שלום לך השואל הצדיק והיקר

איזה כאב עובר עליך! ואתה מחפש להרגיש יותר כאב – של אשמה וחרטה. כאילו לא די במה שאתה עובר בבלתי נמנע: חזרה בתשובה, כל המעבר בין קהילה לקהילה, התמודדות עם חוסר שינה, עם רגשי נחיתות, עם שינויים תעסוקתיים, ועם ריחוק מנישואין. כל זה לצד התמודדויות רגילות וטבעיות שכל בני האדם הבריאים בדרך כלל עוברים בצורה כזו או אחרת – התמודדויות יצריות.

לפני שאמשיך – אני רוצה להיות ישר איתך. מה שאני עומד עכשיו הוא כמעט להפוך ממה שכנראה ציפית לשמוע. ביקשת עזרה להילחם חזק יותר, ואני אגיד לך שאולי הבעיה היא בעצם המלחמה. זה יישמע מוזר, אולי אפילו מתסכל. בבקשה, תן לי ולרעיונות האלה קשב. הם מגיעים ממקום של ניסיון רב ומקורות עמוקים בחכמת גדולי ישראל.

אני רוצה לענות לך תשובה רצינית ומעמיקה, אז היא תהיה ארוכה. אל תנסה לקרוא הכל בנשימה אחת – המצב הרגשי שאתה מתאר דורש מחשבה מדודה ושקולה. קרא בנחת, אולי חלק היום וחלק מחר. דע שכל מילה כאן נכתבה הרבה ודאגה אמיתית לשלומך.

לפי איך שאתה כותב זה נשמע שאתה נמצא בתווך בין לבין, בין עבודה לתורה ולנישואין, בין שמירת תורה ומצוות לבין החיים הישנים שלך, כאילו הכל בשינוי סביבך, ובתוך כל זה נוצרים חוסר שינה, וחוסר שקט, שבתורם מאפשרים ליצרים הטבעיים לפעול עליך, ולהביא אותך לא מעט פעמים למקום שהם רוצים, ולא למקום שאתה רוצה.

זו תחושה קשה של חוסר שליטה, עלול לייצר יאוש, לחץ וחוסר שקט, ואולי אדישות לכל הנושא, מתוך תחושה: מה הטעם להתעסק בכל זה ממילא אני נתון בידי יצרי בצורה טוטאלית. אי אפשר לעבוד על הנפש שלנו, אם אתה חושב בפנים שאין טעם במלחמה היצרית הזו, אז אתה תחוש אדישות לנושא, ולא תוכל להרגיש חרטה אשמה ותקווה לשינוי, ולא יעזור לך כמה ספרים בנושא תקרא על חומרת העוון, לכל היותר תחוש יאוש וריחוק עמוק יותר. דבר שלא יועיל במיוחד להתקדם.

באופן כללי, עליך לדעת, שאשמה וחרטה הם רגשות בריאים וטובים מאוד, אבל במידה והם לא צובעים את כל החיים, במידה ואדם חש גם שביעות רצון פנימית לפעמים מעצמו, אבל אם האשמה וחרטה ממלאים את כל ישותו, ואת כל הזמן, זה לא מקדם כלום, והופך את החיים למשהו אפור.

הנפש שלך כנראה יודעת את זה, והיא מבינה שאם אתה מתמודד כבר תקופה ארוכה עם נפילות, אז אין טעם לחוש אשמה וחרטה כי זה אירע כרוני – משהו קבוע שהוא חלק מהחיים ולא אירוע נקודתי של חריגה מהחיים. ולכן אין טעם לחוש אשמה.

אפשרות אחרת וסבירה היא: שהדכדוך הזה עצמו החוסר שינה וכדו' הם עצמם אשמה וחרטה, שמופיעים בצורה של כבדות וחוסר שמחה.

האבסורד הוא, שככל שאתה יותר עצוב וחסר שמחה ככה אתה יותר נופל, כי אתה לא מצליח לישון ולא מצליח ללא מצליח לשלוט בעצמך. גם יש משהו בחטא שהוא הופך להיות הפורקן היחיד מהחיים המרים והאפורים, ולכן ככל השחיים יותר אפורים מהאשמה והחרטה וככל שיש יורת חוס שקט בגלל הכישלונות ככה הכישלונות מתגברים. ואז בן אדם מרגיש שהוא נכנס למלכודת, ומצטער על כל העניין בכלל.

