שלום לך

השאלה שלך יורדת ונוקבת עד התהום. התחושה החזקה העולה ממנה היא תחושה של כבילות וחוסר משמעות. את מתארת הוויה של מילכוד בתוך עמדה שאי אפשר לצאת ממנה, כמו מרוץ עכברים שבוודאות מוביל אותנו לנקודת ההתחלה, וגם ברור לחלוטין שאין דרך הגיונית לצאת ממנו. התחושה הזו מובילה אותך להנחה של היעדר משמעות וודאית לחיים. יש בכך הגיון עקבי, אם אנחנו בוודאות לא יכולים לגעת באמת, וכל מחשבה שאנחנו חושבים היא במובהק מסומנת כתוצאה של הזהות שלנו ולא כתוצאה של אמת.

את שואלת שאלה שהיא במובהק שאלה פילוסופית אבל דורשת תשובה לא פילוסופית ['ללא התפלספות מיותרת'] ניסתי לקצר ומחקתי הרבה ובכל זאת יצאה תחת ידי תשובה ארוכה. כי בהיות ואני מניח שכבחורה חושבת ועמוקה, תצטרכי תשובה רצינית, גם היא דורשת עיון והתבוננות שתקח זמן. אני לא יכול לקחת את הכאב שהשאלה הזו מציפה, זה כאב גדול שצריך שייגמר כבר. אבל אנחנו כן יכולים לחשוב מחשבות שאולי יקלו על ההתמודדות, ויסדרו קצת את הראש.

למעשה, השאלה שלך הטרידה את העולם הפילוסופי מלפני חמש מאות שנה בערך ועד לפני מאה וחמישים שנה. מאז, עבר העולם הפילוסופי לעסוק בנושאים אחרים. משום שהוא הגיע למסקנה שהדרישה לאמת שאיננה ניתנת לספק ושאיננה תלויה במגבלות היכולת האנושית, זו היא חוסר הבנה של המושג אמת או ידיעה. כי הידיעה מלכתחילה מותנית במגבלות הללו. מכאן ואילך אנחנו מגבשים תפיסות עולם, ודרכי חיים, וחיים בנאמנות אליהם מתוך ידיעה שזה המצב האנושי מטבעו.

התייחסתי בתשובה לשלושה רבדים. הרובד הנפשי – הרקע בו השאלה עולה? הרובד הקיומי – איך חיים עם השאלה הזו?  והרובד הפילוסופי / תיאולוגי – למה באמת לא כולם חושבים שהיהדות אמת?

כבחורה בת 28 את נמצאת בניסיון עצום. את עומדת בניסיון קשה מאוד, אולי הקשה מכל, מעין עקידת יצחק קטנה יומיומית. וכשם שבשלושה ימים בהם צעד אברהם אבינו בדרך להר המוריה הוא עבר קושי עצום של ספקות [שחז"ל שמים בפיו של השטן, שכל הדרך מציק לו ומטיל ספקות בבחירה שלו] גם המציאות של בחורה רווקה בת 28 חושבת ועמוקה שמכירה בחופש שנמצא בעולם, זהו מעין ניסיון עקידה יומיומי, כל יום להחליט שאני מחזיקה בדרך התורה למרות כל הערפל שמכסה את השביל.

את יכולה לומר – איך בני אדם שנוח להם במקום שלהם, שהם מבוגרים מדי בכדי להשתנות, או מקובעים מדי, או שפשוט מאוד נוח להם במקום שהם נמצאים והם לא משלמים מחיר כבד במיוחד על הדרך של התורה, יכולים לומר לי – שמשלמת יום יום מחיר, את כל הפילוסופיות שלהם. הפילוסופיה היא דבר נחמד, היא תוספת טובה כדי לתת לנו תחושה שאנחנו צודקים והגיוניים, כאשר נוח לנו פחות או יותר ושום דבר גדול לא מאיים על עצם הקיום שלנו. אבל היא לא תחליף לחיים מלאים, ואף רעיון מתוחכם ככל שיהיה עמוס בהגדרות מדויקות וקולעות לא יביא לך את מה שאת חסרה.

אם הפילוסופיה לא תביא לך חיים, לא תפתור את הבעיות עצמם של הוויתך היא חסרת ערך ותועלת. אין טעם בה.

