שלום לך איש יקר,

ראשית, אני מתנצל על איחור התשובה. טרדות שונות לא אפשרו לי לשבת ולכתוב עד כה. עם זאת, במהלך הימים האחרונים הסתובבתי כשאתה במחשבתי, ושוב ושוב הרהרתי בשאלתך.

אז כמובן, איני מכיר אותך מספיק בשביל לתת תשובה מדוייקת (ולמען האמת, מי בכלל – אי פעם – יכול לתת תשובה מדוייקת?!), ובכל זאת, אנסה לכתוב קטעי מחשבות – על סמך התרשמותי מהדברים שכתבת, ואקוה שיהיו לך הדברים לתועלת.

ובכן, קודם כל אתה מתאר סיפור הצלחה. סיפור הצלחה של ילד, שהיה לנער ולאדם בוגר, ואשר היו לו את כל ה"תירוצים" להכשל ולא להצליח, ובכל זאת –"הרמת את עצמך" שוב ושוב והגעת להישגים גבוהים ומרשימים. רק על כך בלבד אתה ראוי להערצה.

אני יכול לחוש היטב מן המכתב את האנרגיות הגבוהות שלך, את הקצב המהיר והאינטנסיביות שלך. אני מקוה שתסלח לי על הישירות, אבל כשאני קורא את מה שכתבת ומדמיין את קצב החיים שלך (ולא קשה לי לדמיין – אני מכיר זאת מקרוב), עולה בי הדימוי של "רכבת הרים" בלונה-פארק. רק מלהביט בה אפשר לקבל סחרחורת, ומה נגיד על מי שיושב בתוך הרכבת?! אז נכון, "רכבת הרים" היא בידור נחמד ועשויה אף להיות ריגוש מסעיר לעתים, אבל כשזה הולך ומתמשך לאורך זמן ואין אפשרות לרדת – זה עלול להיות קצת מעיק (ובלשון המעטה)…

אני חושב על מירוץ החיים שאתה מתאר ומתעורר בי איזה חשק לעצור אותך לרגע, אם זה היה אפשרי –ל"דקה דומיה", לחיבוק אחד שקט, הייתי מבקש ממך רגע לעצום עינים ולנשום עמוק, להרפות לכמה רגעים. אני שואל את עצמי עד כמה הדבר הזה אפשרי אצלך.

אנו יודעים שהפרעת קשב עשויה לקבל תרגום חיצוני בצורות שונות, ולעתים אף הפוכות זו מזו – בכל הקשת שמפסיביות-יתר ועד פעלתנות-יתר. סגנון האישיות שאתה מתאר – טומן בחובו יתרונות גדולים, כמו: מנוע עצום להתקדמות, חוסר מוכנות להסתפק במה שיש, רצון בלתי פוסק להתחדש ולהתרגש, ועוד. ללא ספק (וכפי שאולי תעיד על כך) ניתן להגיע עם תכונות אלה למקומות גבוהים ונפלאים. הצד הפחות נחמד של סגנון האישיות הזה הוא חוסר היכולת לעצור את הרכבת, הצורך הקבוע בריגושים (ובנוסח אחר: התמכרות לריגושים), העדפה של תהליכים מהירים וחיצוניים על פני תהליכי עומק איטיים, וכדומה.

אז יש כאן שני צדדים, צד של יתרון וצד של חסרון, וצריך להבחין היטב ביניהם. עוד לפני שאני מגיע לשאלה שלך אודות אשתך, אני קודם כל רוצה להעלות את השאלה אודות היחסים בינך לבין עצמך: האם אתה עצמך אינך מתעייף לעתים מ"רכבת ההרים" הזו? האם האינטנסיביות והמירוץ אחרי הישגים או ריגושים לא טומנים בחובם לעתים גם מחירים נפשיים והפסדים? לעניות דעתי, מדובר בבירור שעליך לעשות קודם כל בינך לבין עצמך – לפני שאתה רואה את ההתנהלות שלך כבעלת יתרון בלבד ומנסה "להעמיס" גם את אשתך על העגלה המהירה הזו.

