שלום לך אמא יקרה לתינוק יהודי טהור,
קראתי את מכתבך מיד כשהגיע אלי ממערכת אקשיבה, ומאז את הולכת איתי בראש כבר מעל לשבוע..
הכאב שלך עבר אלי מבין המילים, ואני כואבת איתך את תחושת הבדידות, את ההשתתפות באירועים שנוגדים את רוחך, ואת רוח הבית שאליו קיווית והתפללת.
את האכזבה והכעס על כך שדברים שעבורך הם מובנים וברורים מתערערים ומערערים יחד איתם את השלום בבית, ואת הביטחון בזוגיות שחיכית לה כל כך..
והפחד על החינוך של הבן הקטן שרק נולד ואת רוצה לשמור אותו בטהרתו.
עבר עלי שבוע עמוס מאד, ואת היית שם כל הזמן ולא ידעתי אם אני לא מצליחה לכתוב לך בגלל שבאמת אין לי זמן או בגלל שאני כל כך מבינה אותך וקשה לי ממש להחליט איך ומה אני כותבת..
אפילו עכשיו כשאני כבר יושבת מול המסך אני מתקשה למצוא את המילים שמרגישות לי נכונות..
כי אי פעם לפני לא מעט שנים גם אני הייתי אישה צעירה שהתחתנה עם גבר צעיר ושנינו היינו מלאי תקוות שהחיים יהיו נעימים וקלים, ויזרמו על מי מנוחות..
שנריב? מה פתאום? שנינו נחמדים ומסתדרים טוב עם החברים והמשפחה, מנומסים, ואדיבים ומחונכים היטב..
אבל מהרגע ששנינו נכנסנו לאותו בית והבאנו איתנו תפיסת עולם, ציפיות והרגלים שהתאימו מאד לחיינו כבודדים אך התעלמו מהחיים החדשים שלנו כזוג – התחילו המריבות וחוסר ההסכמה, הכעסים ואי ההבנות. ודרך החתחתים הזאת, הוויכוחים, חוסר ההסכמה, הבירור, ההתפשרות, הויתורים והחתירה לפתרונות – הם הדרך שהפכה אותנו משני אנשים בודדים לזוג.
היינו שני אנשים שגדלו בשני עולמות שונים לחלוטין, עם תפיסות עולם ושאיפות שנראו די דומות על הנייר, אבל בפועל היו כל כך הרבה פרטים קטנים שהרכיבו את מציאויות חיינו שמי בכלל חשב שיהיו רלוונטיות לחיי נישואין.
דוגמאות?
בבית שאני גדלתי בו אבא היה אחראי על הקניות בסופר, תמיד היה לחם וחלב בבית כי זה היה התפקיד שלו וכמי שגדלה בתוך הבית הזה והתרגלה שיש מישהו שמביא את חומרי הגלם הביתה לא חשבתי על משהו אחר..
עברו ימי שבע ברכות העליזים, הבעל יצא לכולל ופתאום גיליתי שאין שום דבר שאפשר לאכול וגם לא כמה שקלים בשביל ללכת לקניות..
המחשבה הראשונה שעברה לי בראש היא – איך הוא לא חשב שצריך לדאוג פה למינימום שבמינימום..? זה היה מעליב ממש..
אבל בצד השני היה גבר צעיר שגדל בבית שבו מי שעושה את הקניות היתה בכלל אמא…
עוד דוגמה קלאסית?!
בבית הורי לא הכרתי תופעה של התעוררות בשעות מאוחרות, כשבעלי קם ב8 בבוקר או שלא נדע קצת יותר מאוחר זה היה מלחיץ ומפתיע מאד..
(מפאת כבודי לא אספר מתי אני קמה כיום בימים שאפשר להימרח עוד קצת.. אבל רמז – זה לא 8)
אתן עוד דוגמה מהצד של בעלי,
האחיות והגיסות שלו די נמוכות, וכל החצאיות הקצרות שלהן תמיד הגיעו עד לאמצע הרגל (טוב נו, הן גם באמת הרבה יותר צדיקות ממני, אבל שישאר ביננו..), אבל לי הגבוהה כל חצאית הגיעה רק לעשרה ס"מ או מעט יותר מתחת לברך.. בשביל הסמינר זה היה בסדר, אבל לבחור שהתרגל לאחיות שלובשות ארוך – זה היה נראה קצרצר ולא האורך המתאים לאישה חרדית.
והיו בהחלט דוגמאות נוספות ודומות לסיטואציות שתיארת במכתבך…
הרעיון המרכזי בדוגמאות הללו הוא זווית המבט השונה שכל אחד מאיתנו מגיע איתה לחיים, והיא לא שחורה או לבנה / טובה או רעה, היא פשוט נקודת המבט האישית שלנו. כשאנחנו מתחתנים אנחנו צריכים להכיר זווית חדשה של העולם – שעוד לא יצא לנו להביט דרכה. שאלות ערכיות שונות שצריך לתת עליהן את הדעת ויחד לסלול את הדרך הנכונה לכם, לאט, בשותפות, בהקשבה ובכבוד.
שניכם אנשים טובים שמגיעים מעולמות שונים וצריכים לגבש לכם בית.
אני מניחה ששניכם רוצים בית שמור, אבל נקודת המחלוקת היא מהי ההגדרה של כל אחד מכם למילה "שמור". וכאן אני מבינה שכל אחד חושב ומגדיר אחרת את מה שהוא תופס כשמור ומה סדר העדיפויות שלו. וכאן אני רוצה להאיר שתי נקודות שבעיני הן קריטיות לחיים בכלל ולגידול ילדים מאושרים בפרט.
הדבר הראשון הוא מריבות של הורים מול הילדים.
