הי יקרה,
קודם כל, הכנות והפתיחות שלך שובות לב. אני רואה בשאלות שלך הרבה אומץ, סירוב לחיות על טייס אוטומטי ובקשה לאמת, משמעות וחיבור בעשייה הרוחנית שלך.
השאלות שלך מתמקדות אמנם בשני נושאים נפרדים, אבל יש ביניהן מכנה משותף רחב מאד:
למה לחיות בתוך מסגרת שלא בחרתי בה? ואיך אפשר לצוות אותי על כך?
את מתארת את עצמך כטיפוס עצמאי, ואכן השאלות האלה יושבות על צורך גדול במרווח נשימה, בעשייה מתוך בחירה ובמתן מקום לפן האישי.
שימי לב, כך הקב"ה ברא אותך והוא רוצה אותך בדיוק כזו – מחפשת, בודקת, שואלת, מאתגרת.
יתכן שהבית שבתוכו גדלת העמיק את הצורך שלך בחופש בחירה ובעשייה מתוך חוויה של מרחב.
אביך הוא כנראה טיפוס שונה והעבודה הרוחנית שלו כוללת החמרות וציות ללא עוררין לכל פן בהלכה.
אצלך זה פועל הפוך, לא מביא לתחושת קרבה ולא לחוויה של התקדמות רוחנית. את זקוקה לדרך אחרת. ועליך גם להתוות אותה בעצמך- ולקחת עליה בעלות.
התחושה שלך שנמאס לי לעשות דברים רק כי נולדתי לתוכם היא שלב הכרחי בדרך שלך לבנות קשר אמיתי ובוגר עם הקב"ה.
הדרך שגדלת עליה יכולה לעזור לך להבין מה קשה לך ומה חשוב לך בקשר שלך לחיים של תורה ומצוות.
חיה הרצברג מגדירה את זה יפה: לצאת מהחרדיות שלתוכה נולדנו ולהיוולד מחדש לתוך חרדיות (או חיי תורה, ההגדרה המגזרית לא משנה כאן) של משמעות ובחירה.
כמו חוקי התנועה, יש חלקים שאנחנו מצווים לציית להם בלי הרבה גמישות, אבל עדיין נותר לנו מרחב בחירה לקבוע את המסלול שלנו על הכביש.
ההלכה היא המסגרת ששומרת עלינו מליפול לתוך עולם של תוהו וכאוס מוסרי.
אבל גם בתוך הגבולות האלו, את בונה את הדרך הייחודית שלך עם האישיות שלך, הכשרונות שלך, המחשבות שלך והבחירות שלך. יש לך עדיין המון מרחב של תנועה והתפתחות.
התורה משאירה לנו שוליים רחבים בלא מעט עניינים, כדי שנוכל למצוא את הדרך שמתאימה לנו, שנוח לנו בה ושאנחנו מרגישים בתוכה שמחים ומחוברים.
כצעד מעשי הייתי מציעה לך לבחור נושא שאת מתחבטת בו ולברר אותו עם דמות הלכתית שאת סומכת עליה, ושתוכל להקשיב גם לצורך הרגשי שלך בתוך המסגרת.
כך תוכלי להבין מה מחויב, מה קשור למנהג או לחומרה ואילו אפשרויות נוספות ההלכה מציעה.
את שואלת, למה להילחם על החיים?
את השאלה הזו שאלו כבר חז"ל. "על כרחך אתה חי" הוא עובדת חיים. אם היה כל כך טוב למעלה, למה בכלל לרדת לכאן?
יש כמה תשובות לכך ואני מניחה שאת כבר מודעת להן.
על קניין רוחני צריך לעמול. החיים כאן אינם קלים והם חוויה מתמשכת של ריחוק והסתר.
ובכל זאת, הנשמה שלנו בחרה בכך. משום שהחיים פה בעולם הזה הם הזדמנות לגדול, להתפתח ולקנות את קרבת ה' בזכות, מתוך מאמץ ובחירה.
ואת, שכל כך זקוקה לממד של בחירה בחייך, בוודאי יודעת וחשה איזה ערך יש למשהו שנקנה מתוך בחירה ומודעות, ולא נכפה עליך מבחוץ כי 'זה מה שטוב לך'.
הקב"ה ברא אותנו בצלמו, יצורים של בריאה, התפתחות ויצירה, וכל מעשה חיובי וכל בחירה בטוב הם פעולה של יצירה.
אחד הדברים שהכי משמחים אותנו בעולם הוא להסתכל אחורה ולומר לעצמנו בגאוה: אנחנו במקום אחר עכשו.
רק לפני שנה חשבנו כך או כך, הגבנו כך או אחרת, היום אנחנו מבינים דברים אחרת, פועלים אחרת. כמה גדלנו! אין דבר מספק מזה.
החיים יכולים לא פעם להרגיש כבדים, ולפעמים עייפים, ולפעמים חסרי משמעות.
ההבנה שיש ערך לעצם החיים, להזדמנות שהם מקרים בפנינו לגדול ולהתפתח, עשויה לתת לנו כח להמשיך הלאה.
כי הכובד הוא לא האמת של החיים.
האמת היא שהם הצעה מתמדת לגדילה, לצמיחה, לגילוי עוד רבדים של עצמנו. וככל שניענה להזמנה הזאת, החיים יהפכו להיות מסע הרפתקאות מפעים ומרגש.
ולמה לומר תודה?
את צודקת, הקב"ה הביא אותנו לכאן, ומכח זה הוא גם מחויב לתת לנו אמצעים להתקיים.
כפי שהוא "זן ומפרנס לכל", כפי שהוא דואג לכל יצור עלי אדמות, הוא קשר את עצמו אלינו בקשר של מחויבות.
בדיוק כפי שהורה בוחר להביא ילד לעולם ולכבול את עצמו בהתחייבות מתמדת לילד הזה, לדאוג לרווחתו ולאושרו.
זה חלק מן החוזה הנשמתי שהוא חתם אתנו בטרם בואנו לעולם, הדרך להבטיח שלא נרגיש כאן מרוחקים, בודדים ועזובים.
הקב"ה רוצה שתבואי אליו, שתדברי אתו, שתתקשרי את צרכייך, צרכי הגוף והנפש והרוח.
התודה היא לאו דווקא על התפוח או על קורת הגג או על העבודה שקיבלת, אלא על כך שאת חיה חיים שיש בהם קשר ויש בהם אהבה.
התודה היא מעין אמירה: אני מרגישה את הנוכחות שלך בחיי. היא תזכורת בשבילי שאני לא איזו מולקולה משוטטת בחלל.
אני מחוברת ומושגחת, ולחיים האלה יש משמעות. הם משמעותיים בשבילי, והם משמעותיים בשבילך.
אין לי ספק שעם כוחות הנפש העוצמתיים שלך את תמצאי את הדרך שלך, דרך שיש בה מרחב ויש בה יופי ויש בה עומק.
זו עבודת חיים שלך, ואני מניחה שהיא לא תסתיים עד 120. ככל שתלמדי ותבחרי מתוך מחשבה, בע"ה גם הדברים שקשים לך יהיו פחות זרים ויותר חלק מהדרך שאת מבינה.
בברכה לחיים של מתיקות, חיבור ומשמעות,
אורית