באותו אופן, אתה נמצא באי- שקט כללי ולא מצליח להירדם, ואז החוסר שינה הופך להיות מצוקה שהפתרון היחיד שלה כביכול זה החטא, שירגיע ויפצה על הקושי והסבל והמתח, ואז המתח והקושי בגלל החטא עצמו מפריע עוד יותר לישון. כביכול המתח והחוסר שינה משפיעים על היכולת להתגבר וכישלונות מול היצר מקשים לישון, ושוב יש לנו, לופ ומלכודת.

באותו אופן החטאים גורמים לאשמה וחרטה ודיכדוך, שהם כביכול אמורים לגום לנו להפסיק לחטוא אבל בפועל בן אדם מגיע ללמוד בעצבות, ומגיע לעבוד בעצבות ומגיע להתפלל בעצבות, ואז בסוף היום הנפש אומרת – כל היום כל כך היה קשה מגיע לי פיצוי.. והאדם נכשל. בקיצור שוב לופ.

זה לא שאני חושב שהאפשרות היחידה להתגבר על היצר היא על ידי שמחה אינסופית, ברור שבחיים יש כאב וקושי, והדרישה להתגבר על היצר לא מותנית בזה שיהיה לנו כיף כל הזמן. אבל ברור לגמרי שהתעסקות במלחמות היצר ואשמה על זה וחרטה ודיכדוך מזה מחזירים את האדם תמיד לאותה נקודה, בה הוא חוטא בגלל העצבות ועצוב בגלל החטא.

הנקודה המרכזית שיוצרת את כל הלופ הזה, היא הרצון לשלוט ביצר, כלומר לא הרצון לעשות רצון אבי שבשמים, במובן הפשוט של לעשות טוב, אלא הרצון להצליח להיות בשליטה, כדי להרגיש שאני – מצליח, צדיק, שולט בעצמי, שייך לקהילה וכדו' הרגשות הללו והכמיהות הללו הן טבעיות ובריאות, חוסר שליטה ביצר הוא באמת אירוע שפוגע בדימוי העצמי שלנו כמו שאנחנו רוצים לראות את עצמנו, זה מה שנקרא בפסיכולוגיה 'פציעה מוסרית' כלומר מצב שבו אדם לא מצליח לעשות את הטוב, שהוא חושב שחייבים לעשות [למשל לשחרר את החטופים וכדו'] הוא בחוסר שליטה סביב זה, אבל הוא מרגיש שצריך לעשות הכל.

אחד הדברים המיוחדים על היצר הם, שהיצר נמצא חבוי בתוך אזורים נפשיים וגופניים נסתרים מאיתנו בתוכנו, אזורים שלא נגישים תמיד למודעות של האדם, ואינם 'שקופים' לו, ואז כאשר אדם יוצא למלחמה עליהם ומכריז שהוא עומד להכניע אותם, מיד הכחות הללו מתעוררים ונלחמים בו בחזרה ומכניעים אותו. ותראה מה כתב על כך המהר"ל מפראג לפני חמש מאות שנה:

נתיבות עולם נתיב כח היצר פרק ד

וכל זה שאם יחשוב האדם כי כח יש בידו לעמוד נגד יצר הרע, ושנים שהם מתנגדים זה לזה – גובר האחד על השני, ואין האדם יכול לעמוד נגד יצר הרע. ועם כי בודאי יש לאדם לעמוד נגד יצה"ר בכל כחו, אבל לא יחשוב כי יכול להתנגד אליו ולעמוד כנגדו, רק יחשוב שהוא דבר קשה מאוד מאוד והוא ירא מן יצר הרע, רק כי הסלוק הזה הוא מצד הש"י אשר הוא מסלק היצר הרע, אבל האדם כל זמן שאמר כי הוא בעצמו יכול להתנגד אליו ולהיות גובר עליו אז היצה"ר גובר עליו בכח כמו שנים שהם מתנגדים זה לזה, וקשה לבשר ודם לנצח אותו כאשר היצר הרע מגרה, רק יאמר כי הש"י יסלק היצר הרע ממנו ובזה הוא עצמו אין מתנגד אל השטן כ"כ, והדברים האלו אף כי נראים פשוטים הם דברים עמוקים בענין יצר הרע ואין להאריך יותר:

המהר"ל בעצם מלמד אותנו, שלא לנסות לשלוט ביצרים כמו ששולטים בחיה או מאפלים אותה, אלא להעמיד בצורה הכי ברורה – אני רוצה להיות צדיק, אני רוצה להישמר ולעשות מה שהקב"ה רוצה בשלמות, אבל אני מבין שבתוכי יש חלקים שאני לא שולט בהם, ואני יכול לשוחח איתם אולי הם ישתכנעו לעשות מה שהשם רוצה, ואני יכול לעשות דברים שיגרמו להם לרצות מה שאני רוצה, ובעיקר אני מקווה שהקב"ה ישלח באיזו שהיא דרך עזרה והדברים פשוט יקרו, וגם אז לא 'אני התגברתי' ואוו איזה צדיק אני ואיזה גיבור, אלא ברוך השם עכשיו המצב טוב, ובכלל תסיח דעת מהעניין, כי לא אתה מנהל את כל זה אלא הקב"ה. ואתה תפקידך לשים לב לתורה ולמצוות לחיזוק ולשמחה.

ככל שתהיה יותר שמח, ויותר מלא מבפנים בתורה ויראת שמים וחברים טובים, ועבודה והתנהגות טובה כללית, וככל שיהיו לך נקודות חיוביות במשך היום, ככה פתאום בהדרגה תמצא את עצמך יותר מתגבר בלי מלחמה. פתאום דברים יקרו בצורה טובה יותר, בלי אשמה חרטה ובושה. ואדרבה תתן לחרטה ולאשמה ולבושה זמן מגובל – ליום הכיפורים. ואולי גם פעם אחת בסליחות, וזהו! כי ההתעסקות מעבר לכך היא רק מניעה את מלכוד שוב ושוב.

וגם בנוגע לגופניות, מאוד חשוב שתעשה כושר, ותישן טוב, ואם אתה לא מצליח לישון כדאי מאוד שתבדוק אולי אטמי אוזניים? אולי כדורי שינה לתקופה? אין לי סמכות רפואית להמליץ על כך, אבל כדאי שתפתור את הבעיה הזו, כי זה אחד המקומות הכי מורכבים שקורים לבני אדם בדרך כלל – והמון רווקים מתמודדים עם זה, וזה עלול להיות גורם לבעיה בפני עצמו, כי כשאדם לא ישן הוא לא נהיה חסר שקט, ויורדת היכולת והמסוגלות לניהול פנימי.

*

את המבקש המלצות לספרים שיעזרו לך, אבל באמת כל לימוד תורה יעזור לך 'הלא כל דברי כאש נאום השם' ואדרבה הייתי ממליץ לך ללמוד דווקא נושאים שלא קשורים לשמירת הברית, אלא כללים בחיים על נושאים של אמונה ותפילה וביטחון בהשם, או לימוד גמרא וחומש, לא לשקוע כל הזמן בבעיה. אלא לצמוח ולגדול מבחינה רוחנית, עד שפתאום תראה שכאשר אתה גדל הבעיה קטֵנה בלי ששמת לב בכלל. אני ממליץ לך ללמוד מה שיעזור לך במיוחד להתרומם, מה שמשמח אותך.

ולא רק שזה הדבר שהכי יעיל והכי מקדם בפועל, אלא שבעומק זו גם כפרה אמיתית ועמוקה לנפילות [אבל גם על זה אתה לא צריך לחשוב, אלא פשוט להסיח דעת] ותראה את לשון הגר"א ב'אבן שלמה' פרק ה אות כ':

לענין התשובה צריך ב' דברים: א' תיקון על העבר, ב' על העבר ועל הבא, הוא יותר טוב מכל הסיגופים לעסוק בתורה וגמילות חסדים ובזה יכופר עוונו.