אני מרגיש בצורה חזקה מאוד שברקע המילים שלך מונחת החוויה העמוקה שאת נמצאת במקום אחד, והעולם נמצא במקום אחר. כאילו הם שבויים בתוך פרדגימות שהם נולדו אליהם ונוח להם וטוב להם, ואין בכוונתך להציק להם, אבל את שלא נמצאת בתוך פרדיגמה נוחה, את נמצאת במקום מעיק מאוד, לא רלוונטי לגביך התיאוריות היפות שלהם. תמיד את יכולה להטיל ספק עקרוני.

שהרי היכולת האנושית לדעת את האמת היא מוגבלת, ולכן אף תיאוריה גם אם אין איש בעולם שחולק עליה וכולם מסכימים עליה, וגם אם היא בנויה מבחינה לוגית באופן מהודק מאוד, עדיין השכל האנושי עשוי לטעות, וייתכן וחסר לנו מידע על המציאות שגורם לנו לתפוס כך. הרי אפילו המדע מבטל תיאוריות מדעיות בנות אלפי שנים, ואחר כך חוזר ומבטל את גם את התיאוריה שביטלה את קודמתה, כלומר היכולת האנושית לדעת היא מוגבלת באופן מובנה. ולכן אין הגיון לשלם מחירים כל כך כבדים על אף רעיון כביר ומקסים כלל שיהיה.

אם היה לך נוח איכשהו בתוך הפרדגימה שאת חיה בה ניחא. אפילו אם לא היה לך מאוד נוח ומדי פעם היה קושי, אפשר להבין שבן אדם אומר – אני מבין שהיכולת האנושית לדעת היא מוגבלת ולכן אני משחק בתוך המגרש שאני יכול, כי זה מה שנקרא 'לדעת'. כך למעשה פועלים כל בני אנוש עלי ארץ.

אבל כאשר את נדרשת למחיר כל כך כבד על הדרך שלך [ובמיוחד שזה מחיר חריג, שלא כל המחזיקים בדרך הזו משלמים אותו] את מטילה ספק בנוגע למחיר שהגיוני לשלם בעד אמת, שאף ראיה והגיון בעולם לא יכול להוכיח.

כלומר גם אם אוכיח לך בדרך נס באותות ובמופתים שהתורה תהיה מוכחת לך כשם שיעילות האנטיביוטיקה מוכחת, וגם אם זו היתה אמת מסוכמת על כל העולם. עדיין היית יכולה לומר – המציאות האנושית היא מוגבלת בידיעתה, וייתכן ועוד מאה שנה נגלה שאנטיביוטיקה עזרה באופן מוגבל ומסוים ובכלל הזמן הוא זה שמרפא את הכל… כמו שקרה בלא מעט תצפיות מדעיות, ובהתאם לספק הזה, אין הגיון לשלם מחיר כל כך כבד.

המקום בו את נמצאת כרגע הוא מקום של ניסיון, [המילה ניסיון נדרשת מלשון 'נס' – דגל. העומד בניסיון מעמיד הצהרה על דרך אמונה בדרך מסוימת] ובמקום זה את נדרשת לתקף את הדרך שלך באופן יומיומי. חז"ל אומרים על זה את המאמר הבא:

אמר רבי יוחנן: שלשה מכריז עליהן הקדוש ברוך הוא בכל יום: על רווק הדר בכרך ואינו חוטא, ועל עני המחזיר אבידה לבעליה, ועל עשיר המעשר פירותיו בצינעה. (פסחים דף קיג עמוד א)

כיום כשלנשים יש חרות מלאה, רווק כולל גם רווקה. ושלושה אלו, הקב"ה מכריז עליהם בכל יום. כאילו הקב"ה אומר – 'הנה תראו בריה שבראתי בעולמי, גם היום היא הלכה בדרכי, איזה חידוש' כלומר הקב"ה מכריז על אלו כל יום, כי כל יום לא מכריח את היום שלאחריו. בכל יום זה חידוש שהאדם עדיין הולך בתמימות עם הקב"ה. מובן מאיליו שככל שהגיל עולה, אז ההכרזה היא גם בקול רם יותר, החידוש הוא קיצוני יותר. והאותנטיות של ההכרעה האמונית היא גבוהה יותר. אינה דומה רווקה בת עשרים לרווקה בת עשרים ושמונה בהצהרה שהיא מנפיקה לעולם, בעמידה בדרך השם.

