תשובה:

שלום וברכה

אני צריך לפתוח בבקשת סליחה על איחור תשובתי, השאלה הגיע אלי בימים עמוסים ולכן לא נפניתי לענות עליה כראוי, זו שאלה חשובה שצריך להעמיק בה והיא לא מתאימה לזמן שאין ישוב הדעת המתנתי לזמן של ישוב הדעת לענות לך ולכן התאחרתי.

השאלה שלך שאלה חשובה, חשובה תמיד, ודאי בזמן כזה, של מלחמה, של פחד וחרדה מפני מה שאירע ומפני הבאות, ה’ ירחם עלינו ויושיענו מכל אויבינו הקמים עלינו, לכלותם במהרה. ביררת את הסוגיא היטב מכל צדדיה, שאלה שאלות חשובות שמטרידות כל יהודי. אנסה ללמוד יחד איתך את הסוגיא.

הביטחון אינו בידיעה שיהיה טוב

החזון איש בספרו אמונה ובטחון (פרק ב) כותב:

טעות נושנת נתאזרחה בלב רבים במושג ‘בטחון’. שם בטחון המשמש למידה מהוללה ועיקרית בפי החסידים, נסתובבה במושג חובה להאמין, בכל המקרה שפוגש האדם והעמידתו לקראת עתיד בלתי מוכרע ושני דרכים בעתיד, אחת טובה ולא שניה, כי בטח יהיה הטוב. ואם מסתפק וחושש על היפוך הטוב הוא מחוסר ‘בטחון’. ואין הוראה זו ב’בטחון’ נכונה, שכל שלא נתברר בנבואה גורל העתיד, אין העתיד מוכרע, כי מי יודע משפטי ה’ וגמולותיו יתברך, אבל ענין ה’בטחון’ הוא האמון שאין מקרה בעולם, וכל הנעשה תחת השמש הכל בהכרזה מאתו יתברך.

החזון איש בדבריו אלו מבאר כי מושג הבטחון הוא לא בטחון שיהיה טוב, שיהיה ככל משאלותיו. מושג הביטחון אינו אלא שהאדם בוטח שהעולם מנוהל ולא קורה בו דברים ללא השגחה. אין טעויות, הכל מכוון.

בהמשך דבריו מסביר החזון איש איך בעקבות מידת הבטחון יהיה האדם רגוע:

וכאשר האדם נפגש במקרה אשר לפי הנוהג שבעולם צפויה אליו סכנה מדרכי הטבע לפחוד מטבעת העולם, וקשת רוחו ירפהו מלזכור שאין המקרה אדוניה לנו ושאין מעצור לד’ מלהושיעו ולהכן מסבבים שיחליפו את כל המסובבים, וההבלגה בשעה הקשה הלזו ולהשרות בקרבו את האמת הידועה כי אין כאן לפניו שום פגע רע מיד המקרה רק הכל מאתו ית’ בין לטוב בין למוטב, ואשר שרש אמונתו מפיגה פחדתו ונותנת לו אמץ להאמין באפשרות ההצלה, ושאין לפניו נטיה לרעה יותר מנטיה לטובה, ענין זה יקראוהו מדת הבטחון.

אנסה לבאר את דברי החזון איש במילים אחרות. האם הלכת פעם במקום צר שיש תהום עמוקה פעורה תחתיך? בקצה גג של בנין גבוה? מה אירע לך אז? פחדת ליפול! האם בגלל זה נפלת? אם אתה כותב לי כעת, כנראה שלא… אבל יש אנשים שנפלו כשעמדו במקומות כאלו, למה הם נפלו? או נשאל אחרת למה אנחנו פוחדים כשאנחנו נמצאים במקום כזה? התשובה פשוטה כי אנחנו חוששים שלא נחזיק מעמד, החשש מפני זה גורם גם לפעמים ליפול. בכדי ליצור תחושה של ביטחון גם במקום כזה, לא צריך לקנות מסוגלות של עמידה יציבה, כי לעמוד יציב על מקום שיש מקום לרגלים של האדם אין צורך באימון, יש צורך בעיקר לרכוש מסוגלות לא לפחד שמא תיפול. אנשים שמסוגלים לעמוד במקומות גבוהים, ויש כאלו שאפילו מסוגלים ללכת על חבל דק, הם אנשים שבעיקר מסגלים ביטחון, הם לא נבהלים מהעמק שנמצא תחתם.