משום מה, עולה כעת במחשבתי הסיפור הקבלי על "שבירת הכלים". לפי המקובלים (ברמה בסיסית – לצורך המשל כאן), לפני בריאת העולם היה שלב שבו היו "אורות" גבוהים מדי, עד ש"הכלים" לא יכלו להכיל את כל האור ונשברו. בהמשך צמצם הקב"ה את האור ובעולם שבו אנו חיים יש אורות בהתאם ליכולת הכלים לקלוט אותו.

נדמה לי לעתים שניתן לאפיין את אישיות ה-ADHD מן הסוג שאתה מתאר (בהשאלה של הטרמינולוגיה הקבלית) כאדם בעל אורות גבוהים שאינו מתחשב לגמרי בכלים, ביכולות הקיבול שלו ושל הסביבה. מסיבה זו, לעתים מרוב עודף אור הוא עלול "לשבור את הכלים", ומאותה סיבה הוא מתקשה מאד עם גבולות בכלל ועם היכולת – המוגבלת – של הסביבה להכיל את ריבוי האור שבו (במידה רבה זה גם דו-כיווני שכן גם הוא חשוף מאד לכל קשת האור והצבעים הבאים מן הסביבה ואינו מצויד מספיק בפילטרים המתאימים).

במובן הזה, אני שואל את עצמי (ואותך): האם ניתן לומר שאשתך היא אחד מהכלים שסביבך, שעומס האור מכיוונך, כשהוא מגיע ללא "צמצום" והגבלה מצדך, מביא אותה למצב של "שבירת כלים"? האם יכול להיות שדווקא הרצון העז שלך לדחוף אותה להתקדמות ולהישגים פועל את הפעולה ההפוכה – מחליש אותה ומכבה את היכולת שלה לבחור בעצמה בחייה ולעשות זאת בזמן ובקצב שלה ולפי האופי שלה? (כמו חיה הנלכדת באור פנסים ואינה יכולה להמשיך בדרכה מרוב סנוור). האם דווקא ריבוי האור שלך שם את אשתך בחושך? האם האינטנסיביות שלך פועלת עליה את ההפך? האם הרצון שלך לעצב אותה בדרכך שלך גורם לה לסגת אחורה?

אלו כמובן רק שאלות לבירור שעולות בראשי למקרא מכתבך, ואינני בטוח שהם אכן תואמים לסיפור שלך.

אני קורא במכתבך אכפתיות, אני קורא בו רגישות, ובעיקר מודעות עצמית גבוהה. נדמה שלי שבהקשר הזה – מודעות טובה היא כבר חצי-פתרון, ובהקשר של ADHD בכלל – ככל שמרבים ללמוד על כך ולהכיר את הניואנסים לטוב ולמוטב, כך לומדים להתנהל נכון ולהפיק ממצב זה את מירב התועלת. נדמה שיש בך אהבה לאשתך, לצד הכעס והביקורת אתה רואה בה גם צדדים יפים וזוקף לזכותה חלק ממה שאתה כיום, ובכל זאת – איזושהי תפיסה מוקדמת על איך נראית "התקדמות בחיים" מעיבה על המבט שלך עליה. יתכן מאד שאתה שופט אותה לאור מדדים של "הצלחה" מסוגים שאינם מתאימים לה. באיזשהו מקום היא מאכזבת אותך כי היא לא עומדת בקריטריונים שנראים בעיניך חשובים, השאלה היא האם אלו הקריטריונים הטובים והנכונים עבורה.

אנסה להסביר מעט למה כוונתי.