כעת האופק כהה וערפילי הדרך לא ברורה, והניסיון גדול. אבל לפי שנדבר על איך מגבשים תפיסת עולם באופן כללי בחיים ותפיסת עולם אמונית באופן פרטי. כדי לזכור שבעזרת השם יש ענין שנתהפך הכל לטובה. ברגע אחד המציאות יכולה להשתנות בתכלית השינוי, להיות לששון לשמחה, 'אין מעצור להשם מהושיע ברב או במעט' ועד עקרה ילדה שבעה ורב בנים אומללה. כעת זה נראה אטום סתום וחתום, אבל ייתכן שאושר גדול מחכה מעבר לפינה, למשך עשרות שנים. חשוב מאוד לא לוותר על אופק אופטימי על ביטחון בהשם. לא לתת לשנים הקשות לצבוע את העולם כולו, לזכור שייתכן והטוב יופיע פתע פתאום ברגע אחד.

התקווה הזו יכולה לשנות את הפרספקטיבה. זו לא תקווה במובן של 'בטוח שיהיה טוב' אלא תקווה במובן של 'בטוח שיכול להיות טוב' כלומר העולם שלנו מלא חמלה, האויר האור השמש, רחמים של אם על בנה, של פרה על עגל, של אב לבן של אח לאחיו, העולם מלא חמלה, וגם אם את נמצאת במקום מורכב כעת, זה לא צובע את הצבע של העולם כולו. לכולנו יש רגעי סבל וחושך, לעיתים חושך מצרים, זה לא אומר שאין שמש. השמש באמת קיימת.

אני יודע שאולי זה מרגיש לא ממש קשור לגוף השאלה שלך, אבל זה קשור מאוד. כי אם היהדות מציעה בפני האדם חיים של סבל, אנחנו נצטרך ראיות מאוד קיצוניות [עד בלתי אפשריות] כדי להוכיח את אמיתותה, כי מה ההגיון ללכת בדרך של סבל? אף מדע לא יוכל להחזיק אם מטרתו תהיה סבל, זה פשוט סותר את טבע האדם והעולם.

אבל אם אנחנו מבינים שאת נמצאת באירוע מסוים של סבל שמוגדר באופן ברור כסבל וכניסיון, אירוע שהתורה מלמדת שהלוואי ונמנע ממנו, ושלא תהיה בדידות בעולם יותר, ואנחנו מבינים שהעולם הוא מקום טוב ומלא חמלה, ולא מקום קשוח ואפור שבו כל אחד צריך לחטוף לעצמו כמה שיותר הנאה. אז גם העקרונות של התורה יושבים על המציאות, ולא מציגים עקרונות שסותרים את המציאות, וצריכים לעמוד רק בכוח ההוכחה הלוגית.

נסכם את החלק הזה: ברגע שבן אדם נמצא בנסיון, חלקים בתוכו מתנגדים לדרך שבה הוא הולך, וחלק מהכלים זה להטיל ספק ולהיכנס במקומות הספק הקיימים בחיים. במילים אחרות הערפל הקרב או חלק מהקרב. חוסר בהירות הדרך היא עצמה חלק מהקושי וחלק ממה שהאדם צריך להתגבר עליו.

*

נתייחס עכשיו לשאלה העקרונית. ברובד הקיומי של החיים.

לאחר שאנחנו תופסים את העולם כמקום רווי אור וחמלה, ואנחנו מבינים שכרגע את נמצאת בנקודת חושך, במסע קשה על פני אוקיינוס של אי וודאות שבו את שואלת איך מחזיקים באמת, מתוך ביטחון שמדובר באמת. במיוחד, מתוך מחשבה שישנם דרכים שונות לחיות את העולם, ורובן אינן הדרך שלנו, איך ניתן להחזיק כאן? ואני יוסיף ויחזק את השאלה, אם פילוסופים של המדע מוכיחים שאפילו תיאוריות מדעיות הן תלויות פרדיגמה ותמיד תלויות בנקודת המוצא של המדען, אז בוודאי שתחום רוחני כמו אמונות ודעות שהוא מרחב פריך יותר מטבעו הוא תלוי פרדיגמה, ותלוי בנקודת מוצא של החושב אותו.

