The Butterfly Button
לא ראיתי שלהתאמץ באלול ובימים הנוראים נתן לי חיים טובים יותר

שאלה מקטגוריה:

50 אלולים עברו עלי. חמישים חגי ראש השנה. 50 ימי כיפור. ליתר דיוק היו גם את אלו שהייתי בן ספרה אחת וכן את תחילת שנות הטיפש עשרה. אבל גם אם ננכה אותם מהחשבון עדיין עברו עלי עידן ועידנים. נער הייתי וגם בגרתי. והנה היום אני עומד ושואל את עצמי מה נשתנה? במה אלול הזה שונה מכל האלולים שחוויתי? אבל הוא כן שונה! באלולים הקודמים, ולפחות ברובם, הייתי עושה כל מיני דברים. ולכל הפחות משתדל. בעיקר תהילים יומי, כשזכרתי. לנסות להשלים את ספר התהילים פעמיים לפני ר"ה ועוד פעם בעשי"ת. הגדלתי לעשות שנה אחת כאשר גם בר"ה וביו"כ סיימתי פעם נוספת כל יום ולאחר מכן בין יו"ר להו"ר ובליל הו"ר. וככה עשיתי לעצמי חשבון כמה פעמים אפשר לסיים בחמישים יום הללו. והשנה? אין לי חשק בכלל. מה פתאום שאני יעשה את זה? אפילו פעם אחת! איזה שינוי היה בשנים הללו על פני שנים אחרות? בגשמיות ו/או ברוחניות? היו לי חיים יותר קלים? יותר קדושים? יותר מחוברים? יותר מיושבים בדעתי? פרנסה יותר בריווח? יותר נחת מהילדים? פחות סטרס? מה בדיוק קיבלתי באותם שנים לעומת שנים אחרות?

תשובה:

שלום לך שואל יקר!

ראשית – התנצלות עמוקה על האיחור בתשובה. האשמה תלויה אך ורק בי ובמשימות הרבות שהוטלו עלי סביב הימים הנוראים, למד עלי בבקשה זכות. רבותינו אמרו ש"כל עכבה לטובה", וייתכן שבסוף הדברים נבין אולי גם למה עכבה זו שלי, היתה לטובה.

ולשאלתך החשובה-

מקריאה מעמיקה של דבריך,עולה כי תפיסתך את מערכת חגי תחילת השנה היהודית דומה במקצת לתחנת "דרך צלחה" במשחק המונופול. עם השלמת כל סיבוב שנתי, היהודי עובר בנקודת המוצא מצטייד ב 200 שקל מהבנק [זה היה הסכום בזמני…] וממשיך הלאה לסיבוב החדש. כמובן שכדאי תמיד להגיע בטוב, עם ספרי תהילים וכיוצא בזה, כדי לקבל את הדרוש לשנה הקרובה ברוחניות ובגשמיות, כך עובד ההסדר ומתגלגלות השנים. באופן הזה אין ספק שאחרי 50 שנה ואפילו הרבה פחות- מתחיל קצת להימאס. מידי פעם מגלים גם שאין הלימה בין המעשים ובין הקיצבה, וגם כאלו שלא התאמצו במיוחד מקבלים לא פחות ולפעמים מאמץ נראה לא מתוגמל באופן הנראה בעניינו נכון, כך שמאבדים עניין מכל מה שנקרא "ימים נוראים" על כל המשתמע – ודי בצדק.

התפיסה הזו ידידי – מחטיאה את כל העניין של ראש השנה, ומרדדת את העיסוק במושג דין ובעולמה העשיר של התשובה. יותר מזה – היא גורמת, או אולי נובעת מתפיסה נמוכה מאד של החיים בכללם. סלח לי על החריפות.

