דלג לתוכן
היי אקשיבה, מראש תודה על שקראתם
קשה לי.
אני מרגישה כל כך בבלאגן..
אני אוהבת את בעלי. אין שאלה בכלל.
העניין הוא הפחד הגדול שיש לי כשבעלי עובד/רואה/שוהה בחברה שיש בה נשים.
מחרפן אותי, מעצבן אותי, מעציב אותי, מתסכל אותי, מכאיב לייי, מכעיס אותי הכל ביחד- כשהוא בחברה מעורבת.
אני לא יכולה לחיות עם זה ככה.
אני מרגישה שאני בסופו של דבר יוציא אותו ואותי מדעתנו.
אנחנו יכולים להיות הכי סבבה בעולם ורק יהיה משהו ואני נפגעת, נסגרת, מתרחקת, כועסת עליו, מה לא?.
נגיד היום, אמרתי לעצמי שאני עובדת על המידות הרעות האלו אצלי ובום ניסיון! פרסומת לא צנועה בטלפון! בום עוד ניסיון!- .
מה עולה לי בראש?
– שהוא יחשוב על התמונה שראה שוב
-שזה מוריד לו ממני
-שאני לא שווה בעיניו.
-שאני מכוערת
אני ישר כועסת. למה הוא הסתכל!?למה??!?? עכשיו זה תקוע לו בראש. העיניים שלו לא היו רק עליי, עכשיו בראש שלו התווספה עוד תמונה לא צנועה!
בעבודה שבעלי נמצא יש נשים וזה מטריד אותי נוראא, ואם הוא מדמיין דברים ? הוא גבר! המחשבות האלו באות גם בלי רצון של לחשוב על זה…
העניין שאם אני מדברת איתו כל זה הוא מרגיש רע עם עצמו, ופגוע כל כך ואין עם מי לדבר כי הוא פגוע! ומה איתי!?!? אני לא פגועה?? מאוד! זה משפיע כל כל החיים שלנו.
אני פשוט מתוסבכת כל כך !! מרגישה רע כל כך!!!
באלי לשנות את עצמי רק כדי שאני יראה כמו הבנות בחוץ ואז רק אני יהיה לו בראש. ואז הוא (אולי) יסתכל רק עליי.
יוצא לו לפעמים לצחקק עם מוכרות/בנות שפונות אליו לעזרה או משהו
כאילו מה נראה לך!?!??!? אני א’ פה לידך וב’ אני אשתך! אני לא מרגשת מספיק? התרגלת אליי? אני משעממת אותך? לא מרוצה ממני?
לא נראה לך לא מתאים!? לא נעים לך להיות יבש ולא לענות להם?
נראה שלא.
בעלי אדם מאוד אהוב על כולם ונחמד כזה. וואלה לא תמיד זה מתאים כל זה.
אנחנו משועממים אחד מהשני. לפחות אני.
אותו השיח ביום
אותם הצחוקים
אותם הויכוחים והריבים.
אותו הדבר!!
יוצא שאני מחפשת ריגושים בריבים. אני מחפשת אותו על קטנות כי אנחנו אשכרה תקועים באותו מקום. כאילו איפשהו ‘כיף’ לנו לריב.
אני מבינה ובטוחה שזה שגוי, שזה לא בריא לנו בכלל
אבל לפעמים, יותר נכון די תמיד אני מרגישה שאני לבד בזוגיות הזאת-
רק אני מחפשת לעשות עניין , רק אני מחפשת להשתפר,רק לי מפריע הדברים האלו. רק אני רוצה שיהיה לנו כיף.
הוא אףףףף פעם לא מציע רעיונות. אף פעם לא רואה בעיה. אף פעם. כאילו הזוגיות שלנו מושלמת.
דייייי חלאס!!! כמה אפשר שרק אני ידבר והוא יגיד-” אני לא יודע מה להציע/להגיד/לשפר בעצמי או בנו”
ראבק! תגיב כמו גבר! תהיה גבר! חלאס עם הריגשי!
אני בחיים לא אגיד לו את זה בפנים גם כשאני יהיה ממש רותחת מעצבים כי זה א’ לא יועיל וב’ זה יפגע בו בצורה קשה ואני לא מחפשת לפגוע בו. למרות שיוצא שזה מה שקןרה . כל הזמן. אני הפוגעת, אני זאת שמציתה את האש, אני פשוט עושה רע לנישואים.
ומה אני לעזאזל מנסה לעשות בדרך מסתבר כל כך מעוותת?! לשפר את הזוגיות שלנו?
