דלג לתוכן
שלום,
מאוד קשה לי עם התפילות אני לא מצליח להתחבר ולכוון בצורה אמיתית וטהורה בזמן תפילה כי אני לא מתחבר לנוסח המילים .הזמן היחיד שאני מצליח להתחבר לקב”ה ומרגיש שהתפללתי באמת זה רק כשאני מדבר איתו בשפה רגילה עם מילים שיוצאות מהלב ולא מדף בזמן שאני מתבודד.
הבעיה שאני מאבד כל מוטיבציה להתפלל דרך סידור כי זה מרגיש לי טכני מידי ואני לא אוהב את זה.
האם אני צריך להתפלל בכוח כי ”ככה צריך” ? מרגיש לי קצת שיקרי..
שואל נפלא!
ראשית, תרשה לי לציין שיש בי קצת קנאה על שאלתך. התפילה היא אחד מן הביטויים העיקריים של האמונה בה’ ועצם השאלה שלך, המביעה חיבור ושייכות לעבודת הלב שבתפילה וכן האכפתיות הבולטת ממה שחסר לך עדיין לטעמך בהבנה מקיפה של יסוד התפילה, שהביאה אותך לכתוב את השאלה עלי אתר היא בבחינת ‘צרות של עשירים’ ומעוררת בי קנאת סופרים.
שאלתך מתמקדת בכך שיש לך חיבור והבנה במהות התפילה ואתה מרגיש קרבת אלוקים בפרט בהתבודדותך עימו, בהיותך פונה אליו בשפה חופשית, שפת הלב שלך. משום כך אתה מחפש להבין מה המשמעות בעצם להיצמד ל”נוסח התפילה” הרגיל והיבש, בפרט כאשר אינך מוצר בו את אותו הטעם כמו בתפילתך החופשית מהלב.
כדי לנסות לענות לך תשובה מספקת, אקדים לך אולי סיפור אישי:
כאשר הייתי ילד קטן, ניחנתי בכישרון לציור ושאפתי לבטא את עצמי וכישרונותיי בציורים אומנותיים. לשם כך, רשמו אותי הוריי ל’חוג ציור’. כאשר הגעתי לחוג הייתי מאוד מרוצה, הייתי בטוח שהנה עכשיו כבר אוכל להתחיל להיות ‘צייר’ כאוות נפשי. הופתעתי מאוד אפוא כאשר השיעור הקבוצתי הראשון הוקדש רובו ככולו לציור “עיגול”, ואף השיעור השני הוקדש להעתקת שבלונות וציור מרובע.
לא הבנתי איך אני הולך לממש את עצמי כצייר אמיתי, אם לומדים שם רק להעתיק עיגולים ומשולשים. הייתי חסר סבלנות וכבר רציתי ‘לצייר ממש’.
לעומת זאת, לצידי ישב חבר שהיה הרבה פחות מוכשר ואמביציוזי לציור. בעקביות והתמדה רבה הוא התמסר כולו למערכי השיעור ולמד מהבסיס להעתיק עיגול ולאחר מכן מרובע ומשולש. כך הוא השקיע “לפי הספר” עד שגם מצא בנפשו את החיבור לציור והצליח בהמשך גם ‘לבטא את עצמו’ בתוך הכללים והשבלונות. למותר לציין כי ההנאה הסופית שלו וגם כישרון הציור שלו, מומשו בטווח הרחוק (וגם הקצר) הרבה יותר משלי.
את הנמשל בוודאי הבנת. זה מצוין שיש לך חיבור ושייכות ושאתה מרגיש שאתה מתפלל באמת כאשר זה בשפה שלך עם מילים שיוצאות מן הלב. כאחד שטעם את הטעם הזה הגיוני ולגיטימי מאוד שתפתח ‘פרפקציוניזם’ ותרצה לחוש אותו תמיד, ומשכך תאבד עניין בתפילה טכנית ו’יבשה’ מתוך הדף רק כי “ככה צריך”.