אתה [כמוני…] אדם לא צעיר. אתה מכיר ומבין את החיים ויודע משהו על מה שחשוב באמת לעומת מה שנחשב. החיים הם לא מירוץ אין סופי של אוגר על גלגלת. החיים הם הזדמנות חד פעמית ומהירה – לזכות בדבר הטוב ביותר שיצור נברא יכול לקבל. אבל קל מאד לפספס את ההזדמנות הזו. הכניעה למירוץ החיים על כל גווניו – היא הגורם הראשון במעלה ברשימת גורמי הסיכון לעמידה במשימת החיים. החשיבה המעגלית, הלא מתרוממת עלולה לגרום לאדם להפסיד את הזדמנות – חייו. חשבתי פעם שזו הברכה שאנו מאחלים לעצמנו בראש השנה – שנהיה לראש ולא לזנב. איןהכוונה שנהיה ממש זנב, שהרי יש לנו ראש. אלא הכוונה היא שהראש שלנו לא ירוץ אחרי הזנב של עצמנו, אלא יהיה מכוון קדימה אל החיים.

כדי לעמוד במשימת החיים על האדם לתכנן את חייו מול המטרה שהוא בורר לעצמו. וכמו בכל תכנית משימה – להציב יעדי ביניים, לקיים מבחני עמידה ביעדים, להקדיש זמן קבוע לבחינת הדרך וחלופות אפשריות, בקיצור – ניהול. ללא עבודה שכזו, נידון האדם לכישלון שכאמור מהווה השחתה של הזדמנות שלא תחזור שוב. היריעה קצרה מלפרט את כל חלקי העבודה וכל אופני ההתמודדות עם המכשולים שבדרך, לכן בשורות אלו צריך להעמיד ולהבהיר את העניין הכולל של החיים ושל עבודת האדם.

מתוך מבט כזה, ומתוך עבודה שכזו, תפיסתה של מערכת השנה והתחדשותה מקבלת מקבלת משמעות אחרת לגמרי. הימים האלו הם ימים כפולי מבט. מצד אחד – יש בימים אלו תחנת ביניים הקוראת לנו לבדוק את עצמנו מול המשימות המוטלות עלינו. לא בהיבט המקומי של השנה החולפת וזו שאחריה בלבד, אלא בחינה של תהליך ההתקדמות הכללי שלנו אל היעד. חשבון נפש שיסייע לנו להתקדם הלאה בצורה נכונה במסלול חיינו. [זהו עומק פירושו של הרמב"ן בהסברו לדין ראש השנה – מבחן הנצחיות של הנפש].

הצד השני של אותה המטבע היא הסייעתא דשמיא שמורעפת עלינו בתקופה זו ש"המלך בשדה", סייעתא דשמייא שלא נמדדת בפרוטות של שוק מקומי אלא נבחנת באספקלריה של כלל חיי האדם ועבודת ה' שלו. המבחנים הקטנים עלולים בהחלט לבלבל אותנו ולגרום לנו לחשוב שאולי העסק לא עובד, אבל בדרך כלל משמעות הדבר היא שאנחנו לא עובדים…

כמו בבדיחות על הרופאים יש כאן בשורה רעה ובשורה טובה מאד. הרעה – שאולי עברו כמה עשרות שנים בלי תכנית עבודה מסודרת. אבל הטובה, טובה מאד! היא שממחר זה יכול להשתנות וזה מה שקובע. זהו כוחה של התשובה – להתחיל באמת ובתמים ממש מההתחלה בלי להתחשב בגיל, בעבר מעיק, ובנתוני פתיחה בכלל.

אני חושב שדווקא טוב לנתק את התהליך מימי התשובה הקלאסיים, בגלל היחס המוטעה אליהם. אולי דווקא עכשיו בימי השמחה לקראת השיגרה החורפית, זה הזמן להתחיל מהלך חדש. אני בטוח גם שיש בך את הכוחות להצליח בו ולעלות על נתיב חיים המיוחד רק לך ולמי שאתה, נתיב שבעוד שנה יקבל שוב – דחיפה גדולה קדימה.

בהצלחה!!