וכן הביא הגר"א, כי כל מה שאמרו על כך שהחטא הזה הוא החמור מכולם זה רק למי שאינו עוסק בתורה, אבל בזוהר עצמו אחר כל ההזהרות החמורות, מסיים כי בתורה נתקן הכל. והביאור הוא כי מי שעוסק בתורה, בסופו של דבר ילך ויגדל וישתחרר מהחטא בצורה משמעותית רהב יותר מכל עיסוק ואשמה ומלחמה.

מאוד חשוב לצמוח באמת מבחינה רוחנית – בתורה באמונה בביטחון ובגמילות חסדים, תחשוב מה את היכול לעזור לאחרים, ולהיות טוב יותר, אפילו בדברים קטנים, זה שינה את המציאות שלך לחלוטין בטווח ארוך.

*

ובמה שנוגע לעצם התחושה שאתה רוצה להיות ברכה לקהילה שלך. זה הגיוני וטבעי לרצות להיות חלק זה טוב ומבורך, וברור שאתה ברכה. ייתכן אותה מרגיש שאם אתה לא חש אשמה והתלהבות להתגבר על היצר אז אתה לא שייך ואתה לא רצוי אבל חלילה לך ממחשבה כזו. אדם שעזב את הדרך שבה הוא גדל ועשה שינוי כזה כדי להתרומם וכדי להשתנות, הוא ברכה, בשביל הקהילה שלו ובשביל כל העולם. אתה ראוי אהוב ורצוי למעלה ולמטה, בלי ספק.

אני רוצה לצרף לך מכתב של רבי יצחק הוטנר בעל ה'פחד יצחק' אחד מגדולי הדור לפני ארבעים שנה שכתב לתלמיד ששלח לו שאלה כשהוא שבור וכאוב על הנפילות הרוחניות שלו:

אהובי וחביבי, שלום וברכה! מכתבך הגיע לידי, ודבריך הגיעו ללבי.

דע לך חביבי כי עצם מכתבך מתנגד הוא לכל התיאורים הנמצאים בו. והנני בזה להסביר לך תוכן משפט זה.

רעה חולה היא אצלנו שכאשר מתעסקים אנו בצדדי השלמות של גדולינו, הננו מטפלים בסיכום האחרון של מעלתם. מספרים אנו על דרכי השלמות שלהם, בשעה שאנחנו מדלגים על המאבק הפנימי שהתחולל בנפשם.

הרושם שלך על גדולי ישראל מתקבל כאילו יצאו מתחת יד היוצר בקומתם ובצביונם. הכל משוחחים, מתפעלים ומרימים על נס את טהרת הלשון של בעל החפץ חיים זצ”ל, אבל מי יודע מן כל המלחמות, המאבקים, המכשולים, הנפילות והנסיגות לאחור שמצא החפץ חיים בדרך המלחמה שלו עם יצרו הרע – משל אחד מני אלף. ודי לנבון שכמותך לדון מן הפרט אל הכלל.

התוצאה מזה היא כשנער בעל רוח, בעל שאיפה, בעל תסיסה מוצא בעצמו מכשולים, נפילות, ירידות, הרי הוא דומה בעיניו כבלתי ‘שתול בבית השם’. שלפי הדמיונות של נער זה, להיות שתול בבית השם, פירושו הוא לשבת בשלוות נפש על נאות דשא של מי מנוחות וליהנות מיצרו הטוב, כדרך שצדיקים נהנים מזיו השכינה שעטרותיהם בראשיהם במסיבת גן עדן, ולאידך גיסא, לא להיות מרוגז מסערת היצר על דרך הכתוב של “במתים חופשי” (תהילים פח, ו).

אבל דע לך, חביבי, ששורש נשמתך הוא לא השלווה של היצר הטוב, אלא דווקא מלחמתו של היצר הטוב. ומכתבך היקר והנלבב מעיד כמאה עדים כי אכן לוחם נאמן אתה בצבאותיו של היצר הטוב.