את מציינת שאת לא רוצה התפלספות מיותרת ומזה אני מניח שהשאלה שלך מגיעה לפני הכל מהמקום האישי, שעומד מול הרעיונות הגדולים ואומר – שכנעו אותי ששווה לי לשלם את המחיר על הדרך שאתם מציעים. ובכל זאת אני רוצה להתייחס בצורה לוגית פשטנית בקצרה לשאלה של 'איך אני יכולה לדעת'?

מבחינה לוגית יש משהו מוזר בשאלה הזו, כי אם את מבינה שהמושג 'לדעת' הוא כזה שאדם לא יכול לחרוג בו מתוך המסגרת המחשבתית בה הוא גדל, וגם האדם  האוניברסליסט ביותר והרב תרבותי ביותר והמשכיל ביותר תקוע בתוך מסורת אנושית מסוימת שהאנושות בכללה מחזיקה כיום. ומתוך מסורת זו אי אפשר להימלט יהיה אשר יהיה. אז מבחינה שכלית זה המושג שנקרא לדעת. אין משהו אחר. ומי שרוצה משהו אחר לא יודע מה הוא אומר. אנחנו עולים על מטוסים ועושים ניתוחי מוח יוצאים למלחמות מתחתנים עושים עסקים וכו' הכל על סמך מה שאנחנו מגדירים 'לדעת' או לחשוב, שמשמעות הדבר היא לגבש תפיסה על סמך נתונים שיש בידנו. אז למה פתאום באמונות ודעות אנחנו דורשים ידיעה שאנחנו לא דורשים באף תחום אחר?

הסיבה היא שאמונות ודעות הן לא כלי אלא הן מהות, הן לא משהו בתוך המשחק של החיים אלא זו שאלה על כללי המשחק עצמם. שאלה על מהו העולם ואיך חיים בו. אנחנו מוכנים להבין שאול יצאנו למלחמה לשווא, ואולי סיכנו חיים או איבדנו אותם על טעות, אנחנו מבינים שזה טבע העולם. אבל קשה הרבה יותר לחשוב שאולי התפללנו לדבר שלא קיים. שאולי אנחנו מדמיינים ומדומיינים. שאלת האלוקות היא שאלה מהו העולם. היה לנו קשה מאוד להתחתן אם היה ספק אם יש מישהו בצד השני. במילים אחרות, הצפייה לידיעה באמונה היא לא צפייה לוודאות אלא לנוכחות – לממשות.

כלומר יש סוג אחר של ידיעה שאיליה אנחנו שואפים במה שנוגע לתפיסות יסוד שלנו את המציאות. בסופו של דבר אמונה היא מערכת יחסים לא החלטה לוגית על מעשים. בתוך מערכת יחסים אנחנו זקוקים לממשות שהיא ידיעה כמעט חושית.

הקושי עם תחושת העידר הממשות נובעת מתחושת זיוף, מתחושת רמיה עצמית – חוסר אותנטיות. תחושה שאולי אני בעצמי לא מבין מה אני אומר. והפתרון לבעיה זו איננה הוכחה יותר חזקה לאמונה או פתרון לוגי מהודק לכל השאלות [למרות שיש בזה ערך מסוים] אלא הבנה טובה יותר של היהדות עצמה, של מה בדיוק האמונה אומרת. את יכולה לראות שרוב המחשבה היהודית מעבר להלכה לא עסוקה בהוכחות כלל, אלא בהבנה יותר מדויקת של דרכי הקב"ה כדי להבין מיהו ועל מה בדיוק מדובר. גם בפילוסופיה היהודית ובטח בקבלה, זה העיסוק המרכזי.

ידיעה אותנטית היא סוג אחר של ידיעה. זו ידיעה שאיננה נובעת מ'יותר לוגיקה' או יותר הוכחות. אלא בעיקר מכך שיש לאדם עצמיות חזקה, ומחויבות לערכים שהוא עצמו מאמין בהם. אנחנו מבינים היטב שהאדם הוא דבר שיש לידיעתו הגבלות רבות. אבל האפשרות החלופית היא לעשות מה שאחרים רוצים שנעשה, או לחיות לפי המזדמן, בהתאם למה שהיצרים שלנו מושכים. לכאורה אלו הם שני פתרונות סבירים. אלא שהראשון הוא למעשה חיים של עבדות ושל כפיפות הכי נוראה – כי במקום להיות נאמן לידיעה המוגבלת של עצמך אתה נאמן לידיעה המוגבלת של אחר, שהוא עוד פחות אותנטי ממך כי הוא סתם מנצל.