ראשית, יש כמובן את ההבדל המהותי בין גברים לנשים. קשה להאריך בזה כאן (וכבר כתבת שאתה מודע לכך היטב), אבל בגדול, גברים "מתוכנתים" לתחרותיות ולהישגיות, בעוד נשים "מתוכנתות" לדברים אחרים: עבודת צוות, שיתוף פעולה, יכולת אמפתיה גבוהה, ועוד. העולם הגברי הוא קשוח ותחרותי (חז"ל אומרים: "איש דרכו לעשות מלחמה") ומודד הצלחה בנתונים מספריים מדידים וחיצוניים כמו רמת משכורת, מנת משכל, תפקיד, תואר וכן הלאה. במידה רבה, להחיל את המדדים האלה על נשים, מבלי להביא בחשבון את האיכויות שלהן בתחומים אחרים לגמרי, הוא חטא כלפי האשה ופספוס של המציאות. העובדה שהאיכויות הנשיות הנ"ל שקופות לעתים בעינו של הגבר רק אומרת שעליו לעשות עבודה ולהכיר בקיומן. בהקשר שלך, יתכן שהנך נדרש קודם כל לשינוי פרדיגמה. הרחבה של נקודת המבט עשויה לעתים להקל מאד, הן על הציפיות והן על ההערכה.

נקודה נוספת, שאינה קשורה להבדלים בין גברים לנשים, היא הבדל מהותי נוסף שקיים בין אנשים מוחצנים לאנשים מופנמים. בעולם שבו אנו חיים, כשאנו אומרים על ילד שהוא "מופנם", זהו שם קוד לחולשה מסוימת, לחוסר יכולת להשתלב היטב במרחב ובחברה, אך למעשה המילה מגיעה מהשורש "פנים", ורבים מאותם אנשים שקטים ו"מופנמים" מכילים בתוכם איכויות מסוג אחר – שאינם מופיעות אצל האנשים המוחצנים. במקום להאריך כאן בעניין הזה, אני מבקש להמליץ לך על ספר בשם "שקט – כוחם של המופנמים בעולם שלא מפסיק לדבר" מאת סוזן קיין (הוצאת מטר). ספר זה מבוסס על מחקרים פסיכולוגיים וראיונות אישיים, והוא עוסק ב"אידיאל האדם המוחצן" שהצמיחה התרבות המערבית במאה ה-20, את המחיר הנפשי שהוא גובה מן האנשים השקטים בחברה שלנו, את הציפיה מהם לעמוד באידיאלים של אנשים מוחצנים (ציפיה שמגיעה הן מהחברה והן מתוך עצמם – שכן בעקבות השפעת התרבות הם רואים את עצמם כפגומים וכבעייתיים), וכיצד בעקבות כך נדחקים לצד היתרונות הגדולים של האנשים השקטים, כגון יציבות, שורשיות ועומק, יתרונות של הוויה שקטה בעולם כל כך רועש ורודף הישגיות, יתרונות של עדינות, של רכות, ועוד ועוד. המחברת מתארת מקרים של אנשים מצליחים מאד, שהביאו למהפכות בתחומים שונים, דווקא בשל אישיותם הביישנית, המסתגרת והנמנעת. אני ממליץ לך לקרוא את הספר הזה ולו בכדי להווכח כיצד אנו לעתים מודדים הצלחה וחוסר הצלחה לפי פרדיגמות צרות שאמצנו לעצמנו כהנחת יסוד ברורה. לעתים כל מה שנדרש מאתנו הוא לא ניסיון (עיקש) לשנות את המציאות, אלא רק שינוי (או הרחבת) המבט.

כמובן, המבט של המציאות גורם גם לשינוי מעשי במציאות. ידועים דברי רבי נחמן (ליקוטי מוהר"ן רפב): "דע כי צריך לדון את כל האדם לכף זכות ואפילו מי שהוא רשע גמור, צריך לחפש ולמצא בו איזה מעט טוב, שבאותו המעט אינו רשע, ועל ידי זה שמוצא בו מעט טוב, ודן אותו לכף זכות, על-ידי-זה מעלה אותו באמת לכף זכות, ויוכל להשיבו בתשובה". ההבנה הפשוטה של דבריו היא שהאדם מאמץ בדרך כלל את המבט של הסביבה שלו עליו. אם הוא מקבל מהסביבה את המסר שהוא טוב, אם מאמינים ביכולותיו ורואים בו את הטוב – זה עצמו מגביר בו את המוטיבציה להיות טוב והופך אותו לטוב, וכן להיפך.

