שואלת יקרה מאוד,

ראשית – מזל טוב לרגל נישואייך, מרגש לקרא שאלה יפה וכנה כזו, שאלה על חלום והגשמה. את עושה כעת את צעדייך הראשונים בעולם הנישואין, וניכר שאת רוצה לעשות אותם היטב. לא מוכנה להתפשר על פחות מהנכון ביותר…

את מתארת מציאות הקורית בשטח, והיא לא לפי המודל אותו בנית לעצמך כשדמיינת חיי נישואין עם בן תורה – לימוד תורה בבית, שקידה בבית המדרש, וכנראה הכנת את עצמך להקרבה. להיות בודדה שעות ארוכות בבית למען התורה, ואף תכניות חילופיות של חברה בזמן הרב הפנוי שיהיה לך.

כתבת שורות בודדות, ובכמה מילים היטבת לתאר את הקושי שלך. התחלת בחינוך אותו קיבלת בביתך, ומסתבר שקיבל חיזוק גם בסמינר, או בהרצאות שונות אותן שמעת בבחרותך. ולפתע את מתחתנת, והחלום מתחיל לחרוק. הבעל לא עומד בציפיות. הוא, שהיה אמור למלא את חלל הבית בנגינת הגמרא, ולהתעניין רק בהוויות אביי ורבא, מכזיב. לא לומד כפי המצופה, מבלה שעות ארוכות בבית, והחינוך הטוב אותו קיבלת אף מונע ממך לצאת מהבית כשהוא נמצא. הרי זו "שנה ראשונה", ובשנה זו לא יוצאים……..

פלונטר רציני.

ואני רוצה לפנות אל האינסטינקטים הבריאים שלך כאישה, וכרעיה טריה. האינסטינקטים הללו שגורמים לך להישאר בבית כשהוא נמצא, למרות שלא נח, ומגביל לפעמים. מה עוד הם יכולים לומר לך?

כאשר חלמת ודמיינת את ביתך לעתיד – מה עוד ראית בו חוץ מתורה? האם תורה היתה החלק היחיד שרקמת בחלום? האם ראית בה גם קשר אמיתי, שותפות אמת וחברות אמיצה? האם ראית בבעלך לעתיד את האדם איתו את עומדת לחיות את כל חייך, וככזה את האדם הקרוב אלייך מכל, או רק חשבת עליו כ"מכונת עולם הבא"? זה שבזכות לימוד תורתו תזכי לחיי נצח?

ונמשיך עוד צעד אחד קדימה בחשיבה זו-

מה היו חלומותיו ש בעלך כשהתחתן? האם את חושבת שתורה היתה מאוויו היחיד? אם כן – למה לו להתחתן? יותר קל ללמוד בישיבה, לא? שם הוא יכול ללמוד בכל שעות היממה בלי עול וטרדות. בלי דאגות פרנסה וכלכלה ושאר מרעין בישין

אני רואה אותך בעיני רוחי מהנהנת בראשך.

אכן, אין הגיון בהסתכלות על נישואין רק לצורך תורה. התורה היא תוכן היכול למלא בית, אולם קודם כל צריך להיות בית. קודם כל צריך להיות מקום יציב המהווה עוגן ליושבים בו. מקום חם עם קשר בין בני הזוג. וזו התכלית של התקופה בה את נמצאת.

כל מהותה של השנה הראשונה היא גישוש ויצירת קשר. גישוש – איך אני בתוך הזוגיות? איך הזוגיות משפיעה עלי ואני עליה? איזה קשר מתרקם פה? האם אנחנו מצליחים יחד לצלוח משברים? האם קשיים מקרבים אותנו אחד לשני, או דווקא מרחיקים?

בד"כ אחרי שצלילי החתונה נמוגים, והשיגרה מתחילה לכרסם, כנראה בשלב הזה שבו אתם נמצאים עכשיו – מתחילות לצוץ השאלות. אז מתחילים להבחין בשוני בין בני הזוג שמתבטא בצורות שונות, אך תמיד מתבטא בסוף.

ואז מתחילים לחפש את התשובות. מה בעצם כן מחבר בינינו? כמה אנחנו מוכנים להשקיע בקשר בינינו גם כשבן הזוג מתגלה כשונה ממה שחשבנו ודמיינו?

הגילוי הזה הוא מסע תשובות מרתק. מסע אל תוכו של האדם היקר לך מכל. זה שלצידו תחיי את שאר חייך. זהו מסע בו את מגלה את תכונותיו הטובות, את קשייו, את העבודה המיוחדת לך, ורק לך בשביל לקבל אותו כמו שהוא, ולמצוא בו את הטוב המיוחד לו, ואת הדרך בה הוא ישפיע טוב על חייך.

נראה כי שלחת את שאלתך ברגע שלפני תחילת המסע. ברגע של גילוי השאלות, של האכזבה והתסכול. שלב אותו עוברים מרבית הזוגות, והוא בריא ואפייני.

אז מה עושים?

דבר ראשון – נושמים עמוק, ומרפים.

התורה של בעלך היא לא הבעיה כאן, מהסיבה הפשוטה שהיא לא קשורה אלייך. היא אחת הדרכים שלו להגיע לעבודת ה' שלו. אני מאמינה שלא היית רוצה שהוא יהיה לחוץ מכך שאת לא זוכרת להתפלל מעריב כל ערב, הלא כך? עבודת ה' של הזולת נוגעת אלינו רק כאשר הוא מבקש את עזרתנו, או במקרה של ילדים בגיל חינוך שעלינו מוטלת החובה להובילם בדרך הישר. ייתכן שנוצר רושם כזה בשיעורים על בית של תורה, אך לא לכך הכוונה. אין לנו כנשים שום חובת לימוד תורה, ואף לא חובה לשלוח את בעלינו. וידוע הדיוק לגבי "נשים במאי זכיין" – ששולחות את בניהן, וממתינות לבעליהן. אין זה תפקידה של האישה היהודיה לשלוח את בעלה ללמוד, ולא לחשוב כמה למד היום. זכותה הגדולה היא להמתין לו. לתת לו את הזמן, וכשעושה זאת – לקבל אותו בכבוד. הוא כבר יראה מה משמח את אשתו האהובה, ויעשה זאת שוב. אך זה צריך להיעשות ממקום מכבד ואוהב. לא מקום מודאג ומאוכזב…

ברגע שאת משחררת את נושא התורה מעל כתפייך, ומתמקדת בבניית הקשר ביניכם, הכל יכול להיראות שונה לפתע. הזמנים בהם הוא בבית יכולים להפוך לזמנים יפים. את שמחה לקראתו, נותנת לו תחושה שאת מאמינה בו ושהוא רצוי ומוערך בפני עצמו, ולא רק בזכות מעשיו, קרי: לימוד תורתו.

את כאישה יכולה לתת לו מה שאף אחד אחר לא יכול: בית.

אחרי שנים של לימוד בישיבה, הבית שלו הוא מקום קסום בעבורו. מקום בו מקבלים אותו כמו שהוא, לא דוחקים בו לקום-ללמוד- לעמוד בזמנים וכו'

מקום בו הוא יכול להחליט מה הוא רוצה ללמוד, מתי לעשות זאת, וללמוד לקחת אחריות על עצמו כאדם בוגר בלי משגיח-ר"מ-ראש ישיבה-אבא מודאג

תני לו את החופש הזה לו נראה שהוא כה זקוק. אל דאגה. הוא לא ישב בבית כל החיים.

נצלי את הזמן הזה לבנות את הבית שלכם – לדבר כמה שיותר וליצור בסיס איתן לחיים משותפים שבעז"ה יהיו גם מלאים בתורה ויראת שמיים. אני בטוחה.

והעיקר – לא לפחד כלל. אתם עוברים תהליך אותו עוברים זוגות רבים. תנשמו עמוק, והתחילו במסע הגדול והמדהים של חייכם.

איתך בתפילה שתצליחו, ואני כאן לכל שאלה או הבהרה.

תרצה

[email protected]