אך חשוב גם לדעת ולזכור כי חז”ל קבעו את הצורה האולטימטיבית “ללמוד תפילה”, ובאם תתמיד ותשקיע “לפי הספר” תוכל להשיג בסופו של דבר אפילו יותר מאשר החיבור הראשוני שלך, לעומק או לרוחב.
לעומק- כי תמצא הבנות חדשות כשתנסה ללמוד את פירוש המילים ולהתחבר אליהם מהמקום המאוד אישי שלך, ולרוחב- כי תפילה אמוציונאלית היא כזו משום שבאה לפי החשק, כשיש הרגש להתפלל, כשמרגישים ‘חסר’ מסוים כמו צורך ב: רפואה/שידוך/פרי בטן/בריאות/הצלחה/פרנסה וכיו”ב ואז הרגש משתולל ומרגישים חיבור, אך מה יחזיק אותנו להרגיש ולכוון גם בתפילות ‘שגרתיות’ כאשר אנו מרגישים שב”ה כן הולך לנו בחיים ו’כביכול’ אין על מה לבקש?… הבנה בערך התפילה בצורה אחידה ומחייבת בכל מצב, מאמץ לכוון דווקא מתוך חוסר חיבור ראשוני ולנסות לקבל רגש גם כשאתה לא מרגיש חסר בולט- זה מסוג הדברים שיקנה לך רובד חדש ועמוק יותר בהבנת התפילה ועשוי להקנות לך תואר רב-אמן בתפילה.
לעצם שאלתך, האם למעשה יש ערך לתפילה שהיא מלמול שפתיים בהכרח או ישיבה בבית הכנסת וליבו בל עמו?
בעניין התפילה בפרט, באנו דיון קדום בעניין, מחלוקת רבותינו הראשונים, הרמב”ם והרמב”ן, האם התפילה היא חובה ומצות עשה מן התורה להתפלל בכל יום, כדעת הרמב”ם. או שהינה בגדר ‘מתנה וזכות’ שאין לנסחה כמצות עשה מחייבת. וכלשונו של הרמב”ן (השגות לסה”מ של הרמב”ם מ”ע ה): “ודאי כל ענין התפילה אינו חובה כלל, אבל היא ממידת חסד הבורא ית’ עלינו, ששומע ועונה בכל קראינו אליו”.
לשיטת הרמב”ם המטרה היא להביא את התפילה למצב של חינוך והתרגלות ואף בהכרח. אך לשיטת הרמב”ן כל עניינה של התפילה הוא חסד, ובזה לא שייך הכרח. גם לשיטת הרמב”ן, יש מקום יוצא דופן אגב לצוות על התפילה כחובה- כאשר מדובר בעת צרה.
בזמנינו ודאי שיש משמעות גם לאמירת המילים של התפילה, גם כאשר היא ללא כוונה, ומטבע הדברים לא כל התפילות הן בכוונה. עלינו אמנם להשתדל ככל היותר להסיר את המפריעים ולנסות לכוון ולהרגיש את התפילה, אך בוודאי שיש עניין חשוב להתפלל גם בלי כוונה והרגש תמידיים כמובא בשו”ע הל’ תפילה (או”ח צ”ח) בשם המהר”מ מרוטנבורג: לא יתפלל במקום שיש בו דבר המבטל כוונתו ולא בשעה המבטלת כוונתו. ומסיים שם: ועכשיו אין אנו נזהרים בכל זה מפני שאין אנו מכוונים כל כך בתפילה. כלומר, כיון שירדו הדורות, וגם בזמן הרגיל אין אנו מכוונים כל כך בתפילה, לא נמנע מלהתפלל בגלל שבמקום יש דבר המבטל את הכוונה, או אם בזמן שבו עומד להתפלל יש לו דבר המונע את הכוונה.