עיקרו של הפחד הוא מפני הבאות, אדם לא יודע מה ילד יום, גם כשהוא יודע הוא לא יודע כמה הוא יסבול מפני הבאות, זה עיקרו של הפחד. כשאדם יודע מה יהיה הוא לא פוחד, הוא שליו מאד. כמובן שכשאדם יודע באופן ברור על משהו רע שעומד להיות הוא פוחד, אבל בדרך כלל עיקרו של הפחד הוא לא בגלל הדבר עצמו אלא בעקבות חששות מפני הבלתי נודע. כל זה נובע כי הוא עסוק בבלתי נודע, כי הוא חושב שהוא מי שמנהל את העתיד, שהוא יודע לצפות אותו והוא ממילא חושש מפניו. אם הוא היה מבין שיש מנהל לסיפור וזה מנוהל לגמרי, הוא לא היה חושש.

מצות הביטחון היא הידיעה שיש מנהל לבירה, שהכל מושגח ונעשה באופן מחושב. ממילא הפחדים לא קיימים. תנסה לחשוב על מצבים בהם היית במצב של חשש ותראה שעיקר התחושה של הפחד הייתה מחמת הבלתי נודע. למה ביום רגיל אנשים לא נמצאים בפחד, ולעומת זאת כשיש מלחמה כשהייתה הקורונה אנשים חיים בפחד? כי הם לא יודעים מה יקרה, הם מרגישים שמשהו כאן לא מנוהל, האנשים שבדרך כלל הם סומכים עליהם התגלו כאנשים שאין מה לסמוך עליהם, אם זה בזמן של מגיפת הקורונה שאנשי הרפואה לא ידעו איך לרפא את הקורונה, ואם זה בשעת המלחמה כשהתברר כשל של מערכת הביטחון. זה אומר שתמיד סומכים על צה”ל ועל רופאים. אם היינו מספיק חדורי ביטחון בקב”ה היינו מבינים שגם עכשיו זה מנוהל, לא היינו סומכים על צה”ל ולא על הרופאים, היינו סומכים על הקב”ה. אלא מה שהקב”ה לא מנהל את העולם תמיד לפי הרצונות שלנו ולא תמיד אנחנו מבינים מה הוא מבקש לכוון כאן. אבל אם היינו סומכים עליו לא היינו חוששים, גגם אם היינו מבינים שאנחנו בתקופה מאתגרת כי הקב”ה מבקש כאן משהו לא רגיל, ואולי גם המשך ההנהגה שלו את העולם תדרוש ממנו משהו ואנחנו חוששים איך הוא יבקש את זה ממנו… אנחנו גם מנסים לעמוד ולהבין בשביל לשמוע את דבר ה’ לדעת מה הוא מבקש ולא תמיד יש ביכולת האדם לדעת מה הקב”ה מבקש, כי לפעמים מדובר על משהו שרק בטווח ארוך יתברר מה רוצים ממנו. אבל אם נאמין באמונה שלימה, פחד לא יהיה לנו. זו מצות הבטחון.

מצות הבטחון אמורה להפוך אותנו ללוליינים שמסוגלים ללכת על חבל דק ולא ליפול, לא להיבהל מהתהום העמוקה שנמצאת משני צידי החבל, וממילא לא ליפול. לא להיות עסוקים בתהום הגדולה הפעורה משני הצדדים, לא להיות בטוחים שיש שם תהום פעורה.

מצות הבטחון בדורנו יותר קשה מבכל דור. בכל הדורות ניסו לצפות עתידות, טבעו של אדם שחושש מפני הבאות וממילא הוא מחפש דרכים לצפות את העתיד, אלא שבדורות עברו זה נעשה עם כלים מיסטיים, לא היו כלים רציונאליים שאיתם צפו עתידות, השתמשו באסטרולוגיה ועוד כלים אחרים, הם היו כלים מאד לא רציניים ובכל אופן אנשים ניסו להאמין בהם כי זה נתן להם תחושת ביטחון.