יהודה

יש לך מה להוסיף? זה בדיוק המקום:

תגובה אחת

  1. התשובה עונה על נושא המעגליות/מחזוריות/חוסר התחדשות אבל לא עונה על העניין שלא בהכרח אם תתאמץ באלול (והרי המלך בשדה ואפשר לבקש) אז תראה שאותה שנה קיבלת יותר
    האמת גם אצלי ככה, יש שנים שממש התאמצתי בתפיךה ובקשה וכלום … ושנים שהעברתי את אלול בסתם וכל השנה היה ברכה גדולה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד שאלות באותו נושא:

איך להנחיל לילדים אהבת מצוות כשאני מרגישה קרירות רוחנית?
אני אשה בוגרת, נשואה, ילדים, עבודה. בשנים האחרונות יש לי קושי גדול מאד בתפילה, התנגדות לכל הקפדה בהלכה, רצון להכיר יותר אפשרויות, להשתחרר, אני יודעת שאפשר לקרוא לזה בפשטות יצר הרע, אך אני מרגישה שזה גדול עלי. אני מתגברת יום יום. לפעמים ברמה של ברכות השחר בלבד. קושי גם בנושאי...
האם גאולה מתאימה לדור שלנו?
לפני כמה שבועות קמנו מהאבלות על חורבן בית המקדש ופתאום התחלתי לחשוב שמבחינה טכנית המשיח לא מתאים לדור שלנו תאר לך אתה הולך ברחוב ובטעות ראית משהו לא טוב אתה חייב לעלות לירושלים להקריב קרבן חטאת ועולה בטח כולם ישמרו על אכילת חולין בטהרה וככה לא יהיו יותר ארגוני הכנסת...
נהייתה לי קרירות בעבודת השם איך משנים את זה?
אני נשואה אמא ל2 קטנטנים ברוך השם. לאחרונה חשבתי להתייעץ על העניין הבא: אני ובעלי מגיעים ממשפחות דיי פתוחות והתחזקנו יחד. אנחנו מנהלים אורך חיים חרדי בעלי אברך. מאז ומתמיד היה לי קור בעבודת השם. אהבתי לשמוע את שירי אלול בתיכון להתחזק אבל זה לא משהו שנשאר. רציתי קרבת אלוקים...
אם חזרתי בתשובה חלקית זה גם עוזר?
אני בת 26 ולאחרונה נמצאת בתהליך התחזקות. לפני כחצי שנה אבא שלי זכרו לברכה נפטר באופן פתאומי. אני באה הוא יחסית חילוני- אבי הגיע מרוסיה ובארץ חזר בתשובה, ואז הכיר את אמי והתחתנו. אבא שלי לבש שחור לבן וציציות, התפלל, שמר כשרות ושבת וכו׳ אך עם השנים התיר לעצמו דברים...
שאלות כאובות אחרי טראומות מטלטלות
  כמה לילות אני ״שורפת״ על האתר שלכם מכורה קשות מוצאת נחמה לכל כך הרבה נושאים ושאלות שמתעוררים סתם ככה באמצע החיים. במפגש החזיתי בין אנשים, דפוסים, התנהגויות, קהלים, זרמים, מצב בטחוני, עולמי ואפילו מזג האויר. סקרנות טבעית שמוצאת מאגר תשובות מדהימה כאילו כיוונו גם אלי. לפעמים נראה שהשקעתם בתשובה...
אנחנו אמורים להיות בתודעת גלות או תודעת גאולה?
  הימים האלו מזכירים לנו ש'צריך' להתאבל על החורבן והגלות. ולצערינו זה לא בא בטבעיות ובקלות. הרבה כותבים על כך שקשה לנו להתחבר כיון ששקועים בחומריות, יש גם כאלו שמדגישים עד כמה הסבל בדורינו הוא קשה ונוראי וכמה יהיה טוב שתבוא הגאולה ועוד ועוד. אני מנסה להבין מה ה' רוצה...

עידכונים ותשובות בכל דרך שרק תרצו

באימייל
הזינו את כתובת המייל שלכם
בוואצאפ
הצטרף לסטטוס אקשיבה!
בפייסבוק
תעקבו אחרינו!
דילוג לתוכן