדול מאד בתפילה, התנגדות לכל הקפדה בהלכה, רצון להכיר יותר אפשרויות, להשתחרר, אני יודעת שאפשר לקרוא לזה בפשטות יצר הרע, אך אני מרגישה שזה גדול עלי. אני מתגברת יום יום. לפעמים ברמה של ברכות השחר בלבד. קושי גם בנושאי...
האם גאולה מתאימה לדור שלנו?
לפני כמה שבועות קמנו מהאבלות על חורבן בית המקדש ופתאום התחלתי לחשוב שמבחינה טכנית המשיח לא מתאים לדור שלנו תאר לך אתה הולך ברחוב ובטעות ראית משהו לא טוב אתה חייב לעלות לירושלים להקריב קרבן חטאת ועולה בטח כולם ישמרו על אכילת חולין בטהרה וככה לא יהיו יותר ארגוני הכנסת...
נהייתה לי קרירות בעבודת השם איך משנים את זה?
אני נשואה אמא ל2 קטנטנים ברוך השם. לאחרונה חשבתי להתייעץ על העניין הבא: אני ובעלי מגיעים ממשפחות דיי פתוחות והתחזקנו יחד. אנחנו מנהלים אורך חיים חרדי בעלי אברך. מאז ומתמיד היה לי קור בעבודת השם. אהבתי לשמוע את שירי אלול בתיכון להתחזק אבל זה לא משהו שנשאר. רציתי קרבת אלוקים...
אם חזרתי בתשובה חלקית זה גם עוזר?
אני בת 26 ולאחרונה נמצאת בתהליך התחזקות. לפני כחצי שנה אבא שלי זכרו לברכה נפטר באופן פתאומי. אני באה הוא יחסית חילוני- אבי הגיע מרוסיה ובארץ חזר בתשובה, ואז הכיר את אמי והתחתנו. אבא שלי לבש שחור לבן וציציות, התפלל, שמר כשרות ושבת וכו׳ אך עם השנים התיר לעצמו דברים...
שאלות כאובות אחרי טראומות מטלטלות
  כמה לילות אני ״שורפת״ על האתר שלכם מכורה קשות מוצאת נחמה לכל כך הרבה נושאים ושאלות שמתעוררים סתם ככה באמצע החיים. במפגש החזיתי בין אנשים, דפוסים, התנהגויות, קהלים, זרמים, מצב בטחוני, עולמי ואפילו מזג האויר. סקרנות טבעית שמוצאת מאגר תשובות מדהימה כאילו כיוונו גם אלי. לפעמים נראה שהשקעתם בתשובה...
אנחנו אמורים להיות בתודעת גלות או תודעת גאולה?
  הימים האלו מזכירים לנו ש'צריך' להתאבל על החורבן והגלות. ולצערינו זה לא בא בטבעיות ובקלות. הרבה כותבים על כך שקשה לנו להתחבר כיון ששקועים בחומריות, יש גם כאלו שמדגישים עד כמה הסבל בדורינו הוא קשה ונוראי וכמה יהיה טוב שתבוא הגאולה ועוד ועוד. אני מנסה להבין מה ה' רוצה...

עידכונים ותשובות בכל דרך שרק תרצו

באימייל
הזינו את כתובת המייל שלכם
בוואצאפ
הצטרף לסטטוס אקשיבה!
בפייסבוק
תעקבו אחרינו!
דילוג לתוכן