שלום לך יקרה,

קראתי את מכתבך ושמעתי היטב את הרגשות הסוערים שאת חווה.

אכזבה, תסכול, ניצול, חוסר אונים, רחוק ואפילו שנאה.

יחד עם זה שמעתי גם חלק מערכייך.

החשיבות שאת מייחסת ללמוד התורה,

הדבקות בצורת חיים על פי התורה

החבור שלך לנשיות והשאיפה לחוות אותה,

וחוש האמת והצדק הפנימיים שלך.

אני רוצה להציע לך 3 נקודות להתבוננות מתוך הדברים שהעלית,

ואחר כך מבט עמוק יותר על מערכת היחסים שלכם.

1. בעלך שונה ממך וממשפחתך. כמו שאת שונה ממנו וממשפחתו.

כמו שכל אחד שונה מבן זוגו וממשפחתו.

חשוב לזכור ששונה הוא לא פחות. הוא רק שונה.

האושר שלך בחיי נשואין תלוי בחלקו הגדול ביכולת שלך להכיל ולכבד את השונה שבבעלך.

הוא בן אדם שונה, מרקע שונה, הוא גבר ואת אשה.

והוא ראוי לכבודו. בשלמות. עם כל חסרונותיו.

בדיוק כפי שאת ראויה לכבוד- למרות חסרונותייך שלך.

כל שתתאמני ותפתחי את שריר הכבוד – תוכלי להכיל את כל חלקי האישיות שלו במנוחת נפש-

וגם הוא יקבל אותך.

2. נשים רבות נלכדות במלכודת של אחריות יתר.

לוקחות על עצמן עול שלא שלהן מתוך תחושה שאחרת העולם יקרוס.

קחי נשימה עמוקה. ותאמיני בו שהוא מסוגל לשאת את עול הפרנסה.

את עובדת כמה שנכון והגיוני עבורך. תשאירי לו את הדאגה. לגמרי.

את אפילו לא צריכה לחשוב או לדבר על זה.

3. חשוב מאד שכל אדם יעבוד בעבודה שמתאימה לכוחות נפשו וגופו ובמינון הגיוני.

כמובן שכל אדם ובמיוחד כל אשה- עוברים תקופות שונות בחיים ובהחלט סביר שבתקופות מסוימות העבודה שבאופן כללי מתאימה והגיונית

מכבידה וקשה יותר מאשר בתקופות אחרות. בתקופות כאלה נכון להוריד קצת את הראש ולתת לגל לעבור. לא למהר למסקנות.

לבדוק אם ואיך אפשר להקל ולצמצם את העבודה בהתאם ליכולות של אותה תקופה.

מה שמיותר לחלוטין הוא העסוק בהשוואות או במסכנות.

כשאת חושבת על עניין העבודה שלך או כשאת מדברת אודותיו- כדאי לך להתרכז ולדבר על מה שנכון לך באופן אובייקטיבי בלי קשר למה שבעלך עושה או לא עושה.

אבל מעבר לכל זה, בואי נתבונן קצת יותר רחוק….

1. אני רוצה להתייחס לנקודה שהופיע מספר פעמים במכתבך

ויתכן שהיא תאפשר לך להתמודד עם הקונפליקט בצורה עניינית ויעילה יותר.

את כותבת שאת המפרנסת והוא האברך.

שגבר אמור לפרנס ושהוא התחייב לך בכתובה.

שנכון שהוא עוזר הרבה בבית אבל זה לא נחשב כי עול הפרנסה עלייך.

שאת כועסת על הרבנים שמעודדים את צורת החיים הזו.

ובכל האמירות האלה עובר קו משותף, מסר מרכזי-

הוא לא מתנהג לפי הכללים. הוא לא תואם לתמונה של גבר כפי שאת דמיינת אותה.

והרבה מהכעס שלך נסוב סביב חוסר ההתאמה הזו בין הציפיה שלך לגבריות מסוימת מאד לבין הדמות האמיתית של בעלך.

אני מבינה שאתם נשואים זמן לא רב מאד, ואתם מצפים לילדכם הראשון (שיהיה לך בקלות ובשעה טובה!)

וזה בדיוק השלב הנכון לפקוח את העיניים, להשתחרר מסטריאוטיפים ולהכיר במציאות.

בעולם הכללי הסרטים ההוליוודיים גרמו נזק לא יתואר ליכולתם של אנשים לחוות זוגיות מאושרת.

מאז שאנשים צופים בסרטים- הם מנסים לחקות את הדמויות שם ומצפים מבני הזוג שלהם לספק להם את אותה חוויה שבסרט.

הבעיה היא שאותם דמויות לא באמת קיימות. הם פיקטיביות לחלוטין.

אותם שחקנים שהיו הגבר\האשה המושלמים בסרט

חזרו הביתה ורבו עם בני הזוג שלהם- כמו כל אחד אחר.

אבל את האשליה של גבר\ אשה\זוגיות מושלמים- הם מכרו להמונים.

