לשואלת היקרה שלום רב.

אין יותר מתאים מלדבר על מנהגים לפני פסח.

את שואלת איך יתכן שיש מנהגים שונים ביהדות, ואני מבין שאת לא שואלת רק על 'מנהג' במשמעות של 'הנהגה טובה' או 'ענין גדול' שלמרות החשיבות שלו אין חובה לקיים אותו (למשל לאכול דגים בשבת) ,אלא על דינים והלכות שחובה לקיים אותם (כמו איסור אכילת קטניות בפסח למי שנוהג כן) ואת שואלת איך יתכן שיש שני זרמים ביחס לדין מסויים, ולמה לא מיישרים קו.

והתשובה נעוצה בלהבין קודם כל את דרך לימוד התורה, על רגל אחת כמובן. והדברים שאומר הם קצת עדינים להבנה, וראוי היה להאריך יותר ולהסביר, אבל הפסח בפתח, והמצב הביטחוני גם נוגס במלאי הזמן, לכן נסתפק במה שיש.

התורה שבעל פה, שמבארת את פסוקי התורה שבכתב, נמסרה כשמה – בעל פה. וזה החזיק מאות שנים בלי תקלה. החכם היה מוסר לתלמידו את כל התורה כפי שהוא יודע, עד שהוא עצמו נהפך לחכם ומוסר לתלמידו וכן הלאה. אבל בהמשך הגיעו תקופות שפגעו (בנקודות בודדות) ברצף המסירה המוחלט, וכך נוצרה חוסר ידיעה (בנקודות מסוימות) בתורה. או שנוצרה מחלוקת מה אומרת התורה במקרה כזה או אחר.

וכאן נעצור רגע ונחשוב, מה היה אמור לקרות מכאן והלאה? והתשובה היא שהתורה היתה אמורה להיות פחות ופחות רלונטית, עד שתעלם לגמרי מהבמה של העם היהודי, משום שלאט לאט נשכח דבר האלוקים, ואיננו יודעים מהו רצונו. ואם ננסה להשלים על פי השכל שלנו, אז זה כבר לא יהיה תורת האלוקים אלא תורת האדם, והיא אינה מחייבת אותנו כעם.

אבל זה לא קרה, אלא התורה מלוה אותנו עד היום וביתר פרסות מאשר פעם. ומהי הסיבה? הסיבה היא שהתורה עצמה בנויה להתמודד עם מצבים כאלו, יש לחכמים סמכות מעוגנת בתורה לקבוע על פי הבנתם מהו רצון התורה במקום שזה לא ידוע. וגם במקום שחכם אחד אומר אחרת מחכם אחר.  הרעיון הזה כתוב בגמרא בנוסחאות די מוכרות, כמו: 'לא בשמים היא', 'אלו ואלו דברי אלוקים חיים', 'יחיד ורבים הלכה כרבים' ועוד.

אבל אותה סמכות שהופכת את התורה למשמעותית וברת סמכות גם בזמן של שכחה וגלות היא מה שנותן אפשרות לקיום מחלוקות בהלכה, גם בלי שניתן להכריע ביניהם. כי המבט שלנו אינו שאחד צודק וחבירו טועה, אלא לשניהם יש מקום בעומק התורה (למרות שרק אחת מהדעות נאמרה למשה בסיני), ושניהם מקובלים באותה מידה.

וזו גם הסיבה שלא 'מיישרים קו', כי כל חכם נאמן לדעתו עד הסוף, כי אם לא, היה אסור לו להעלות רעיון כזה שאינו רצון התורה לפי הבנתו, ומאחר והוא משוכנע שכך ולא אחרת הוא רצון הבורא, איך יהיה מותר לו לנהוג אחרת? (אפילו אם ה'אחרת' הזה גם הוא מקובל בהבנת התורה).

וכעת, מכיוון שאי אפשר לעשות את שתי הדעות יחד, הגיוני הדבר שכל תלמיד ידבק בדרכו של רבו, וכל בן בדרכו של אביו. וכיום זה מתבטא ב'עדה' או 'מוצא' או חסידות שנוהגים כפי דברי מורה דרכם.

ובאשר לרעיון לקיים לפי האופן שאני מתחבר אליו ביותר, יש לנו פסוק בתנ"ך האומר: אל תיטוש תורת אמך, שמורה לנו לשמור על הדרך שאליה חונכנו, שהכי קרובה אלי. ובאמת בעלי תשובה שאין להם מסורת יכולים לבחור להם דרך כפי רצונם. והיום מקובל לחלק את זה לשתי קבוצות עיקריות:  ספרדים – שלחן ערוך, לעומת אשכנזים – רמ"א. ולכן גם בעל תשובה שבוחר לו דרך, אינו מחליט כלפי כל מצוה ומצוה בפני עצמה אלא לוקח את החבילה כולה לפי בחירתו. והסיבה לכך היא שהוא בא להיות כמו יהודים, ויהודי זה או כך או כך (בגדול), אבל אין יהודי שמחליט כלפי כל מצוה בפני עצמה (ויש טעמים נוספים, כגון שלא יעשה שני הלכות שונות, כל אחת לפי דרך אחרת, שהשורש שלהם הוא אחד, כך יצא שהוא עושה מעשים סותרים).