באנגלית אומרים – Lose a battle and win the war – דהיינו, הפסד קרב, ותנצח במלחמה. בודאי שהנך נכשל ועומד להיות נכשל (אין בזה משום פתיחת פה לשטן), ובכמה מערכות תיפול שדוד. אבל אני מבטיח לך שלאחר הפסד כל מערכות תצא מן המלחמה כשזר על ראשך, והטרף החד מפרפר בין שינך.

החכם מכל אדם אומר ‘שבע ייפול צדיק וקם’, והטיפשים חושבים כי כוונתו בדרך רבותא: אף על פי ששבע ייפול צדיק, מכול מקום הוא קם. אבל החכמים יודעים היטיב שהכוונה היא שמהות הקימה של הצדיק היא ה”שבע הנפילות” שלו. וירא את כל אשר עשה והנה טוב מאוד. טוב זה יצר טוב, מאוד זה יצר הרע.

אהובי, הנני לוחץ אותך אל לבבי, ולוחש באוזנך, כי אילו היה מכתבך מספר לי אודות המצוות והמעשים הטובים שלך, הייתי אומר שקיבלתי ממך מכתב טוב. עכשיו שמכתבך מספר על דבר ירידות ונפילות ומכשולים, הנני אומר שקיבלתי ממך מכתב טוב מאוד. רוחך סוערת לקראת השאיפה להיות גדול. בבקשה ממך, אל תצייר בנפשך גדלותם של גדולי עולם שהם ויצרם הטוב בבחינת חד הוא. לעומת זאת צייר גדלותם של גדולי עולם באותיות של מלחמה נוראה עם כל הנטיות השפלות והנמוכות. ובזמן שהנך מרגיש בקרבך סערת היצר, דע לך שבזה אתה מתדמה אל הגדולים הרבה יותר מאשר בשעה שאתה נמצא במנוחה השלמה שאתה רוצה בה. דווקא באותם המקומות שהנך מוצא בעצמך הירידות הכי מרובות, דווקא באותם המקומות עומד הנך להיות כלי להצטיינות של כבוד שמיים.

אינך רוצה לגנוב את דעתי, שאחשוב עליך שהנך בקו הטוב בעוד שבאמת הנך כך וכך, ועוד כך ושבע פעמים כך. ואני מה לי לכל השבע פעמים הללו. בשבילי עבודת היסוד היא שבמשך החורף העבר רכשת לך ידיעה הגונה בהלכות נזקי ממון. חזרת כמה פעמים על המסכת שלמדת. לא תכחיש את זה, זו היא העובדה המכריעה. בעובדה זו גנוז סוד הניצחון במאבק היצרים שלך.

הנך כותב: ‘לעולם לא אשכח הרצון שהיה בי להצליח ולעלות מחיל אל חיל. אבל חבל, כבר אבדה תקוותי’. אינני יודע כיצד אתה מעיז פנים להכחיש מציאות חיה, האם אתה לא עלית מחיל אל חיל מאותו זמן שנכנסת לבית המדרש!?

מכיר אני אותך שאינך בעל העזה כזה, שלא שהם הם הדברים: אם מוצא אתה בעצמך שיצרך הרע מתגבר עליך, הנך חושב בטיפשות ובתמימות שכבר אבדה תקוותך. דבריך פשוט מביאים לידי גיחוך. משתתף אני בסבלך הרע, אבל הסבל הזה – הוא הוא הרחם של הגדלות. ראיתי את פניך בשעת עיון בהלכה. ראיתי את פניך בשעת הקשבה לשיעורים. ראיתי את פניך בליל שביעי של פסח. האותיות החרותות על פניך בשעות הנ”ל הן אותיות של “סוף הכבוד לבוא”. אין שביל הכבוד מתפתל דרך מישור: שביל הכבוד עובר מסתובב כנחש עלי דרך וכשפיפון עלי אורח. ארסו של נחש בקרבך? – הוא ישופך עקב ואתה תשופנו ראש.

מצאתי לנכון להציע לך דברים הללו במכתב. הכוונה היא לתת לך יכולת להזדקק להם מדי פעם בפעם. מובן מאליו שמפאת זה לא היתה לי הכוונה אלא לקו הכללי. בנוגע לנקודות פרטיות, בזה יפה כוחו של הדיבור החי פנים אל פנים.