אדם מאמין לא עמד בניסיון גדול, כי החלופה הייתה לא רציונאלית, והיא גם נסמכה על אמונה במשהו עלום. גם היכולת לדעת את העתיד לא הייתה נחלת רבים, ולא בכל תחום צפו עתידות. האמונה בה’ והביטחון בו היו העוגן היחיד שיצר קרקע יציבה לאדם. אדם אימן את השריר של הביטחון יום יום שעה שעה.

בדורנו השתנה הדבר מאד, המדע צופה את העתיד עם כלים רציונאליים, עם חישובים של סטטיסטיקות, עבודות מדע שנחשבות מדויקות צופות עתידות על פי חישובים כאלו ואחרים. זה נראה רציונאלי מאד, ואם אדם לא מאמין ולא יודע שיש מנהיג לבירה הוא נסמך על המדע הזה שנחשב מדע מדויק. הניסיון נעשה קשה יותר כי הכלי הזה של המדע המבוסס על רציונל נותן יותר ויותר ביטחון, ביותר תחומים. אלא שדבר אחד אנשי המדע לא לקחו בחשבון והוא שיש מנהיג לבירה, שלפתע יכול לשנות תכניות, כך בעולם מתקדם, שחשב שכבר אין בו מלחמות פראיות החלה רוסיה להילחם באוקראינה מלחמה שמביישת את כל הקידמה, מלחמה כמו פעם של רודן שהחליט להשתלט על מדינה ולכבוש אותה, כל החוקים של מלחמות כלא היו. לפתע פרצה מגיפת הקורונה ששיתקה את העולם. וכך כפי הנראה העתיד לא כל כך ברור, ובמקום שבענווה יבינו שלא כל התוכניות ברורות כל כך, מנסים גם את כל המציאויות יוצאות הדופן האלו למדוד בכלים של סטטיסטיקת וכך קם לו תחום שלם של מדע שנקרא “עתידנות”. זה נשמע מדויק, זה נשמע רציונאלי. אך כל אדם מאמין מבין שעם כל הכבוד למדע המדויק, יש מספיק הפתעות…

וכך האדם מוצא את עצמו בפחד עצום. הוא לא רגיל להפתעות. הוא התרגל לעולם שהכל צפוי בו, ולפתע יש בעולם הפתעות הוא לא יודע מה יהיה הלאה, והוא לא אימן את שריר הביטחון.

אדם בדורנו צריך לקיים תודעה כפולה, מצד אחד יש מידע די מדויק המבוסס על מידע מדויק ואמין שמוכיח את עצמו. אך הוא צריך להאמין ולבטוח לא מפני הידע הזה, אלא מחמת הביטחון בה’, לרכוש תודעה כפולה זה קשה, וכך האדם לא מספיק בוטח בה’.

