שלום וברכה. אני רוצה להודות לך על שאלה עמוקה בנושא חשוב כל כך. זו שאלה טובה מאד!

כדי לוודא שהבנתי את שאלתך אני רוצה לחזור בקצרה על מה שעולה ממנה:

ביסוד השאלה עומדת ההנחה שיראה, כלשונך, אינה מביאה לעשייה חיובית. היא מביאה לפחד והתכווצות. ואילו אהבה- היא מביאה לקשר אמיתי עם הקב"ה, קשר של שמחה ועשייה חיובית. ואת שואלת, שלכאורה רגשות אלו סותרים ולא יכולים להתקיים יחד. או אהבה- או יראה. או התכווצות- או מרחב.

אהבה ויראה הם היסודות הכי חשובים של היהדות. בספר החינוך מציין אותן כמצוות תמידיות: יש מצווה לאהוב את ה'- תמיד. אהבה עצומה כל כך, עד כדי מסירות נפש כפשוטו: "ואהבת- אפילו הוא נוטל את נפשך". ומצד שני, גם היראה היא מצווה תמידית: צריך שתהיה לנו יראה מהשי"ת, וגם זה- תמיד. "את ה' אלוקיך- תירא". נו, אז אם אנו מצווים על שניהן תמיד, כנראה שהן לא סותרות האחת את השנייה.. גם הזוהר הקדוש, מתאר את האהבה והיראה כשתי כנפיים, וכותב שתורה ומצוות ללא שתי הכנפיים יחד- אהבה ויראה, לא יכולות "לפרוח" ולעלות.

אז אם יראה ואהבה צריכות להיות שלובות זרוע, כנראה שצריכים להגדיר מחדש מהי יראה.

בלשוננו, יראה היא פחד מצמית. התכווצות, כמו שכתבת. אפילו חרדה ובהלה. אבל חרדה ובהלה לא יכולות לעולם להביא לשמחה, לעשייה. וגם אם מרוב אימה התחזקתי בעשייה חיובית, כדי שלא איענש- בהמשך, סביר להניח, תתעורר אצלי, למרבה הצער, התניה שלילית ואנטגוניזם. זה לא יכול להחזיק הרבה זמן, והכישלון קרוב מתמיד. ואחרי הכישלון הראשון- כבר הרבה יותר קשה לקום, כי אני ממילא כבר נפלתי, אז למי יש חשק בכלל לנסות ולהתחיל מחדש. ולא, לא יכול להיות שזה מה שהקב"ה רוצה מאיתנו. הרי הקב"ה רוצה שנאהב אותו תוך כדי היראה, איך זה ייתכן? ולכן צריך לנסות ללמוד הכל מחדש.

וחשוב מאד לומר: העניינים האלה הם מהעמוקים שבעבודת ה'. וצריכים זהירות רבה כשמדברים על כך- ואני תפילה לקב"ה שישים מילים נכונות בפי.

*

אתחיל ממה ששמעתי בשם הרב יחיאל יעקובזון, המלמד כבר שנים חינוך תורני. ההגדרה הזו לדעתי קולעת ביותר ומגדירה במדויק את הרמה הבסיסית של יראת שמים פשוטה.

משל לאדם שתעה ביער. אחרי שוטטות עד כדי אפיסת כוחות ביער הנורא, ראה מרחוק נצנוץ אור קטן. הוא התקרב וגילה בקתה קטנה. נכנס פנימה, ומצא שולחן ערוך, קנקן מים צוננים ופירות טריים. לצד השולחן- מיטה מוצעת. נרגש הוא מפנה את מבטו אל הקיר. פתק תלוי שם: "אורח יקר, הבקתה לרשותך. אכול ושתה, ושכב לנוח. רק בקשה יש לנו: לפני שאתה יוצא, אנא סדר את החדר כמו שקיבלת אותו".

האם יש מישהו בעולם, שלא ימלא אחר ההוראות? לא. לפחות לא אדם מן היישוב. ומדוע? כי ברור לו, ללא ספק, שיש בעל הבית למקום. המקום אינו שלו. ובמקום ששייך למישהו אחר- ממלאים אחר הכללים. אפשר לשים לב לזה גם עלינו: כשאנחנו בבית שלנו אנחנו מרגישים בנוח, ולא תמיד מקפידים למלא אחרי כל הכללים. לא תמיד מסדרים אחרינו, לא תמיד דואגים להחזיר הכל למקום. אבל בבית של מישהו אחר- נקפיד על הכללים כמו חיילים במסדר.

יראת שמים היא ההבנה, שהעולם לא שלי, הוא של מישהו אחר, ויש לו כללים. ואני צריך למלא אחריהם. זוהי משמעת פשוטה. הקב"ה ברא את העולם, והעניק לי את החיים בו. וככל שאני אלך ואכיר יותר בנוכחותו, בבעלותו המוחלטת בבריאה, תתגבר אצלי ההבנה שעלי לשמור על הכללים.

אני רוצה להוסיף ו"לעלות רמה".