אמנם לגבי החיבור למצוות, אני חושב שזה לא תלוי רק במה אני עושה, אלא באיך אני עושה את זה. כי יש הרבה מה להשקיע ולהתחבר גם לדברים שבמבט ראשון אין בהם הרבה חיבור.  ומלבד זאת אנחנו מתחברים הכי למה שחווינו בילדות, למשל התפילות של הימים הנוראים מעוררים בכל יהודי רגש, בעיקר אם הוא שומע אותם במנגינה שהוא רגיל מילדות, לכן עצם קיום המצוות בדרך שעשו אבותי אינו בהכרח על חשבון החיבור.

וכעת את שואלת מה המסורת של האשה אינה חשובה, רק המסורת של הבעל.

ושוב אני חושב שיש כאן ברירת מחדל, הרי אי אפשר לעשות את המנהגים של שניהם (כי לפעמים זה סותר, ואם זה לא סותר באמת אין בעיה) אז השאלה מי גובר, וכידוע הבעל גובר, והשאלה למה, ואמנם יש לנו פסוק ללמוד את זה: למטות אבותם, מכאן למדנו שהמטה (=שבט) שאליו מתיחסים הילדים נקבע עפ"י האבא (=הבעל). ויש בזה גם הרבה הגיון, כי הרי הבעל הוא זה שמבצע בפועל רבות מן המצוות ששייכות לכל הבית, למשל קידוש, הבדלה, בדיקת חמץ, ליל הסדר ושאר מועדים. הוא גם מתפלל בבית כנסת בקביעות, כך שבאופן כללי נראה שהבעל מקיים את החובות התורניות שלו פעמים רבות בחוץ, בניגוד לאשה שהקיום שלה הוא יותר בתוך הבית. אם כן זה יהיה פחות הגיוני שהבעל יקבל את המסורת של אשתו ויצטרך לעיתים להחליף בית כנסת ונוסח תפילה, זה הרבה יותר משמעותי עבורו מאשר עבור האשה.

אבל מה שאמרת שהמסורת שלך לא שוה כלום, זה אינו מקובל עלי כלל. המסורת שלך שוה המון. את ולא בעלך קובעים את הזהות היהודית של הילדים! הבעל עם כל צדקותו, אם יתחתן עם גויה, הילדים לא אשכנזים ולא ספרדים ולא חסידים, הם פשוט גויים! האשה מאפשרת להקים משפחה יהודית שבכלל יהיה שייך לדבר על מסורת. ומה שהמסורת נקבעת לפי הבעל הוא משום הפסוק והטעם שכתבתי.

אבל המסורת שלך ממש אינה 'לא שווה כלום', את יכולה לשתף את הילדים בחוויות הרוחניות שלך, גם במעשים שהם לא עושים בגלל מסורת האבא, אבל הרגש והערגה שאת תעבירי להם על הילדות והמסורת שלך יחדרו לעצמות שלהם ויהיו בסיס לחיבור עמוק לכל חיי היהדות שלהם.

אני למשל גדלתי עם אבא ספרדי ואמא תמניה. כמובן שהמסורת היא עפ"י האבא, אבל אין תחליף לסיפורים של אמא על הילדות שלה, על אפית מצות בבית (ככה התמנים עושים) על שחיטת הפר לכבוד החג, כמה משפחות ביחד. האתרוג התימני, המאכלים היחודיים, המנהגים הנדירים, כל זה בונה אצל הילד חיבור וזהות עמוקה לחיים שלו. והאמת היא שלפעמים הילד דוקא מפתח קשר וגעגוע למסורת שאותה הוא לא חי ביומיום, שהיא רק בזכרונות, בסיפורים של אמא, לעומת מה שמחייב אותו ביומיום, גם כשאין כ"כ חשק…

כך שאין לי ספק שלמסורת שלך יש חלק חיוני בחינוך הילדים, לא פחות משל בעלך.

כתבתי קצת מבולבל, כדי להספיק להשיב לפני החג, אם יש דבר לא ברור אפשר לכתוב לי שוב.

מאחל פסח כשר ושמח עם חיבור לכל המסורות שתפגשי בהם,

ואסיים בברכה הנהוגה במסורת של אשתי: תרבחו ותסעדו…

נועם.