הבטחה לבוטח שיהיה לו טוב

לכאורה מכל מה שכתבתי לך עד כה, נראה שאין הבטחה למי שיש בו מידת הביטחון שיהיה לו טוב, אמנם לכאורה זה כנגד פסוקים מפורשים, כתוב בתהלים (פרק לב פסוק י) “הבוטח בה’ חסד יסובבנו”, יש גם עוד מקורות בהם נראה שיש לבוטח בה’ שכר שיהיה לו טוב. אם מצות הבטחון אינה לבטוח שיהיה טוב, מהו פירוש הפסוק הבוטח בה’ חסד יסובבנו? התשובה היא ששכר מצות הבטחון הוא בהחלט שיהיה לו טוב, אך זו זכר המצוה אבל אין זו המצוה עצמה. מצות הבטחון היא לבטוח שהכל מנוהל ומפוקח על ידי השי”ת, שיש השגחה פרטית, שלא קורים מקרים סתם ללא כוונת מכוון. למי שחי בביטחון כזה יש שכר שיארע לו טוב. אכן כמובן שהדבר תלוי בדרגת הבוטח, צריך להיות בדרגה גבוהה מאד במצות הביטחון שבכדי שיהיה מובטח שלא יארע לו רע [כן מבואר בדברי הגר”א בספר אמרי נועם על ברכות ס, א]. לבד מכל זה שלא תמיד מה שנראה לאדם טוב זה באמת טוב. אם הכל היה גלוי לפנינו היינו יודעים מה טוב לנו ומה לא טוב לנו, אך כיון שלפעמים מה שנראה רע כעת הוא באמת טוב אין האדם יכול לדעת אם מה שקרה לו טוב או לא. הגמרא (ברכות ס, ב) מספרת על רבי עקיבא שהלך בדרך וחיפש מקום ללון בעיר ולא מצא, אמר “כל מה שעושה הקב”ה לטובה הוא עושה” ולן במדבר. היה לו תרנגול חמור ונר, בלילה הרוח כיבתה את הנר, חתול אכל את התרנגול ואריה אכל את חמורו אמר “כל מה שעושה הקב”ה לטובה הוא עושה”, לבסוף התברר שבלילה באו שודדים לעיר ושבו את כל העיר התברר שהכל היה לטובה, אילו היה לן בעיר היו שובים גם אותו. אילו החמור היה חי היה נוער, התרנגול היה מקרקר, הנר היה מאיר, היו מגלים את רבי עקיבא במדבר ושובים גם אותו.

הבעיה במבט הזה שמבט כזה על החיים שאנחנו לא יודעים מה טוב ומה רע, יכול לשתק, זה יכול לגרום לאדם להיות מושבת, הוא לא יודע מה לשאוף אם הוא לא יודע מה טוב ומה רע, הוא לא יוכל לכלכל את צעדיו, איך הוא ישאף לעשות דברים הוא תמיד יסתפק אולי זה בכלל רע, אולי הוא מביא על עצמו רעות? האם מצות הביטחון מלמדת שהאדם יסתובב בעולם כסומא באפילה שלא יודע מה טוב ומה רע?

התשובה לזה פשוטה, העולם אמור להיות מובן, “כל מאי דעביד רחמנא לטב עביד” היא אמונה שהאדם צריך להאמין למפרע על דברים שהיו, על מה שאירע הוא צריך לדעת שהוא לא יכול להבין ולדעת אם הם לטובה או לרעה, אבל העולם באופן כללי מובן. יש טעות נפוצה אנשים אומרים שצדיק ורע לו רשע וטוב לו. הרב אביגדור מילר היה נוהג לומר שאנשים שוכחים מילה אחת: “יש”, יש צדיק ורע לו ויש רשע וטוב לו. המציאות הרגילה היא שלצדיק טוב ולרשע רע, יש מקרים הפוכים, הוא היה רגיל לומר שהבית שלו מלא בגזרי עיתונים שמראים כמה רע לרשעים, וכמה טוב לצדיקים. יש מקרים יוצאי דופן בהם לרשע טוב ולצדיק רע, זו לא ההנהגה הרגילה.

הבורא יתברך נתן את העולם לאדם, “הארץ נתן לבני אדם” האדם מתבקש לפעול בעולם, וממילא העולם אמור להיות עולם מובן, הקב”ה לא נותן לאדם ללמוד סוגיא שהוא לא יוכל ללמוד אותה… העולם היא סוגיא אנושית שאמורה להיות מובנת עם חשיבה אנושית. ולכן באופן כללי האדם צריך לכווין ולחשוב שמה שהוא חושב שטוב, זה טוב, ומה שהוא חושב שרע, זה רע. וכך הוא ישאף לפעול בעולם טוב. במקרה שקורה אחרת ממה שהוא תכנן הוא אמור בענווה להבין שהוא לא בהכרח הבין נכון ויתכן שצריך להיות הפוך ממה שהוא חשב. רבינו יונה בפירושו למשלי (פרק ג פסוק ו) כותב “בכל פועל אשר תבקש לעשות, זכור את הש”י וקוה אליו להצליחך בו, ותלה בו בטחונך”. את זה הוא כותב לפני שהוא מאריך על מצות הבטחון וכמה האדם לא תמיד יודע מה טוב מה רע, ובכל אופן הוא מקדים שאדם צריך לפעול ולקוות שיצליח. זה ממש כמו שביארתי שלכתחילה אדם צריך לחשוב שהוא מבין ויודע מה טב ולפעול לפי זה ולקוות להצליח במעשיו, ורק אם קרה אחרת ממה שהוא תכנן להכניע דעתו לדעת המקום ולדעת שהוא לא בהכרח צדק.