ובמשנ”ב שם (ס”ק ז): “אע”ג שאין אנו מכוונין, מכל מקום מה דאפשר לעשות עושין”. נראה שגם לענייננו, יש לעשות כל מאמץ כדי להגביר את הכוונה בתפילה, בדברים המושכים את הלב בענין התפילה, ובתנאים המאפשרים תפילה בכוונה. אך אין למנוע את התפילה בכלל, בגלל חוסר הרגשת הלב או כוונה, אלא להתמיד בה ולקוות שמצוה גוררת מצוה ו”הוא יפתח ליבנו בתורתו ויראתו”.
כלומר, יש עניין בתפילה קבועה ובנוסח אחיד כפי שקבעו לנו חז”ל, גם כאשר לא תמיד נרגיש את התפילה והכוונה, אך סופם של דברים שהחיצוניות תשפיע על הפנימיות כידוע ומזה נמצא טעם ועניין וחיבור גם מתוך הנוסח הקבוע, גם בזמנים שונים ורגועים כאמור.
זה נכון שבעבר לא היו צריכים ללמוד “חוג ציור” והיו ציירים גדולים בתפילה כמו האבות ועוד שידעו ליצור ולתקן תפילה בנוסח חופשי ללא עזרתם והכוונתם של אנשי כנסת הגדולה שתיקנו את נוסח התפילה, גם בימי בית המקדש הראשון היו עם ישראל מתפללים לה’ עדיין ומברכים ומודים על הטובות וההנאות ללא נוסח אחיד ומסודר, אלא שמצב זה יצר מציאות שמכיוון שלא היה נוסח היו הצדיקים והחסידים מתפללים ומברכים בכוונה, אבל המוני העם, היו פוטרים את עצמם בתפילות קלושות. זהו אידיאל גדול, כמובן, שכל אדם יתפלל בלשונו תפילה נִרגשת היוצאת מהלב ישירות להקב”ה כדבר איש אל רעהו, אולם בפועל, טרדות היום-יום שׁוחקות, ובלא סדרי תפילות קבועים, הציבור הולך ומתנתק לפעמים מהבסיס של עבודת התפילה ומכלי מרכזי בעבודת האמונה בהקב”ה.
כאשר זכו להקים מחדש את בית המקדש השני, הקימו אנשי כנסת הגדולה בית דין גדול, ועשו סייגים לתורה, ותקנו תקנות, וניסחו את התפילות והברכות וקבעו להם סדרים, ויצרו לחיים היהודיים מסגרת שלמה, שהביאה לידי ביטוי את ערכיה של התורה באופן מסודר וממוסד בתוך חיי היום יום, ועל ידי כך הרחיקו את העם מהחטאים וקרבום לעבודת ה’. על ידי תקנת התפילות וניסוחן החלו כל ישראל להתפלל, ומתוך כך נתחזקה מאוד האמונה בה’.
בקביעת נוסח תפילה אחיד, שחוזר על עצמו בכל שלוש התפילות בכל יום, ישנו חסרון מסוים כפי ששמת לב (תרתי משמע). התפילה אכן עלולה להפוך לדבר ‘טכני’ שבשגרה ולאבד את הכוונה המתעוררת בעת שאדם מתפלל לפני ה’ בלשונו. אולם מנגד כאמור, אם חז”ל לא היו מייסדים נוסח קבוע, אף שהצדיקים היו מתפללים מעומק הלב תפילות יפות, רוב הציבור היה מתפלל בחיפזון תפילה משובשת.
ומבאר הרמב”ם (הל’ תפילה א, ד), שבמיוחד אחר חורבן בית המקדש הראשון וגלות ישראל לבין האומות הוחרפה הבעיה, שרבים מישראל לא היו בקיאים בלשון הקודש, שבה ראוי להתפלל. וגם בשפות אחרות לא היה בידם נוסח נאה לתפילה. לפיכך תקנו אנשי כנסת הגדולה את נוסח כל הברכות והתפילות, שיהיה מסודר בפי כל ישראל, כדי שיהא עניין כל ברכה ערוך גם בפי עילגי הלשון.