אמנם הילד שלכם רק בן חודש, אבל ילדים הם יצור מופלא, והאווירה ששוררת ביניכם ההורים נקלטת בחושיו העדינים, המריבות גורמות לאי שקט ולחרדה, וככל שהילד גדל ההשפעה של המריבות והאווירה העכורה היא הרסנית ומזיקה ממש.
הדבר השני – להיכנס לנעליים של בן הזוג.
בעלך רוצה לכבד את בני משפחתו ולך זה מפריע – וזה בהחלט מובן. האם לצד הקושי שלך את מסוגלת להבין ולהתחבר לצורך שלו לפגוש את בני משפחתו? לכבד באירוע? להנות מדברים שפחות מתאימים לך אבל עבורו הם כנראה חיוניים? גם אם את מתנגדת לשהייה באירוע מעורב, או בבית הורי בעלך, את מסוגלת לראות ולכבד אותו ואת הצרכים שלו? או שהם נראים בעיניים כעלובים, רעים ולא ראויים..?
יש בסיטואציות ששיתפת גם אלמנטים שבוודאי מטרידים אותך מבחינה הלכתית וניתן לברר אותם אצל פוסק הלכה, אבל הפואנטה פה היא לא מה אסור ומה מותר, אלא
האם כאשר אני רוצה לשנות משהו – אני פועלת מתוך כעס? אימפולסיביות? לחץ? האשמה? חרדתיות? או שאני מסוגלת לראות שיש צד שני למטבע?
אדם עם צרכים, הרגלים, רצונות ותכונות שונות משלי שאצטרך לחיות איתו בטוב ובנעימים לעוד שנים ארוכות וטובות.
נסי לחשוב איך את היית מרגישה אילו משפחתו הייתה משפחתך ובעלך היה מתנגד ללכת לבקר אותם או להשתתף בשמחות שלהם..
עכשיו כשאת יודעת מה הוא מרגיש, את יכולה לבוא לשיחה הזאת בצורה מתונה ומכילה יותר – להסביר מה קשה לך וממה את חוששת ולנסות להגיע להסכמות ולהבנה משותפת מה נכון ומתאים לבית שלכם, ובמידת הצורך אפשר לערב יועץ זוגי או רב שמקובל על שניכם.
אוסיף לסיום שלתפילה יש כוח עצום לחולל שינוי,
והיא אינה שבה ריקם.
מתפללת איתך להצלחתכם,
תזכו לאהבה, אחווה, שלום ורעות ורוב נחת יהודית.
מורן.
תגובה אחת
שואלת יקרה,
שימי לב שההדגשים הדתיים שבהם את בוחנת את מידת יראת השמים של בעלך ומשפחתו מרוכזים בעיקר בדברים שלא נושקים לאיסורים של ממש אלא לאוירה (מוזיקה, טלויזיה קולנית, ארוע מעורב) ובמקרה היותר 'גרוע' הם בין אדם למקום – שמירת עינים וכדו' (אף אחד לא מכריח אותך לרקוד חלילה עם גבר וכדו')
בעוד שבעלך ומשפחתו מקפידים, אולי אפילו יותר ממך, על מצוות שבין אדם לחברו, על כיבוד הורים, על כבוד לאחים, אל ענווה ואי התנשאות ועל אי העברת תחושה שאתם 'פחות' מאיתנו.
הנביא זועק : למה לי רוב זבחיכם… ידיכם דמים מלאו" – מצוות שבין אדם לחברו הן הרבה יותר חשובות (בטח מהסתייגויות שלך שרובם לא ממש עבירות) , ואם את רוצה לגדל ילדים בקדושה ואהבת ה', הדרך שבה את נוקטת והיחס המתנשא על משפחתו בעלך לא יהוו דוגמא ראויה שבנך ירצה לחקות בבגרותו. הוא עשוי ליצור חיבור בין עבודת ה' והקפדה על מצוות עם יחס מתנשא לאחר, עם מריבות בשלום בית בין הוריו, ועם נתק מהמשפחה המורחבת והסבתא החמה והאוהבת. – המסר שעשוי לעבור אליו הוא בדיוק הפוך ממה שאת מייחלת. לא קדושה ולא צדקות, אלא הציות וההקפדה על דבר ה' (כפי שאימו מבינה אותו) הולך ביחד עם פרישות מחוויות משפחתיות, ועם נתק מבני משפחה אהובים.
אני ממליצה לך לקבל הדרכה ראויה, איך לשמור על יחסים משפחתיים חמים ואוהבים עם משפחתו של בעלך, איך להתחיל להעריך את כל היופי והחן והבן אדם לחברו שבהם הם כל כך מצטיינים, והכי טוב שתגיד לבנך כדלהלן (ביום שהוא יגדל וניתן לנהל איתו שיחה על כך) :אצל סבתא לא מקפידים על כך וכך, זה לא בסדר, אבל אנחנו לא מעירים ולא אומרים להם שום דבר, ואנו לומדים מהם את כל הדברים הטובים והנפלאים האחרים שאפשר ללמוד מהם. (ואני בטוחה שיש הרבה דברים כאלו). כך תעבירי לבנך מסרים של סדרי עדיפויות בריאים גם במישור הרוחני – אנחנו מקפידים יותר, ובבית שלנו נוהגים יותר לעשות כמו שאנו מבינים את רצון ה', אבל אנו מכבדים את המשפחה ואוהבים את המשפחה, והחובה שלנו להיות עימם באחוה ושלום (חובה שהיא זכות, לא כל אחד זוכה למשפחה כיפית שמחה אוהבת ומסורה) היא חלק בלתי נפרד מרצון ה' ומעבודת ה'.