שלום לך פונה יקר ונכבד

הנך מתאר חיים של אמונה כאשר אתה רואה בחוש על כל צעד ושעל את ההשגחה הפרטית עליך. ואכן אין ספק שיש לך אמונה איתנה ובהירה יחד עם יראת שמים טהורה. וכל זה מעורר אצלי הערכה גדולה!

אך מאידך, כנראה שאין המבט הזה המלווה אותך, כל כך פשוט. כנראה שמצטברת בלבך אי נוחות כשאתה מתייחס למאורעות חייך בצורה כזו של שכר-ועונש מיידיים. משהו מרגיש לך לא בנוח, ובסך הכל אין המבט הזה מוסיף לך חיות. ועל כן פנית אלינו.

א.

סוגיית ההשגחה ומערכת השכר והעונש בעוה"ז, שפתחת כאן, גדולה ומורכבת היא.

ובשני רבדים היא מורכבת: ראשית, המקורות שיש בתורה שבכתב ושבע"פ מפוזרים ומפורדים, וכמו כן כדרכה של תורה יש סתירות וחילוקים רבים בין המקורות, וקשה לגבש משנה סדורה בענין (לשם דוגמה: מה מקומה של הנהגת ה'מזלא' מול הנהגת 'שכר ועונש'). שנית, גם כשיש לנו אמירה ברורה של פסוק או חז"ל, ממש לא פשוט לצפות ולראות את זה במציאות הפשוטה שבעולמנו. הרי מול אותם פסוקים ומאמרים המבטיחים לצדיק הצלה כמו "שומר ה' את כל אוהביו", או "נער הייתי גם זקנתי ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם", עומדת המציאות ומראה לנו לעתים מזומנות תמונה אחרת. כמובן, אין הפירוש כמובן שהפסוק או חז"ל לא אמרו אמת, אלא שעד שהדברים משתלשלים לעולם המעשה, יכולות להיות סיבות שונות אשר מונעות את הדברים מלהתרחש בפועל.

אביא לכך דוגמה. הגמרא במסכת ברכות (ז, ב) מביאה את הפסוקים המבטיחים לצדיק הצלה מן הרשע – "לא יאונה לצדיק כל און", "ה' לא יעזבנו בידו", ומסייגת אותם (לפי התירוץ השני) במצב שאין השעה משחקת לרשע. כתוב כאן יסוד גדול: ישנם פסוקים שמבטיחים לפי תומם הצלה לצדיק, אך בתושב"ע התקבל והתחדש שישנה "כוכבית" המסייגת את הדברים רק לאופן מסויים. הנה לנו כמה מסוכן לנסות לסדר את המציאות לפי פסוקים. זה יותר מורכב ממה שנדמה.

אפילו עונש כרת שהוא פשוטו כמשמעו, שהאדם מת בגיל מוקדם, לא מתקיים במציאות שאנו רואים, ויש לזה סיבות (ראה אגרת התשובה לבעל התניא).

הוא הדין בנוגע למאמרי חז"ל המבטיחים גמול מסויים בעוה"ז על מצוות כאלה ואחרות ("כל העושה וכו' זוכה ל…"), וכבר כתבו המפרשים שאם רואים אנו שההבטחה לא מתממשת, כנראה שישנו חטא אחר שמונע את הדברים, או שהקב"ה שומר לו את הגמול לעוה"ב.

ב.

לאור כל זאת אנו מבינים, שההשגחה הפרטית, הגם שהיא קיימת, אינה מתנהלת באופן פשטני אלא יש בה דרכים עמוקות ונסתרות. וזה נכלל במה שכתבת "הקשר ביניני ובין השי"ת אינו משחק כמו בגן ילדים או כקשר בין מורה לתלמיד שאם עבר עבירה הוא מענישו תיכף ומיד." ואכן, הקשר מכיל טווח גדול של הנהגות מעבר לשכר ועונש המיידי. יש גם לזכור את דברי הרמב"ם במורה נבוכים ועוד ראשונים שההשגחה הפרטית על האדם היא כפי הרמה הרוחנית שלו, שככל שאדם יותר גדול וקדוש, כך ההשגחה עליו יותר מדוקדקת עד הפרטים הקטנים. באנשים שאינם כה מושלמים, גם ההשגחה נוטה להתייחס אליהם יותר בכלליות. ואין כאן המקום להאריך בזה.

ובוודאי שעוד יותר נכונים הדברים בדורות של הסתר פנים, כאשר אין ההשגחה נגלית אלא יותר נראה כמו "מקרה אחד לצדיק לרשע וכו'".

בזמנו ראיתי בספר על החזון איש, שהורה שאינו נכון לפשפש בכל דבר באופן של מידה כנגד מידה.

ג.

ישנם סיפורים על גדולי ישראל שחיו באופן שאתה מתאר – מתוך מעקב תמידי אחרי גמול מיידי למעשיהם. ובכל פעם שקרתה להם תקלה או הפסד, פשפשו במה שעשו לאחרונה, עד שמצאו ותלו את הצער באיזה חטא. אך כמדומה שההדרכה שלהם לנו היא לא לחיות באופן כזה. מדוע? ראשית הדבר עשוי להכניס אותנו למתח ולקטנוניות מול ההשגחה. כפי שנראה מבין השורות של שאלתך, שבאופן כזה יש תחושה של קטנות (סוג של "חתול ועכבר", סליחה על הביטוי…). שנית, לא בטוח שאנחנו בדרגה שאכן ההשגחה כה מיידית ופרטנית. שלישית, מה יקרה כשלא נצליח למצוא את ה"אחד על אחד", האם ננסה להתעקם כדי להמשיך את הקו שלנו. כמו אותם אנשים שתמיד יש להם הסבר על מעשי ה' בעולמנו, הכל כה פשוט בעיניהם, וגם כשקורה משהו שאינו מובן כלל, הם מעקמים את הדעת במקום לומר "צריך עיון"…

בסופו של דבר אדם צריך לבדוק – "איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם, כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם", כלומר הדרך צריכה להיות תפארת, להוסיף לו רוממות, שמחה, וחיוניות.

מקווה שסייעתי לך לשפוך מעט אור על הסוגיה הזו

בהערכה וכבוד

ישי

[email protected]