ישנו יתרון נוסף לנוסח מסודר בתפילה, שחז”ל יצקו בתוכו כבר את כלל הבקשות הכלליות והפרטיות שראוי לבקש. לולי הנוסח המסודר, מן הסתם כל אדם היה מתפלל על תחום מסוים. הרופאים על חוליהם והחקלאים על הגשם, וכך במשך הזמן עלול היה כל יהודי להתפלל על הדברים הקרובים לליבו בלבד, תוך התנתקות משאר מערכת השאיפות הכוללת. ולכן תקנו חכמים שמונה עשרה ברכות, המקיפות את כלל הבקשות, החומריות והרוחניות של כל עם ישראל. וכך שלוש פעמים בכל יום מאזן המתפלל את כל מערכת שאיפותיו ומתאחד עם הרצונות הכלליים של האומה. התפילה כוללת בתוכה בנוסף גם כוונות עמוקות, שמקצתן נתבארו בחכמת הקבלה, וכפי שכתב רבי חיים מוואלוז’ין (נפש החיים ב, י): “והמשכיל יבין מדעתו, שלא לחינם הוצרכו לתיקון תחינה קטנה ותפילה קצרה כזו מאה ועשרים זקנים ומהם כמה נביאים, אלא שהמה השיגו ברוח קודשם והשגת נבואתם העליונה, ונהירים להם שבילי כל סדרי בראשית ופרקי המרכבה, לזאת יסדו ותיקנו מטבע ברכות והתפילות באלו התיבות דוקא, מאשר ראו והשיגו איזה דרך ישכון אורה של כל תיבה פרטית מהם, אשר היא נצרכת מאוד לתיקון ריבוי עולמות וכוחות עליונים וסידור המרכבה”. ועוד כתב (שם ב, יג), שכל הכוונות שנתגלו לנו על ידי קדושי עליון והאר”י ז”ל, אינם אלא טיפה מן הים כנגד עומק פנימיות הכוונות של אנשי כנסת הגדולה מתקני התפילה. שעל ידי הנבואה ורוח הקודש שהופיעה עליהם בעת שתיקנו את נוסח התפילות והברכות, הצליחו לכלול במילים קצרות את תיקון כל העולמות, באופן כזה שבכל יום יומשך תיקון נוסף ומחודש לכל העולמות.
לבד מכך, כאשר תפילה היא עפ”י רגש וחיבור בלבד עשוי היצר להחליט בהמשך ש’מדוע בכלל להתפלל במניין’ למשל, הרי אני מתפלל יותר טוב ביחידות בבית כשיש לי רגש וזה עדיף מתפילה יבשה יותר במניין? או מדוע להתאמץ להתפלל מנחה עד השקיעה דווקא אם הרגש בא לי דווקא לאחר מכן יותר טוב?
כלומר הרגש עשוי להיות טריקי, וגם כשמדובר בנושא שמצריך את עבודת הלב הרגשית בסופו של דבר יש להשליט תחילה את השכל ולבסס גם את עבודת הלב האמוציונאלית על פי קריטריונים ברורים והלכתיים שקבעו לנו חז”ל, אלו שמורים לנו את הדרך הטובה ביותר לטובתנו במטרה לרכוש את הכלים הנכונים, במינון הנכון, בכדי לממש את עצמנו וייעודנו בעולם.
ממליץ לך מאוד, לאמץ את הגישה הזו ואולי לקבוע לך כמה דק’ כהכנה לתפילה לימוד מסודר של נוסח התפילה מתוך ספר ולחפש בו גם את הביטוי האישי שלך. כך שהידע, שהוא הבסיס לחיבור והיכרות, יתחבר עם הרגש והתחושה האישית שלך.
מאחל לך הצלחה רבה בעבודתך האישית ויה”ר שתעלה מעלה ויתמלאו כל תפילותיך לפני אדון כל.
בידידות רבה
אבי
avrahamx2@gmail.com
יש לך מה להוסיף? זה בדיוק המקום:
