יקרה.

את כותבת על מצב כל כך כואב. כל כך כואב.

על חיים בזוגיות, בהם את כמהה לאינטימיות, לפרח, למכתב קטן, והוא – מסתובב לצד השני למילים של “הכל בראש שלך”.

ואת שואלת על לפרק את הבית. מה המחיר שלך כאדם נפרד, מה עם הרצונות שלך ומהו החיבור שלך לכל המערך?

אלו שאלות חשובות ונכונות כל כך להישאל במקרה כזה.

את יודעת מה? פשוט, ראשית אשיב לך על השאלות האלו:

מה המחיר כאדם נפרד? – זהו מחיר, וצריך לשלם אותו, אבל יש גם תגמולים. כלומר, התורה נותנת לנו אפשרות להיפרד, לפרק ולחיות בנפרד, כאשר קשה וכואב מדי. ואז יש אפשרות להינשא בשנית, ויש אפשרות לנסות מחדש, ויש אפשרות להפסיק לקוות ולצפות שהוא יושיט את הפרח הזה, את המכתב, את הלב שלו. לפעמים, זה מביא איתו שלווה וריחוק מכאבי הלב הכוססים הללו – של למה הוא כל כך רחוק ומתנכר.

אבל יש לכך גם מחירים, והם מחירים לפעמים יקרים. זהו מחיר של בדידות, ושל קושי למצא מישהו אחר, ושל כאבי לב לא פתורים, ושל אכזבה. זה לפעמים מחיר ששווה לשלם אותו, במקרים מסויימים.

אבל – אם החיפוש שלך הוא אינטימיות, הוא קירבה, הוא אהבה, הוא פרח ומכתב ולב אל לב, לא בטוח שגרושין יאפשרו את המציאה הזו. בגרושין (אלא אם כן נישאים מייד, מה שלא תמיד קורה) ישנה בדידות, והיא, לפעמים, מרובה על הכאב בהתרחקות שלו כשאת בבית.

מאידך, את שואלת עוד, מה עם הרצונות שלך? האם הם נידונו להימחק, חלילה? מה החיבור שלך לכל המערך הזה?

וזאת, יקרה, שאלה גדולה ועצומה מאד.

אני שומעת ממכתך, ומקווה שמדייקת בשמיעתי, את החיפוש לאינטימיות, לאהבה, לקשר.

אם תחליטי להיפרד ולהשקיע בקשר חדש, תצטרכי לעבוד, וקשה. כמו בכל קשר שדורש השקיה, השקעה.

השאלה אם תסכימי לקחת זמן בו תתחילי להשקיע את המשאבים הללו, עם האיש הנוכחי שלך.

כמו.. כמו תקופת מבחן. כמו.. כמו מאה ימי חסד שאין בהם ביקורת אלא נתינה והשקעה.

וכשאני אומרת “השקעה” אני מתכוונת לכך.

כמו.. כמו בחולה הנוטה למות, ועושים הכל למענו. רגע לפני שבית עלול להתפרק, שרצונות שלך עלולים למות, מוכנה לקרע שערים וחומות?

זה אומר להשאיר את הילדים ולנסוע לחופשה זוגית (מצידי בחו”ל קסום, אם לא, נסתפק בנירוונה, ואולי צימר שאהוב על שניכם?) זה אומר, לחפש בכל דרך זמנים משותפים ליציאות שתהיינה חביבות על שניכם. זה אומר להשקיע בבית, בחדר שלכם, רהוט חדש ומחיה, בגדים יפים שתלבשי לכבודו, כלים נאים שתגישי לו בהם ארוחת ערב קצוצה ומטוגנת ואפויה.

ככה, להשקיע בחידוש בלי הרף. מתוך חיפוש מה מתאים עבורכם? מה ישמח אתכם? מה יכול לקרב ביניכם ולספק חוויות עזות משותפות?

אבל – וכאן מגיע האבל הגדול, כי כדי למלא, וכדי לשנס מותניים לחשק הזה, לרצון, לגעגוע, לכמיהה, צריך את החלק שלך במערך, והחלק שלך הוא, להיות מלאה.

החלק שלך, הוא להיות מלאה.

אם לא תתמלאי, איך תמלאי?

אם לא תהיה בך שמחה ואנרגיה שופעת, מאיפה יהיה לך חשק להזמין כרטיס טיסה או לקצוץ ירקות לאגרולים בתנור? אם הזיק בעינייך כבוי, איך תראי את העציץ ההוא, שכל כך מתאים לחדר שינה שלכם, וייתן בו אור חדש?

ואיך מתמלאים?

כאן בדיוק החלק שלך במערך.

לטפח את עצמך, להתמלא, בפעילות גופנית, באכילה בריאה, בשחרור ריגשי, ביציאה לחוגים וסדנאות שאת אוהבת. לטיפול בעצמך, ריגשי, פיזי, חברתי. בהתמלאות.

כשאת תהיי מלאה, תוכלי למלא, כשתוכלי למלא, תבדקי – האם הוא כלי להכלת השפע הזה שאת מסוגלת לתת? האם תרצו ככה, להמשיך ביחד, מתוך עבודה (תמידית, יש לציין, אבל מתגמלת ומשמחת מאד)?

יקרה,

זה כמו לצאת למאבק על חיים ומוות,

חיים ומוות של הבית שלכם.

תסכימי?

תמר ע.

Tamar7677@gmail.com