שלום לך,

החפצה בחיים,

התאור הפיזי והרגשי של חוויות חייך מעוררים בי כאב עצום. כאב של אבדן, של אכזבה.

אבדו התינוקות שאינם, וחלום חייך איתם.

אבדו התקוות לילד נוסף, שלא יוולד.

אבדה הכנות כשאת מצופה להסביר פנים גם כשאת מרגישה מרוקנת מבפנים.

השאלות של ילדיך מהדהדות את שלך: "למה?" "איך יכול להיות?" "אני רוצה להחזיק תינוק"

והלוואי ויכולת לברוח הרחק מכל זה, אוסטרליה. או מחוץ לכדור הארץ.

אז מגיעות הדמעות והבריחה אל מתחת לשמיכה, אל מרחב אחר. לפחות להיום.

ומתוך המסך הזה את מושיטה יד לעזרה, בכל זאת.

האם את קולטת כמה כח יש בפניה הזו, בנחישות למצוא משהו- קצה חוט של בהירות וסיבה ודרך?

המשיכי לשאול מכל מצב צבירה נפשי שבו את נמצאת: "מה נכון עבורי כעת?"

ומי אני שאומר לך דברים ששכלך מכיר בהם. ובכל זאת אקח את ההזדמנות לשנן איתך את דברי חובות הלבבות בשער הביטחון (סוף פרק ב'): "וכאשר… תהיה לו (לאדם) הכרה חזקה בחסד האמיתי של הבורא, אז יבטח בו, ויסר את עצמו לרשותו, ולא יתרעם על מה שבחר להביא עליו"

כלולים כאן שתי נקודות מרכזיות:

1. "יבטח בו… ולא יתרעם"-

הידיעה שהקלפים לא התפזרו ברוח, וכי יש תמונה רחבה ומיטיבה, היא מפתח לחיי נפש בריאים.

אני ממליצה לך בכל ליבי לקרוא בחובות הלבבות או בספר ביטחון אחר. לא שאלה יפתרו את בעיות החיים. אך ברובד המעשי, הגישה המאמינה תעזור לך לקבל החלטות ממקום שקול ובוגר, במקום מהמקום הנמוך יותר במח- החלק ההישרדותי והחרד.

ברובד הרוחני- מטרת החיים היא לטפח את הקשר עם הבורא. בע"ה, לימוד במנות קטנות יהווה הפתח שדרכו תזרום תחושת אהבתו אלייך.

2. הכרת הטוב ב"חסד האמיתי של הבורא"

מחקרים מראים שאנשים שמודים על פרטים קטנים בחייהם, הינם מאושרים יותר.

כלומר: אושר לא תלוי ב-כ-ל-ל במה שיש או אוין, אלא בשימת הלב והכרת הטוב למה שיש.

אין זה אומר שאין כאב, אבל הוא מקבל פורפורציות וגוונים שונים כאשר הרקע הוא של הודיה.

וכאן אשתף ממקום אישי לגמרי, בתקווה שהחשיפה תניב צמיחה.

בעוד כחודש יהיה תאריך בת המצווה של התינוקת שלי, והחגיגה לא תהיה עם בלונים ומצגות. היא תהיה שמימית, כזו שמתאימה לנשמה שכבר איננה בגוף.

ואני מתכוננת לחגוג; את היכולת שלי להתמסר לאהבה, הגם שמאום אינו מובטח, להודות על החסר שנפער בליבי ומבקש כל העת להתמלא במשהו שמעבר לנתפס.

והמוזמנות תהינה כל האמהות המתגעגעות לתינוקים שנולדו ועדיין לא ושלעולם לא. אז את בוודאי מוזמנת.

ואולי אפשר יהיה להרחיב את המעגל לכל נפש וחסרונה. מה דעתך?

בתכנית תהיה אפשרות חד פעמית להציץ א התכנית האלוקית,

לראות מעט מהדיוק שלו לכל נשמה ומסעה על פי ה'.

וה' יעשה מעגל שם לצדיקים ולצדקניות שכמו אברהם אבינו, בכו דמעות של כאב אנושי,

אך השתדלו לחבר בחוטי בהירות של רגע פה ורגע שם- את הכל חזרה אליו ולרצונו.

וכשילדך ישאל בדרישה: "אמא, למה להם יש כבר שתי תינוקים, ולנו לא? זה לא פייר!" את תתחברי קודם כל לאמת שבתוכך: "אני לא חיה בתחרות, אני חיה כרצונו."

קחי נשימה עמוקה (כן, עכשיו), ומצאי לאמת הזו משכן בתוכך. איפה את מרגישה אותה? כמו מה היא נראית? מה התחושה שלך כשאת מחוברת לאמת הזו?

ומשם- המילים יזרמו, תוכלי לפתוח שיח עם הבנות שבו הכל יכול להדבר ולהשאל- ואת תעניקי להן עוגן לחיים, כי כולנו בעבודה דרך נסיונות.

את תעזרי להם לאוורר הכל מתוך ביטחון בעוגן האמונה שלך. ליבך יעלה על גדותיו בהודיה על המתנות שהן מהוות בחייך, והם גם יוכלו להודות על מתנות ה' אליהן.

וכשתגיעי שוב לרופא, בתקווה שיהיה שליח טוב-

את תפני את ליבך לאביך שבשמיים, כי בהיר לך שלא נחש ממית או נחש מחייה.

ותספרי את הברכות שבחייך

ותנשמי אותם פנימה, בידיעה ששום דבר אינו מובן מאליו.

החסר שלך יהווה זרקור להאיר על כל מה שיש ואינו חסר, והיה יכול להיות חסר.

אמשיך להיות איתך בתפילה ובאמונה של "מצמיח ישועות"-

הצמיחה היא כעת, רק שמכיון שהיא מתחילה מתחת לפני הקרקע, איננו רואים את פריחתה עדיין.

שלך,

שפרה