אתה הוא השתול בבית השם!

בהשתתפות בסבלך, בביטחון בניצחונך, בתפילה להצלחתך,

יצחק הוטנר

נ.ב. עכשיו הנך מבין את המשפט הראשון של המכתב, כי עצם מכתבך מנוגד הוא לכל התיאורים הנמצאים בו.

עד כאן המכתב, תחשוב עכשיו על עצמך, איפה היית לפני ארבע שנים ואיפה אתה עכשיו? איזו שמחה יש בשמים על הדרך והמסע שעשית, אולי מבחינתך, כבר שכחת את המקום הישן שלך, אבל הקב"ה זוכר.

המעבר הזה מאדם שגדל במקום מסוים ובתוך חיים מסוימים, עם רגשות מסוימים והרגלים מסוימים ונטיות יצריות מסוימות ועזב את כל זה כדי להידבק בהשם ותורתו. כמה שמחה יש מזה בשמים, וכמה זה לא מובן מאיליו הדרך שעשית. גם אם אתה מרגיש כאילו זהו זה אתה כאן וסיימת. ברור שחלקים עמוקים בתוכך עדיין עוברים עיבוד פנימי של עוד ועוד חיבור לקדושה, וכל זה חריש עמוק שייקח שנים, וכל זה דבר שהקב"ה רואה ומעריך מאוד מאוד.

אתה אולי חושב, זהו עכשיו אני שומר תורה ומצוות והלימוד תורה וההיתגברויות שלי מובנות מאיליהן, ורק הנפילות שלי הן מגדירות אותי.. באמת גם על שומר תורה ומצוות מלידה זה לא נכון, כי הרי הוא בן אדם ותמיד יכול לבחור בדרך רעה, אבל על בעל תשובה זה בוודאי לא נכון. וכמו שאם היית בעל תשובה בחודש הראשון לא היית מבקר את עצמך, כי אתה מבין שאתה בתהליך, כך גם עכשיו עליך להבחין בתהליך כמו שלימד רבי יצחק הוטנר, כי זה משה שמכתיב את היחס של הקב"ה באמת אליך, ולא דרמות רגשיות כאלו ואחרות.

באופן כללי, לא רק החברה צריכה לאהוב אותך, ולא רק אתה עצמך, אלא בעיקר הקב"ה. – הקב"ה הוא בית 'השם מעון אתה היית לנו בדור ודור' כך משה רבינו אומר בתפילה למשה המופיעה בתהילים. השם הוא הבית הוא המעון. 'ונפשי אמרה השם חלקי' אומר דוד המלך. החלק שלך והבית שלך הוא הקב"ה. לא הקהילה, הקהילה באה אחר כך. אבל עצם התשובה וההשכלה של החיים שלך לידיים של הקב"ה ולדרך שלו, היא האמירה – הקב"ה אתה הבית שלי, אתה המעון. ורק ממך אני רוצה מקום בעולם.

זה דבר מאוד חשוב, שכדאי לך ללמוד – במיוחד כבעל תשובה, שנמצא בתוך עולם מאוד דינמי ובין הרהב סוגים של עולמות. לזכור תמיד, שאמנם קהילה זה דבר חשוב הצלחה זה דבר חשוב, להיות צדיק זה חשוב, אבל הכי חשוב, זה העוגן העמוק ביותר – העובדה שהקב"ה הוא המקום שאיליו בחרתי ללכת לחסות בצל כנפי השכינה.

רבי שמעון בן לקיש היה בעברו ראש השודדים, רבי יוחנן, הצליח להחזיר אותו בתשובה ולהפוך אותו לתלמיד חכם גדול, עד שהוא נעשה אחד מהאמוראים הקדושים. פעם אחת התווכחו רבי יוחנן ור' שמעון בן לקיש בלימוד התורה על נושא של – מאיזה שלב חרבות הופכות להיות מקבלות טומאה? ורבי שמעון בן לקיש לא קיבל את דעתו של רבי יוחנן. ורבי יוחנן אמר 'שודד מבין בדברים של שודדים'.. ואז אמר לו רבי שמעון בן לקיש – מה העולת לי? שם קראו לי רבי וכאן קראו לי רבי.. אמר לו רבי יוחנן: הועלתי לך שקרבתי אותך תחת כנפי השכינה.