ומתוך הציור הדמיוני הזה, אנשים התחילו לא רק לרדוף אחר שלמות שלא אפשרית,

אלא בעיקר להיות עוורים ליופי שיש במציאות האחרת של עצמם.

זוג שעסוק בלייצר זוגיות הוליוודית- מאבד במרדף הבלתי אפשרי הזה את הרומן האישי היחודי והמדהים של עצמו.

אז נכון- אנחנו נמנעים מחשיפה לעולמות התוכן האלו כדי לא להפגע מהם,

אבל יש לנו את ה"סרטים" שלנו. הסרטים החרדים הוירטואליים.

סרטים שנוצרים במוח שלנו על ידי הרבה מאד מילים, תאורים ולחץ חברתי.

וגם אם בסרטים שלנו הדמויות המושלמות הם אברך שקדן ואשת חיל מושלמת,

או לחלופין בעל תורני מפרנס ואשה בירכתי ביתה-

הנזק הוא אותו נזק.

אין "איך צריך להיות" (חוץ מגדרי הלכה כמובן).

אין דגם מדויק והוראות מפורטות מהו גבר מושלם, אשה מושלמת, זוגיות מושלמת.

יש קוים מנחים, יש קוי מתאר, אבל בפועל- לכל זוג יש את המתכון הפרטי שלו.

כל זוג צריך למצוא את המתכון המיוחד שמתאים לשני בני הזוג.

והמתכון הזה נובע מתוך הכרה ביכולות, בצרכים, באופי, בחולשות, בערכים, בהרגלים, בכשרונות וברצונות של כל אחד מהם.

רק מתוך נכונות לפגוש את מי שאנחנו באמת- נוכל לבנות את גן העדן הפרטי שלנו ולהפסיק להתאבל על הדמיונות שאמצנו מהסרטים.

אני מציעה לך להעביר את המחשבה ואת השיח הפנימי שלך מ"איך צריך להיות?"- ל"מה טוב לנו?"

התשובות יכולות להיות שונות מאד.

ציינת שבעלך עושה חלקמעבודות הבית. כנראה שזה טוב לכם למרות שזה לא בדיוק מה ש"אמור" להיות.

זה בסדר גמור. זה מעולה. תני לזה מקום וכבוד. כל אחד יעשה מה שהוא טוב בו.

מה שחשוב הוא שתהיה ביניכם הסכמה ושמחה.

2. בואי נקשיב לשיח. לשיח הנסתר.

השיח שאת מתארת בינך לבין בעלך- השיח המרגיז אותך כל כך-

הוא לא באמת מה שקורה ביניכם.

מתחת לפני השטח מתרחשת שיחה אחרת. שיחה של מסרים סמויים שיתכן ואינכם מודעים להם.

יתכן כי איני מדייקת משום שאיני מכירה אתכם מקרוב- אך תוכלי לקחת את העקרון ולהתאים אותו לחיים שלכם.

המסר שלך הוא:

אני הבסדר ואתה לא.

אני הסובלת ואתה האשם.

אני העובדת ואתה הבטלן.

אני אחנך אותך ואתה תתנהג כפי שמתאים בעיניי.

כי אני זו שמבינה איך דברים צריכים להתנהל- ואתה לא.

או בקצור: אני למעלה ואתה למטה.

והמסר הסמוי שהוא משיב לך, אולי אפילו באופן לא מודע, הוא:

אני לא עובד אצלך.

אני אבחר מה לעשות איך מתי כמה ולמה.

אני אעשה טוב כי אני רוצה, אני יעזור לך כי לי חשוב להיטיב לך-

לא כי את דורשת. לא בכפייה.

לא נבהל מהאיומים שלך- אני גבר.

ואני אוכיח את זה. לפחות לעצמי.

ואולי אפילו אעניש אותך לצורך כך.

השיח הזה הוא הרסני. הוא הופך את הקשר שלכם לזירת קרב של מאבק כח.

ואת השיח הזה את יכולה לשנות. לגמרי.

האם את באמת מוכנה לשינוי?

האם את מוכנה לצאת מהמשבצת של הצודקת, הסובלת, המקריבה, המנוצלת?

לוותר על משבצת העליונות המוסרית?

ביכולת שלך לצאת מהמקום הזה ולמצוא לעצמך עמדה אחרת בקשר- טמון הסיכוי שלך לחיות בזוגיות מאושרת.

למה?

כי עמדת התנשאות היא החבלה הקשה ביותר בזוגיות. במיוחד של אשה על בעלה.

כדי שגבר יוכל להיות גבר (והרי זה מה שאת רוצה, נכון?)

הוא צריך לתת, להשפיע.

השפעה, נתינה, כמו מים- זורמים מלמעלה ללמטה.

ואם את למעלה והוא למטה- אין לו יכולת להשפיע עלייך טוב.

כמעט בלתי אפשרי לו לתפקד כגבר בצורה הבריאה והיפה לה את מצפה.