הפתרון השני נראה הגיוני לכאורה, ואכן העולם חלק מהעולם המערבי מיישם אותו. אבל צריך לזכור שחיים לפי מה שמזדמן ולפי היצר אלו הם גם חיים וזו היא גם הכרעה, אחר שפילוסופים מכנים 'אסתטיזם' או 'חיים במעגל האסתטי' שפירושו חיים לפי מה שיותר נעים ויפה עכשיו. הבעיה בחיים כאלו מלבד הריק המטורף שהם מכניסים את האדם היא, שזו בגידה בעצמיות שלנו. כי יש לנו דעה עמדה וערכים, אבל אנחנו בוגדים בהם למען היצרים. כלומר כשאדם אומר – נראה לי שיש אלוקים אבל כרגע אני נהנה מהספק. הוא חושב שהוא בוחר בעצמו מול אלוקים. אבל למעשה הוא בוחר בין היצרים שלו לבין הערכים והאמת שלו. כלומר גם האמת שלנו היא חלק מהעצמיות שלנו. גם אם אמת זו מותנית בידיעה שאנחנו מוגבלים ביכולת שלנו לדעת. עדיין זו היא העמדה שלנו ואנחנו מחויבים אליה. כי לעשות מה שמישהו אחר חושב או ללכת אחרי היצרים זו אופציה הרבה גרועה והרבה יותר לא ראויה.

נאמר זאת בניסוח כזה – אני מעדיף לחיות חיים של סבל שיש בהם נאמנות לאמת במגבלות יכולת הידיעה שלי. ולא לחיות חיים של הנאה מתוך בגידה במה שחשבתי ובערכים שהאמנתי בהם. כי חיים של נאמנות עצמית הם חיים של כבוד, חיי אנוש, חיים ששווה לחיותם, אבל חיים של הנאה אבל שיש בהם בגידה באמת הפנימית ובנאמנות לדעה שלי עצמי אלו הם חיים שככל שיהיו מהנים לא שווה לחיות אותם.

פילוסופים ופסיכולוגים תיארו באריכות את האופן האומלל שחיים אסתטיים המלווים בבגידה עצמית מלווים בהם. הם כינו זאת 'ההליכון ההדוני' הדוניזם זו עמדה של רדיפת הנאה, אבל זהו הליכון. כי המציאות האבסורדית מובילה לכך שמי שרודף הנאה הולך ושוקע לתוך דיכאון. האדם לא בנוי באופן הזה, האדם בנוי באופן שהוא נאמן לערכים של עצמו. ההנאה מצד עצמה היא תוצר לוואי של מה שהטבע רוצה שנעשה [אכילה שינה וכדו'] ומה שהאמת והערכים שלנו רוצים [קדושה אהבה יצירה חרות וכו']

את הפרספקטיבה האנושית אנחנו מגבשים לא רק בעזרת לוגיקה אלא בעזרת מגוון פרספקטיבות.

• הגיון בריא
• אינטואיציה
• רגש עמוק
• לוגיקה מעמיקה של הגדרות
• מסורות מחשבה שאנחנו חיים בתוכן
• תועלת
• מוסר
• אחר

המצב הוא שכאשר אדם עובר תהליך של התבוננות הוא מגבש בעזרת נקודת מבט שונות עמדה שאומר על משהו – זה אמת! אמת לפני! זה רגע של גילוי. זה רגע של מה שנכנה אמת ממשית. זו לא עמדה עקרונית שאני אומר בפה שאני מאמין בה אבל אני לא חי אותה. אלא זו עמדה שנובעת מתוך החיים עצמם. כמו האמונה בצדקת הדרך המניעה חיילים לצאת לקרב.

נסכם את החלק הזה: המושג אמת הוא עמדה שראוי לחיות למענה. יתכן ויהיו עליה ספקות בגלל מגבלות היכולת של האדם, אבל כאשר זו עמדה מספיק מובנת הגיונית מחוברת למציאות נובעת מעצמיות האדם זו היא אמת שראוי לחיות ולמות למענה, יהיו הקושיות עליה אשר יהיו.