אבל יש נקודה נוספת עמוקה יותר, הגמרא (ברכות לד ב) מספרת “מעשה ברבי חנינא בן דוסא שהלך ללמוד תורה אצל רבי יוחנן בן זכאי, וחלה בנו של רבי יוחנן בן זכאי, אמר לו חנינא בני בקש עליו רחמים ויחיה, הניח ראשו בין ברכיו ובקש עליו רחמים וחיה, אמר רבי יוחנן בן זכאי אלמלי הטיח בן זכאי את ראשו בין ברכיו כל היום כולו לא היו משגיחים עליו, אמרה לו אשתו וכי חנינא גדול ממך אמר לה לאו אלא הוא דומה כעבד לפני המלך ואני דומה כשר לפני המלך”. צריך להסביר את ההבדל בין שר למלך בשביל להבין את הסיפור. גם עבד וגם שר דואגים לכבוד המלכות, אלא שדאגת השר ודאגת העבד חלוקה מאד. עבד דואג לכבוד המלכות על ידי שדואג לנקיון חצר בית המלך, הוא דואג שהעם יראה את היופי של בית המלך, הוא דואג לכבוד החיצוני יותר. שר לעומת זאת, דואג לכבוד הפנימי יותר, הוא יושב בישיבות הקבינט הפנימיות ודואג שהמלוכה תתנהל כראוי, לא תמיד לעיני העם זה נראה טוב, לפעמים הוא נוקט צעדים שרק אחר זמן רב יוכלו להבין ולראות את החכמה שעומדת אחרי האסטרטגיה הזו. אבל בסופו של דבר זו כבודה של מכלות באופן הפנימי והעמוק של הכבוד. רבי חנינא בן דוסא דאג לכבוד מלך מלכי המלכים הקב”ה הוא דאג להראות שלא ערוד ממית אל חטא ממית שמי שאמר לשמן וידלק יאמר לחומץ שידלק, הוא דאג שלא יהיו קושיות על הבורא, שהעולם כאן יהיה עולם מובן, עולם יפה, עולם טוב. מהמקום הזה יכל רבי חנינא בן דוסא לבקש שגם בנו של רבי יוחנן בן זכאי יהיה בריא, שלא יקרה מקרה רע לבנו של צדיק, שהעולם יהיה עולם יפה שטוב בו לעושי רצונו. רבי יוחנן בן זכאי לעומת זאת היה כשר לפני המלך, הוא דאג לכבוד שמים בעומות פנימיים גבוהים, לא מה שנראה בהכרח לעיני האדם הפשוט, זה היה שליחותו בעולם, לכן הוא לא יכל לבקש על היופי שבעייני הבריות, רק רבי חנינא בן דוס איכל לבקש זאת, זו הכוונה שרבי חנינא הטיח ראשו בין ברכיו, הוא התפלל תפלה שיש בה בקשה שבארץ, במקום התחתון ביותר יהיה ניכר כבוד שמים, הוא התפלל תפלה כלפי מטה שיהיה כאן טוב.

שים לב, גם רבי יוחנן בן זכאי השתמש ברבי חנינא בן דוסא, כי גם הוא ביקש שיהיה כבוד שמים, שלא יאמרו הגוים איה אלוקיכם, זו הבקשה שמשה רבינו גם ביקש מה’ כאשר היה צורך להעניש את כלל ישראל אך משה רבינו ביקש שלא יענישו אותם בכדי שלא יאמרו הגויים מבלתי יכולת ה’, שלא יהיה חסרון בכבוד שמים גם לגוים ולכל אדם באשר הוא שם.