יש בתורה גם עונשים. הקב"ה מספר לנו מה "המחיר" שמשלמים על כשלונות, על עברות. יש ספרים רבים שחיברו רבותינו, ובהם ליקוט של מאמרי חז"ל בעניין עונשי שמיים. נו, אז איך זה מסתדר עם אהבה? זה לא אמור להפחיד ולהבהיל?

תשובה- לא. אם מה שקורה לנו בעקבות זה, שאנחנו מתרחקים מהשם, ומפתחים בליבנו רגשות דחייה, כעס ושנאה עצמית- אז טעינו בדרך. זה לא הכיוון. המטרה היא תמיד להתקרב להשם. וקרבה להשם היא התענוג הגדול ביותר שיש. ואם הקשר עם השם מביא את ההפך, יש כאן משהו שדורש שינוי מסלול.

גם המושג עונש, "סובל" מפרשנות שלילית. הוא מתפרש אצלנו, בני אנוש, כתוצאה של כעס ועצבים, כהתפרצות של נסיון שליטה. אבל האמת רחוקה מהפירוש הזה. אני רוצה להציע תפיסה שונה לחלוטין. העונשים אמורים לתת לנו את התחושה שיש למעשים שלנו משמעות.

הקב"ה שלח אותנו לעולם כי הוא מאמין בנו. כי יש לנו תפקיד. כדי לתרום את חלקנו לבניין העולם, לקיום המציאות. להיות שותף בלהחזיק את המפעל האדיר שנקרא "העולם", על כל הרבדים שלו. לזכות להגיע למדרגה הגבוהה ביותר שבן אנוש יכול להגיע: להיות דבק בקב"ה ולהתדמות לו. ולשם כך הקב"ה הורה לנו דרך- נתן לנו תורה ומצוות, ציווה אותנו על המעשים הטובים, הזהיר אותנו מפני המעשים הלא טובים. הכללים האלה אינם רק ציווי. הם אלה שבפועל ממש מחזיקים את העולם, פיזית ורוחנית. יש מאחורי המעשים שלנו כח עצום. האנושות שותפה כולה, במעשיה, לקידום מטרת הבריאה, לקירוב התכלית.

וכשאדם נכשל בתפקיד, יש לזה משמעות. זו אינה נפילה סתמית. היא נפילה שנושאת יחד עמה גם תוצאה של קלקול. וזה קורה, כי לתפקיד שלו יש משמעות קריטית. התפקיד שלו, של כל אחד מאיתנו- הוא קריטי, מדוייק וחשוב מאין כמוהו.

ובצד השני, מידה טובה מרובה שבעתיים: יש משמעות אדירה ואינסופית למעשים הטובים שלנו. כל אחד, כזה, ואפילו רצון טוב ומחשבה טובה, יוצרים ומעניקים כח לעולם כולו. יוצרים יופי, מביאים שפע, משרים שמחה וטוב.

השכר והעונש הם תוצאות של המעשים שלנו, ושוב- הם מראים שלמעשים שלנו יש משמעות.

כשמפקד האוגדה צריך לבצע פעולה קריטית בעומק האויב, הוא בוחר את היחידה הטובה ביותר. את סיירת מטכ"ל או שייטת 13. ומתוכם יבחר מפקד היחידה את הצוות שעליו הוא הכי סומך. הצוות מודע עד כאב למשמעות הקריטית של הפעולה: טעות קטנה תעלה בחיי אדם ותגרום נזק שאולי הוא בלתי הפיך. כל זה נותן להם את התחושה, שהפעולה שלהם צריכה להיות מדוייקת, וצריכים לרתום לה את מירב המאמץ והיכולת. וכל זה בגלל שהמפקד סומך עליהם בעיניים עצומות. בדיוק לכן הוא מפקיד בידיהם משימה כל כך חשובה ומיוחדת. הוא יעשה איתם, מן הסתם, סקירה לפני הקרב. הוא יכין אותם בדיוק לסכנות, לתרחישים. וכל זה לא נועד להחליש, אלא לומר להם- אני סומך עליכם. אתם הצוות שלי. דווקא בגלל שהפעולה כל כך מסוכנת, אני בוחר לה את הטובים ביותר.

הקב"ה מאמין בנו. הוא מפקיד בידינו שליחות הרת גורל. שליחות שצריכה להיות מדוייקת, וכן- יש לה השלכות.

יראת העונש היא ההבנה שהשליחות שהקב"ה מפקיד בידינו איננה סתמית. היא חשובה מאין כמותה, ומשפיעה בפועל על הבריאה כולה. ודווקא היראה הזו, היא זאת שקוראת לנו: שימו לב, עד כמה אני סומך עליכם. מה הפקדתי בידכם.

ולכן היא אינה סותרת את האהבה- היא מדייקת אותה. היא מבהירה לנו מה עמוקה האהבה. הקב"ה לא רק אוהב אותנו עד אינסוף- הוא סומך עלינו. הוא מאמין בשליחות המיוחדת של כל אחד מאיתנו. ומן הצד השני- האהבה מדייקת את היראה. האהבה היא זו שמכוחה אנחנו פועלים. האהבה של  הקב"ה ששלח אותנו למסע. האהבה שתישאר שם גם אם ניכשל. האהבה שתקבל אותנו תמיד מחדש גם אם הפעם לא הצלחנו.