*

עד כאן אני מתייחס לשאלה מבחינת איך מגבשים תפיסת עולם ואיך חיים בעולם הזה, עם מגבלות היכולת שלנו. אבל אני רוצה להתייחס לאמונות נוספות המונחות בתוך השאלה שלך, אמונות שכדאי לך לבחון האם הן אמת. יתכן שהטלת ספק באמונות אלו ישמוט את הקרקע מתחת מה שמעיק. אני מזהה בבסיס השאלה כמה הנחות.

ראשית: את מניחה שהחילון הוא המובן מאיליו. כביכול החילון הוא המכנה המשותף הרחב ביותר של האנושות, והיהדות היא נישה צרה של 'איפכא מסתברא' בעולם. ולכן את אומרת אם אני אמורה להצטרף לאיזו שהיא מסגרת מחשבה ומסגרת ערכים אנושית נתונה אני אצטרף לחילון ולא ליהדות. כי היא רבת אוכלוסין יותר ומפותחת יותר. זו טעות שגם החילונים וגם  החרדים מעודדים אותה. [כולם מרוויחים]

החילונים מרוויחים מזה, כי זה מצדיק את ההתנערות שלהם משמירת תורה ומצוות. והחרדים מרוויחים מזה כי זה מצדיק את מגמת הבריחה שלנו מהעולם. כי 'כולם נגדנו' אבל האמת היא שממש לא כולם נגדנו. רוב האנושות מבוססת מבחינה ערכית ורעיונית של שני היסודות הללו יהודה ויוון. ויש השערות שהעלו הראשונים שגם החכמה היונית היא חכמה יהודית שהתעוותה. אבל ההשפעה של ערכי התנ"ך על כל מה שאנחנו מכירים כאנושות הוא כל כך רחב שזה ממש לא נכון לתפוס את היהדות כנישה זה פשוט הפוך.

מעבר לכך, גם אם לא נדבר על יהדות, ונדבר על העקרונות המונחים בבסיס התורה – אמונה ברוחניות, ההליכה במסורת אבות. האמונה שהעולם לא מתנהל בעצמו ושיש כוחות רוחניים שמנהלים אותו. האמונות הללו משותפות לחלק עצום מהאנושות. ובווודאי שאם נמדוד את דעות האנשים גם היסטורית הרי שרוב האנושות מבינה שרוחניות מנהלת את העולם ושהאדם חי בתוך מסורות. [לגבי בודהיזם אני יודע שהוא נחשב אתאיזם, אבל בפועל הוא מלא בסיפורי אלים, כך שאינני יודע אם זו פרשנות מודרנית או שזהו הבודהיזם עצמו, כך או כך הוא בוודאי מאמין בשכר ועונש באופן מסוים, וגם במציאות רוחנית ובהתגלות] למעשה האתאיזם החילוני הוא עמדה של אחוז מסוים באנושות במאות האחורנות, והוא ממש לא האינטואיציה האנושית הבסיסית. [בהמשך אתייחס ליהדות בין הדתות עצמן]

שנית: את מניחה שההצעה של היהדות היא – סבל בעולם הזה ואושר בעולם הבא. זה נכון לפעמים, למשל במצב של נסיונות [שבו את נמצאת עכשיו] אבל באופן עקרוני התורה מציעה חיים של טוב בעולם הזה ובעולם הבא גם יחד. התורה מציעה חוקים שיעוררו את האמירה רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה. והתורה אומרת 'הנה אנוכי נותן לפניכם היום את החיים ואת הטוב, את המוות ואת הרע' ההווה אומר הטוב הוא חיים והמוות הוא הרע. אין ספק שההצעה העקרונית של התורה היא חיים 'לטוב לנו לחיותנו כיום הזה' העמידה בניסונות מטבעה אמורה להיות מצב חריג בתוך חייו של יהודי. ולכן מלכתחילה פתחתי בתשובה דווקא על הנקודה הזו.