נקודה חשובה אחרונה: יתכן שהקושי שביניכם נובע מכך שהשאיפות שלך לגביה מתפרשות אצלה באופן אחר מכוונתך המקורית. כידוע, לעתים כשאדם בא "לעזור" לי, להעיר לי על טעות שעשיתי וכדומה; גם אם הוא בא מתוך כוונה טובה וכנה, זה עלול אצלי להתפרש כ"איום קיומי". בעוד הוא רוצה בטובתי – אני רואה בביקורת שלו חוסר מוכנות לקבל אותי כפי שאני, אני רואה בדבריו ביקורת על עצם הווייתי, אני רואה בהם ניסיון להחליש אותי, לשלוט בי, וכן הלאה. לכן, מה שחשוב מאד במקרים כאלה הוא תיווך נכון בין השפה שלך – המילים שאתה אומר והפעולות שאתה עושה – לבין האופן שבו כל אלה מתקבלים אצלה. וכן להיפך – תגובות ומילים שלה, שיכולות "להדליק" אותך ולגעת לך בנקודות רגישות, בעוד שאצלה זה מגיע ממקום תמים ולא מודע לאופן ולפרשנות שהדברים מקבלים אצלך. למעשה, זו תופעה מוכרת אצל כל זוג, והאידיאל הוא להגיע, עם הזמן, למצב שבו כל אחד יהיה דובר גם את השפה של השני. לעתים ניתן להגיע לכך ביתר מהירות וביתר יעילות בעזרת מתווך טוב, דהיינו מטפל זוגי או איש מקצוע אחר.

אני מאחל לך הצלחה רבה באתגר המיוחד הזה, מאחל לך שתמצא דרכים ומסילות להיטיב עם אשתך, לרומם אותה ולהעלות אותה למקומות טובים – עבורה ועבורך, ושתמצאו את הדרך להיות מאושרים יחד לאורך ימים ושנים.

מקווה שהיו במילים שלי נקודות שיעזרו לך. בכל מקרה, אני כאן להערה, שאלה תגובה ושיתוף מחשבות.

כתיבה וחתימה טובה,

אלי

[email protected]

בשולי הדברים אצרף שיר של המשוררת (החרדית) זלדה, הממחיש היטב את אפשרות הקיום של שני יסודות זה לצד זה. לכל אחד אופן קיום משלו ואיכויות משלו, אם כי אותן איכויות שקופות ובלתי נראות לעתים בעיני הצד השני:

שני יסודות / זלדה

הַלֶּהָבָה אוֹמֶרֶת לַבְּרוֹש

כַּאֲשֶׁר אֲנִי רוֹאָה

כַּמָּה אַתָּה שַׁאֲנָן

כַּמָּה עוֹטֶה גָאוֹן

מַשֶּׁהוּ בְּתוֹכִי מִשְׁתּוֹלֵל

אֵיךְ אֶפְשָׁר לַעֲבֹר אֶת הַחַיִּים

הַנּוֹרָאִים הָאֵלֶּה

בְּלִי שֶמֶץ שֶל טֵרוּף

בְּלִי שֶמֶץ שֶל רוּחָנִיּוּת

בְּלִי שֶמֶץ שֶל דִּמְיוֹן

בְּלִי שֶמֶץ שֶל חֵרוּת

בְּגַאֲוָה עַתִּיקָה וְקוֹדֶרֶת.

לוּ יָכֹלְתִּי הָיִיתִי שׂוֹרֶפֶת

אֶת הַמִּמְסָד

שֶׁשְּׁמוֹ תְּקוּפוֹת הַשָּׁנָה

וְאֶת הַתְּלוּת הָאֲרוּרָה שֶׁלְּךָ

בָּאֲדָמָה, בָּאֲוִיר, בַּשֶּׁמֶשׁ, בַּמָּטָר וּבַטַּל.

הַבְּרוֹש שוֹתֵק,

הוּא יוֹדֵעַ שֶׁיֵּשׁ בּוֹ טֵרוּף

שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חֵרוּת

שֶׁיֵּשׁ בּוֹ דִמְיוֹן

שֶׁיֵּשׁ בּוֹ רוּחָנִיּוּת

אַךְ הַשַּׁלְהֶבֶת לֹא תָבִין

הַשַּׁלְהֶבֶת לֹא תַאֲמִין.