כלומר נכון, באמת גם כאן וגם שם היית אדם חשוב, אבל ההצלחה בקהילה היא לא הפרמטר הנכון לבחון את הדברים, אלא ההצלחה האמיתית היא העובדה שקיבלת מקום במרחב אחר לחלוטין – תחת כנפי השכינה.

גם השאלה שלך, תקבל צבע אחר לחלוטין, כשהמיקוד לא יהיה בהצלחה רוחנית או התגברות אלא בעיקר קרבת השם עמוקה, תשקע בזה דרך לימוד תורה, דרך התבודדות ודרך גמילות חסדים למי שתוכל, ובע"ה תראה ניסים ונפלאות, ישועות ונחמות.

יונתן, אני יודע שמה שכתבתי זה לטווח ארוך. אבל אתה צריך משהו גם לעכשיו, ללילות הקשים האלה. אז הנה רשימה קצרה של פעולות ראשוניות שתוכל לעשות כדי לייצר את התהליך הזה כבר בטווח הקצר:

להרגעת הלילה המיידית

בלילה מתוח כשאתה לא נרדם נסה לחזור על המילים:

• 'אני בן של מלך, גם אם נפלתי'

• תנשום עמוק בין כל משפט

• אם המחשבות חוזרות, תחזור שוב על המשפט זה לא פתרון קסם, אבל זה יכול להרגיע מעט את הסערה הפנימית.

• כל רגש או מחשבה שעולים: תאמר לעצמך 'זה הגיוני וטבעי' מכל מיני סיבות בעולם, כל רגש או מחשבה הם הגיוניים וטבעיים באיזה שהוא מובן.

2. " לרגעי משבר

תכין לעצמך פתק ותשים במקום נגיש:

• 'גם זה יעבור'

• 'אני בתהליך, לא בכישלון'

• 'השם אוהב אותי גם עכשיו'

• 'מחר בבוקר אצא לריצה/הליכה של 20 דקות'

• 'אני אתקשר עכשיו לחבר טוב / אשמע שיעור קצר.

3. משימה אחת קטנה ליום

בכל בוקר, תבחר משימה אחת קטנה של טוב:

• לחייך לשלושה אנשים

• להתקשר לאמא

• ללמוד גמרא רבע שעה

• לעזור למישהו בדבר קטן בסוף היום, לפני השינה, תזכיר לעצמך: 'היום עשיתי משהו טוב. אני לא רק הנפילות שלי'

4. חבר חירום

מצא חבר אחד (רצוי בעל תשובה או מי שמבין) שאפשר:

• לשלוח לו הודעה 'יום קשה' בלי להסביר

• להתקשר אליו ולדבר 5 דקות על משהו אחר לגמרי

• ללכת איתו להליכה מהירה לא לדבר על הנושא! רק להיות עם מישהו.

5. פעילות גופנית מיידית

ברגע של מתח/דחף חזק:

• 20 שכיבות סמיכה

• ריצה במקום 2 דקות

• מקלחת קרה

• יציאה לאוויר הפתוח הגוף משפיע על הנפש באופן מיידי.

6. מילים פשוטות לרגע מסחר

כשהראש מתחיל להסתחרר במחשבות קשות: אני לא המחשבות שלי, אני לא הרגשות שלי, אני נשמה טהורה שעוברת תהליך

*

אני מבין שהתשובה שלי אולי לא מה שציפית. ביקשת דרכים להגביר חרטה ומלחמה, וקיבלת המלצה לשמחה והסחת דעת. זה יכול להרגיש מבלבל. אבל אני מבקש – תן להזדמנות הזו. קרא שוב בעוד כמה ימים, תנסה את העצות המעשיות, ובע"ה תראה שינוי.

שהשם ינחה אותך בעצה טובה ויאר פניו אליך

מקווה שהועלתי לך

יוסף