אני מציעה לך להחליף את עמדת הצודקת- בעמדת בקשה ורצון.

תבואי קצת מלמטה. לא ממסכנות. לא משפלות, לא ממקום קטן ולא שווה.

ממקום נשי. נזקקות נשית מלאת כבוד.

מהמקום הזה הסיכוי שתעני בשיתוף פעולה שתזכי ברצון הטוב שלו- גדול הרבה יותר.

כל עוד את תהיי עסוקה בלהוכיח לו שהוא לא בסדר- את עסוקה בלהקטין אותו.

והדבר היחיד שנותר לו לעשות זה להגן על עצמו.

אין לו פניות להעניק לך.

כשאת משוחררת מההשוואות ומהצורך להוכיח משהו-

את יכולה לדבר בפשטות על עצמך, על הצורך שלך, על התחושות שלך,

בלי שפוטיות ובקורת.

לבקש את מה שחשוב לך. בשביל עצמך.

לשתף בחששות שלך מאחרי הלידה,

לבקש עזרה במה שאת צריכה,

להחליט בעצמך כמה נכון לך לעבוד.

להביא את האני האמיתי שלך אל הקשר.

להיות עסוקה בהקשבה לעצמך, בהקשבה אליו, לא בשפוט.

תני מקום לצרכים שלך לא כי את צודקת ולא כי הוא לא בסדר.

כי את צריכה. זה הכל.

וחשוב לזכור- שגם לצרכים שלו יש מקום. לא כי הוא צודק. כי הוא צריך.

3. המנוע האמיתי של הקשר הם הרגשות.

את מתארת רגשות סוערים וקשים מול חסרונות וכשלים (?) שלו.

ואילו את מעלותיו, את בחירותיו היפות, את תרומתו- את מציגה באופן שולי וחסר משמעות.

כולנו כך.

הרגשות שלנו מציירים לנו עולם שונה לחלוטין מהמציאות.

הם מנפחים וממזערים נתונים באופן שיוצר תמונה מעוותת לחלוטין.

ולכן- חשוב לזכור שהרגש שלנו, ובמיוחד העוצמה שלו- מספר לנו באופן אמין ביותר מה קורה לנו בפנים.

מה כואב לנו, מה רגיש לנו, מה מפחיד אותנו, מה מאיים עלינו.

אבל ביחס למציאות העובדתית שמסביבנו- הוא לא בהכרח אמין.

כשמשהו נראה לנו נורא ואיום, כל כך לא בסדר, מוציא מהכלים, שקרי, מזעזע, מושחת וכו'

המחשבה הראשונה שלנו היא ש "אני מרגישה כל כי ככה זה באמת!"

אבל יש מבחן קטן שכל אחד יכול לעשות לעצמו, מבחן שמגלה אמת:

האם יש דברים נוספים שקורים סביבך והם לא בסדר? לא כמו שצריך להיות?

האם לכל דבר שהוא לא בסדר אני מגיבה באותה עוצמה? יוצאת מהכלים? מתרגזת? מרגישה מרומה?

אם התשובה היא לא, ואצל רוב האנשים זו התשובה,

את יכולה להבין שהרוגז והעצבים שאת חווה נובעים ממשהו בתוכך ולא מזה שקורה משהו לא תקין אצל בעלך או בחברה שלנו.

את מתארת כמה פעמים את הרגש הקשה שעולה בך מההשוואה בין העומס שלך לעובדה שהוא מרשה לעצמו חיים קלים ונהנה לו.

האם את מרשה לעצמך גם לשחרר ולהינות? מה המשמעות של עבודה קשה\ הנאה ושחרור בשבילך?

האם זה משהו שאת מכירה ממקומות נוספים? מי מכריח אותך לעבוד יותר מרצונך? האם הנאה מגיעה רק למי שעבד קשה?

אני ממליצה לך בחום לבדוק מה קורה פנימה אצלך. מה המקור לתפיסות שלך, איפה עוד את מכירה רגשות כאלו.

ואולי לחפש עזרה מקצועית במסע פנימה אל עצמך.

בכל אופן- זה בדיוק המקום לעשות את ההפרדה.

את צריכה שבעלך יפרנס? קשה לך לעבוד?

תבקשי. תשתפי, תדברי. ממקום נשי, מכבד, מקבל.

השיפוטיות, הכעס והעצבים- לא קשורים לא לבעלך ולא לזוגיות שלכם.

תטפלי בהם בנפרד. תעשי את העבודה האישית שלך, אל תתני להם להיכנס למרחב ביניכם.

הם מסוכנים לקשר.

אני בטוחה שאת יודעת לזהות אמת ולעמוד מולה באומץ.

ככל שתהיי אמיצה יותר- לקחת אחריות על המקום שלך, על הרגשות שלך,

כך יגדל המרחב של בעלך לממש את כל הטוב שבעבורו בחרת בו.

מאחלת לך לידה קלה, לב נקי, קרבה ואהבה.

זלטי