כן. השתפרנו מאז. אני יותר מדברת כאן ועכשיו ולא שומרת חודשים בבטן, אני יותר יודעת להגיד לא. אני השתפרתי בחרדות שלי ( שלאחרונה חוזרות), הוא מדבר אחרי שאני חופרת לו שיגיד מה יושב עליו
אני לא יודעת אם אני צריכה לסמוך על האינטואיציה שלי או שאני סתם מחשבתית אובר.
הראש שלי תמיד מלא במחשבות. לא משנה מה. תוך שניה הוא מתמלא.
דיברתי בצ’אט עם מישהי מאקשיבה שאמרה שאני צריכה להביא את עצמי לגמרי הכי אמיתי לנישואים אבל במינון, בצורה נעימה, להגיד את מה שאני מרגישה וחושבת בצורה נעימה ובאופן מתון. לא לעשות שיחות נפש כי קשה לגברים להחזיק ראש (לפחות לגבר שלי)
העניין הוא שאיןןןן לי למי לפרוק! ושאני דברנית די גדולה וקופצת מנושא לנושא. פשוט פורקת את הבלאגן שבראש. (אפשר להבין מכמות הדברים שאני כותבת). לפני שהתחתנו הוא הבטיח שהוא יהיה כאן בשבילי לכל דבר, תמיד יקשיב לי ויעזור לי.
ואני תליתי בזה תקוות שהתנפצו לרסיסים.
כי מה בפועל קורה? הוא מקשיב ולא מייעץ כלום
אני רואה אותו מאבד עניין תוך 10 דקות
רק אם אני בוכה אולי זה יעזור לו להקשיב. אולי לא.
יש פעמים שאני כבר מותשת ואומרת “יאללה, לא אכפת לי כבר. אין לי כוח. אני פשוט לא יגיב אם קורה משהו לא נעים ופשוט ישתוק ודי. כי שום דבר לא עוזר ואין לי כח כבר להתאמץ”
מצד שני אני מרגישה שאני רוצה וחייבת להילחם על הזוגיות שלנו אחרת אנחנו נחייה כמו שני זרים בבית משותף.
לא רוצה חיים כאלה. הבטחנו דברים אחרים אחד לשניה לפני שהתחתנו. איפה כל זה!? נאמרו כי היינו מאוהבים? כי מה? כי הייתה רומנטיקה באוויר?
אני לא רוצה שתתפרק לנו הזוגיות, לא רוצה שהבן שלנו יסבול. לא רוצה שנביא ילדים שהכל ככה מסובך.
אני יודעת שיש גם את הצד שלו. שהוא מרגיש שאני נתקעת על דברים, שאני ביקורתית כלפיו, שאני דוחה אותו, שאני מרוחקת ממנו, אני יודעת שהוא רוצה להשתנות בדיוק כמו שאני רוצה ושכמובן לא כיף לו שהמצב שלנו ככה.
והכי חשוב אני יודעת שהוא אוהב אותי. כן. לרוב אני ממש מרגישה את זה.
הלוואי שתוכלו לענות לי באופו מלא על כל הנקודות שהעלתי. שתוכלו לעזור לנו. כי אנחנו שבורים כבר.
הלוואי שאני יוכל לתקן ולהשתפר כדי שיהיב לנו יותר טוב. שנהיה יותר שמחים כי אנחנו כבר ממש כבר עייפים מכל זה.
תגובה אחת
היי מחשבה גוררת מעשה, את חרדה שהוא לא יבגוד בך אבל החרדות עשויות לבסוף להביא את המעשה… אני פחות מסכימה עם המשיבה, זאת לא תכונה נשית או גברית, יש נשים , באותה מידה גם גברים שחרדיים לבן/ בת זוגם באופן לא בריא.
מה לעשות? קודם כל להבין שחרדות, חוסר אימון וכעסים אינם תקינים בשום שלב בזוגיות. את אמא לילד ואת יודעת שברגע שתגידי לילד “אל תלך לשם” הוא דווקא ילך… קודם כל תעבדי על החלק של האמון בתוכך – שכמובן חלק ניכר מזה מגיע מחוסר ביטחון עצמי (אני לא מעניינת אותו, אני אלבש בצורה שתמשוך את תשומת ליבו וכו’).
ותנסי להתחבר לעצמך, לגוף שלך, לאימהות ולבסוף למקום הזוגי, ממקום של ביטחון עצמי ולא ממקום של מסכנות אפשר להשיג הערכה ואהבה.
ממקום כזה את יכולה להעיר לו, לאחר שתביני בעצמך שהערה נכונה (לא מתאים לפרלטט מולך) ואפילו להציב גבולות. את תראי שאת מעריכה את עצמך ומאמינה בו, הוא כבר ירדוף אחריך וירצה אותך!!!