אילו היהדות היה מציעה סבל בעולם הזה, היינו צריכים באמת ראיות מוחלטות ברמה של נסים גלויים ויותר מכך, כדי להצדיק התמסרות להשלכה של החיים. אבל כאשר התורה מציעה דרך שבאופן עקרוני היא הצעה של טוב ושל חיים, אנחנו מבינים שהציפייה שלך לראיות מוחלטות היא ציפייה הנובעת מתוך העובדה שאת נמצאת בתוך מקום חריג שדורש ממך מאמץ יתר. ואכן במקום הזה נדרשת גבורה וצדקות, ולאוו דווקא הוכחה. גם אם אדם שיוכח לו, יכול להיכנע במצב של סבל, וגם אדם שלא מוכח לו יכול לעמוד במצב של סבל. [ראה ערך אברהם אבינו למול איוב] ודרך אגב המושג הנקרא 'פרדוקס בני ברק' מוכיח כי חרדים ודתיים מאושרים ובריאים יותר מחילונים בכל פרמטר.

ההנחה הרביעית היא: שאולי יש דבר כזה לא להחליט. אבל אין דבר כזה. החיים חולפים. והחלטה לא להחליט היא גם החלטה. זו החלטה לעלות על אוטובוס ששמו 'לא החלטתי' זו האי התמסרות בפועל לסוג מסוים של חיים ולאו דווקא לחיים הטובים המהנים והראוים ביותר.

הנחה חמישית שאולי קיימת: החילון הוא כיף יותר. גם זו טעות. יתכן שהחילון עונה על הצרכים שכרגע היהדות דורשת ממך לוותר. אבל החילון מחזיק מערכות מוסריות משלו על בסיס הומניסטי או תועלתני או אקזסיטניצאליסטי, והמערכות הללו יכולות לדרוש מבני אדם לעמוד בנסיונות קשים מאלו שאת עומדת בהם, [רק שאין נחמה בכך שמישהו יגמול לך על כך] כלומר החילון הוא גם סוג של דת או תחליף דת. הוא למעשה מציע חיים בתוך מסגרת מוסרית.

ההנחה השישית שאולי את מאמינה בה: שניתן פשוט להינות מהחיים מבלי להיות 'חילוני' כלומר להינות כפי מה שמזדמן. זה לא נכון. משום שחיים של התמסרות לתאוות ללא מערכת מוסרית חלופית [הומניסטית /אחר] מובילה מהר מאוד לכאוס. כי למה בעצם לא לגנוב מלפפונים מהחנות? ולמה לא להלשין על חבר כשזה משתלם? זה מסבך מאוד. כל האנושות חיה בין חופש  לגבולות, ואנחנו כפרטים בוחרים בין סוגים שונים של מסורות חיים ומסגרות מחשבה. חיים מחוץ לכל המסגרות אלו הם חיים קרועים מאוד.

ההנחה המורכבת ביותר שנמצאת בבסיס השאלה שלך היא: אם אנחנו צודקים כל העולם היה אמור להאמין בכך. יש הבנה פנימית שאומרת שאמת אמורה להיות מוסכמת. ויש בכך הרבה צדק. בסופו של דבר עלינו להסביר באופן הגיוני איך קרה שרבים רבים מבני האדם עולם – אנשים חכמים וטובים, אינם מאמינים בתורה? ומצד שני איך ישנם תרבויות שפחות או יותר שומרות על צלם אלוקים בו נברא האדם למרות שלא שמעו את שמע התורה.

שאלה זו או קרוב לכך שואל הרמב"ן (כתבי רמב"ן חלק א', דרשת תורת השם תמימה) התשובה שלו ארוכה מני ים. אבל העקרונות הפשטניים שהוא כותב בתחילת דבריו הם. שבסופו של דבר, אומות אלו גם כן שמעו את שמע התורה. ואכן כן רבות מהחוקות שלהן מוסריות ודי טובות ודמות יחסית לתורה אבל הן לקוחות ממנה. במילים אחרות הוא מכיר בכך שהחוקים שלהם באמת מוצלחים בהרבה מובנים. ובמקומות שבהם לא נשמע שמע התורה, [למשל אצל האצטקים] החוקים עשוים להיות מעוותים וקשוחים, כמו זביחת בני אדם ושיעבוד אכזרי של החלשים, ועיוותים של עבודה זרה במושג האלוקות – מה שמייצר קדושה עקומה ומזויפת וטומאה גדולה.