יראה כזו, שמכירה בחשיבות התפקיד, באמון העצום שהקב"ה נותן בי, יכולה להביא גם לשמחה עצומה, על הזכות, על האפשרות ליטול חלק במשהו כל כך גדול. היא יכולה להסביר איך מצד אחד כתוב "עבדו את ה' בשמחה" (תהילים פרק ק'), ומצד שני- "עבדו את ה' ביראה" (תהילים פרק ב').

את לא שאלת על זה, אבל אני מרגיש מוכרח להוסיף עוד נקודה.

היראה מחלישה אותנו, כי אני מפחד שאכשל. ואם אכשל זה יהיה נורא ואיום. הרסתי הכל. איך אשא פניי אל המחר.

אבל צריך לדעת, שיחד עם בריאת העולם, נולד הכישלון. אם נתבונן במה שלימדו אותנו חז"ל  על הבריאה, נגלה ששום דבר לא התנהל באופן תקין.

האור שהקב"ה ברא התברר כמכשול לרשעים, אז הוא נגנז. המים העליונים והתחתונים לא הפסיקו לריב. הארץ מגלה חוסר משמעת ומגדלת גזעים שאינם ראויים לאכילה. השמש והירח משחקים משחק כיסאות פוליטי, התנינים הגדולים שבורא הקב"ה מאיימים להחריב את העולם. והאדם- זה כבר סיפור מוכר וכואב: לפני בריאת האדם הקב"ה מתייעץ במלאכים. לדעתם אסור לברוא את האדם. "הוא עלול להכשל", הם אמרו לו. "לבחור בטוב זו משימה שנידונה לכישלון!" והקב"ה בורא את האדם למרות התנגדותם. את ההמשך אנחנו מכירים מפרשת בראשית: האדם אוכל מעץ הדעת ומגורש מגן עדן.

ואחרי כל זה הקב"ה מביט אל הבריאה, ולמרבה ההפתעה הוא רואה בה רק טוב. "וירא אלוקים את כל אשר עשה, והנה- טוב מאד". הכישלון הוא כח ידוע בבריאה. והקב"ה, כבר אז- נטע את היכולת לקום ולהתחיל מחדש. לומר- טעיתי. נכון. אני מבקש סליחה. אני רוצה להתחיל שוב.

והקב"ה נותן את האפשרות לתקן. ולהתחיל מחדש. ולנסות שוב. ואם ניכשל? אז נקום, ננער את האבק, ונזכור שהקב"ה מאמין בנו ורוצה בנו. ולא כועס. ולא שונא. ולא מרביץ. רק- מחכה שנשוב.

ההבנה הזו היא דרך חיים. היא הרבה יותר מכמה מילים על דף. היא תמצית הנפש. אבל צריך לדבר על זה, ללמוד את זה, לנשום את זה- הקב"ה אוהב אותנו. לכן הוא הפקיד בידינו את משימת החיים הכל כך גורלית. הוא אוהב אותנו ומאמין בנו גם אחרי הכישלון.

על כל פשעים תכסה אהבה- אבל לא בגלל שאין משמעות למעשים שלנו. דווקא יש להם הרבה. תכסה אהבה כשנשוב. כשנבקש להתחיל מחדש.

כשאדם יודע ומרגיש, שמצד אחד הקב"ה מאמין בו והעניק לו משימה כל כך חשובה, ומצד שני הוא גם אוהב אותו כל כך, הוא יכול להגיע, עם שתי הכנפיים האלו, לשמחה אמיתית ולעשייה חיובית. הוא יודע שמישהו מאמין בו. הוא יודע שמישהו יקבל אותו גם אם ייכשל.

גם את זה לא שאלת, אבל בכל אופן אכתוב עוד כמה מילים. איך מגיעים לאהבה ויראה? איך מרגישים את זה? יש בזה דרכים רבות כל כך. עסקו בזה כל גדולי הדורות. מזמן מתן תורה, ועד היום. השופטים, הנביאים, התנאים, האמוראים; ורבותינו שמאז ועד סוף הדורות. בעלי המוסר, המחשבה, החסידות והקבלה. כל הדרכים קדושות וטובות. אני אשתף ממה שעוזר לי: פשוט לדבר איתו. לייחד זמן שבו אנחנו מדברים עם הקב"ה כבן לאביו, כחבר טוב ומקשיב. לספר לו מה שקשה, לספר לו מה מפחיד, לספר לו מה משמח וטוב, ולבקש ממנו כל דבר. כשמדברים עם מישהו, הקשר איתו מתחזק. הנוכחות שלו מתעצמת. והנוכחות של הקב"ה זה הדבר הכי טוב שאפשר לבקש.

שמחתי להיות שותף בדיון חשוב כל כך. מאחל לך את מה שאמר דוד בתהילים: "ואני, קרבת אלוקים לי- טוב".

נתן.