נחזור לדרגת הבטחון בה’, הבוטח בה’ ומאמין שהעולם מושגח, ככל שהוא מאמין יותר שהעולם מושגח הוא בעצם מבקש עולם שנראית בו ההשגחה הפרטית שניכרת בו ההשגחה, הבקשה הזו גופא גורמת לו שיקבל את שכרו שיהיה כאן טוב בעולם לעיני בני אדם, שיראו שהבוטח בה’ חסד יסובבנו. השכר של הביטחון זה שיהיה לבוטח טוב, זה נותן יכולת לבטוח, זה יוצר מצב בו האדם יכול לבטוח בה’. זה שכר המגיע למי שמאמין שהעולם מושגח.

סופו של דבר אדם צריך לפעול מתוך תחושה שהוא מבין מה נכון ומה טוב, הוא גם צריך לקוות להצליח. ולבטוח בה’ שיצליח. אם הוא לא מצליח עליו להבין שלא תמיד אנחנו מבינים הכל.

השאלה על צדיקים שהיה להם טוב יותר ויש שהיה להם יסורים הוא חילוק בין דרכי העבודה שלהם, כמו שהבאתי על ההבדל בין רבי חנינא בן דוסא לרבי יוחנן בן זכאי. הדרישה לבטוח בה’ היא דרישה שכל אחד יכול לעמוד בה, כמובן שכל אחד לפי דרגתו כמו כל המידות שיש בהם דרגות רבות ומכל אחד נדרש מה שניתן לדרו ממנו לפי דרגתו.

מה ששמעת שגם רשע שיבטח בה’ יהיה לו טוב, אינני יודע מה המקור לומר כך, אינני יודע אם שייך להיות רשע ולבטוח. ביטחון אינו טכסיס זו מידה כוללת שבכדי שיהיה אותה לאדם צריך להיות עם מכלול של עבודת ה’, אינני מאמין שיש רשע שבוטח בה’. ביטחון אינו מבט שטחי של אמונה ללא מחשבה ומתוך רצון שיהיה לו טוב הוא מצפצף בפיו שהוא בוטח. הגר”א כותב על מצות הבטחון: “ועיקר נתינתו התורה לישראל הוא כדי שישימו בטחונם בה’… והוא לפי שעיקר מהכל הוא הבטחון השלם והוא כלל כל המצות”.

צריך לדעת שיש מצבים יוצאי דופן כמו האסון הנורא שפקד את ארצינו הקדושה לאחרונה בו נטבחו מאות אנשים, ודם יהודי נשפך כמים, זה זמן שאותו איננו מבינים זה זמן שבו האדם צריך להכניע ראשו בענווה ולהבין שהוא לא מבין, יש זמנים כאלו, הבורא יתברך מנהיג את העולם באופן שבמצבים רגילים העולם מובן בשכל אנושי יש זמנים שהעולם לא נתפס בשכל אנושי, ועל האדם לזעוק ולבקש שהעולם יהיה מובן.

צריך להיות חדור בבקשה מאת ה’ שהעולם יהיה מובן, שלא יאמרו הגוים איה אלוקיכם. זו דרישה פשוטה שכל יהודי מסתובב עם הדרישה הזו בעומק לבו וכעת זה זמן לזעוק את הדרישה הזו, ואני חושב שכל אחד זועק אותה. זה זמן שצריך להיות עצוב בו על מה שקרה, אין מקום לשמחה בזמן שיש בו כל כך הרבה צער. כמובן שצריך לשמור על מצב נפשי בריא ואם מורגש שזה פוגע באדם אסור לו לשקוע בעצב משתק שזו בקשת אויבינו, צריך להיות בעיקר עסוק כמה שיותר בעשייה של טוב כך נוכל להאיר את החושך כנגד האויבים האלו שרוצים להחשיך את עיניהם של ישראל ולהחשיך את הועלם, אנחנו במעשינו נאיר אותו באור גדול, עד שיבוא הגואל ולילה כיום יאיר.

בברכה מרובה

שלמה

[email protected]