אבל גם אם לא נאמר שבהכרח שאותן אומות שמעו את שמע התורה אי אז. אך יתכן שנביאים של אמת עמדו להם אי שם לפני אלפי שנים. כדוגמת שם אנוש חנוך שת איוב ודומיהם מנביאי אמת של אומות העולם [בגמרא כתוב שרק בזמן בניית המשכן בטלה נבואה מאומות העולם] אלא שהאומות עיוותו את המושגים והכניסו בהן עבודה זרה ועיוותים מוסריים. ואמנם הם כבני נוח, מותרים לעבוד עבודה זרה בשיתוף כל זמן שהם גדורים מבחינה מוסרית בדרכי האומות [כך מבואר במאירי ונפסק ברמ"א להלכה]

אלא שאנחנו עם ישראל חלק השם עמו, נדרשים להיות טהורים, ולהיות ממלכות כהנים וגוי קדוש. ואע"פ שבני נוח אינם אסורים על שיתוף שם שמים ושם עבודה זרה. בן ישראל חייב מיתה על כך. כי אנחנו נמצאים בקומה אחרת. כלומר במילים אחרות ישנן שתי קומות של יהדות. הקומה התחתונה – דת בני נוח. כוללת למעשה את כל הדתות כמעט, וכנראה ברובה גם את החילוניות. ובמובן הזה כל האומות הם סוג של יהודים כי זו הקומה האוניברסלית שבה. ומאידך, יש מה שאנחנו מחויבים. ואם אנחנו רוצים לרדת בדרגה אנחנו ממש חייבים מיתה. כך שבאופן עקרוני הניגוד בין להיות יהודי לבין להיות עם הרוב הוא לא בדיוק ניגוד.

אבל גם אם לא נכנס לכל זה ולא נישען על כך שהשם נתן את החכמות והדתות הללו רק שהגויים עיוותו אותן. עדיין אנחנו יודעים שהתורה ניתנה לישראל, ורק הם צוו עליה. זה היה אירוע שהתרחש אצלנו בתוך המשפחה, אין שום תביעה הגיונית בכך שאחרים מבחוץ יאמינו בה. מדובר באירוע שקרה איתנו. הקב"ה נתן את התורה לנו. זה מלכתחילה הסיפור שמסופר בתורה, ומלכתחילה זה לא סיפור אוניברסלי. אם גוי שואל אותי 'שכנע אותי שהתורה אמת' אני יאמר לו אין לי דרך לשכנע אותך זה סיפור שקרה אצלי בבית בתוך המשפחה. אין סיבה שתאמין, אבא שלי סיפר על כך אבל אבא שלך לא סיפר לך. כלומר בניגוד לדתות אחרות ולמסורות מחשבה אחרות הטוענות טענה אוניברסלית וממילא אם הן לא אוניברסליות זו קושיא באמונה. התורה אמרה מלכתחילה זו שתורה רק לנו, והיא לא יצרה מערכת שתשתכנע אחרים. אלא רק מערכת שימור לבני העם הזה.

הסיבה לכך כי באמת יש הבדלי דרגה בעולם. ובעוד שלאדם כאדם מצד צלם אלוקים שבו, זה לגיטימי להיות בן נוח. הקב"ה הטיל על אומה אחת להיות כוהניו. להוביל רעיונות טהורים יותר גם מבחינה אמונית וגם מבחינה מוסרית. התורה והמצות הן היעוד שהוטל עלינו. להיות אור לגויים. וגם אם יתכן שבדורות מסוימים אנחנו לא מקיימים זאת כראוי, הסיבה שנבחרנו היא כי אבותינו לקחו על עצמם את התפקיד זה מבלי שנתבקשו. אברהם יצחק ויעקב היו בני נח והעמידו את עצמם כיהודים, חז"ל מגדירים זאת שאברהם אבינו הוא 'גר'. ובגלל הבחירה של האבות להתנהג כיהודים בזמן שלא נדרשו הקב"ה כרת איתם ברית להעמיד מהם ממלכת כהנים, שכולם יהיו הדבר הזה שהוא 'יותר' שהוא הדבר בטהרתו.

נסכם את החלק הזה: התפיסה שהיהדות היא דת נישה ייחודית היא לא מדוייקת כי אמנם חברים בה מעט אנשים והמצוות פונים למעט. אבל העקרונות שלה אוניברסליים ומוסכמים על חלק מאוד גדול של האנושות.

מקווה שהועלתי. ראיתי לעצמי זכות להשתתף בדיון הזה.

בע"ה הקב"ה יאיר לך באור גדול בקרוב. באופן הממשי והנוכח ביותר.

יוסף