דלג לתוכן
נמאס לי לקבל על עצמי קבלות כל פעם שקורה דברים רעים… מרוב צרות של עם ישראל אין לי כוח כבר להצטער!! ולקבל על עצמי קבלות.. התרגלתי לזה
ואני רק במקום לקבל על עצמי קבלות אני כועסת על הקבה… כי נמאס לי!!! אחרי שאני שומעת על דברים רעים עכשיו,אני רק אומרת אולי פרק תהילים וממשיכה כרגיל… כי אין לי כוחות!!!
הרב יוכל לחזק אותי?
שלום וברכה!
השאלה שלך נגעה לליבי. הזדהיתי איתה מאוד, אולי נפתח בזה: את לא לבד.
רובנו מרגישים תחושות דומות. וזה אומר, שזה לא מוזר להרגיש ככה, זה טבעי ומובן.
כן, גם הכעס- הוא תחושה טבעית שנוצרת מאכזבה.
הקב"ה אוהב אותנו, לא? אז למה הוא מתנהג אלינו ככה?
והשאלות האלה, ככל שעובר הזמן, מעיקות, מצערות, מכאיבות ומכעיסות.
העובדה שהצער של העם באמת נוגע לך בלב, היא סימן שיש לך תחושת ערבות הדדית
ואינך רואה רק את עצמך; וזה דבר מבורך ומיוחד.
אבל-
יש מישהו שמאוד חפץ בתחושות האלה שלך. קוראים לו היצר הרע.
היצר הרע, המקטרג הותיק, זה שלא נח לעולם:
יש לו מטרה ברורה, ליצור אצלנו בדיוק את הרגשות שאותם הזכרת. את הכעס, את האכזבה,
ובסוף כל אלה ניצב הריחוק. ריחוק מאבינו שבשמיים. הרגשה של חוסר עשתונות,
של עצב ודכדוך, של הרגשה כאילו אין למי לפנות ואף אחד לא שומע.
להותיר אותך ללא כוחות. ואת זה הקב"ה בכלל לא רוצה.
את יכולה לשאול: אבל זו המציאות! באמת רע וקשה ועצוב! איך אפשר לומר שזה רק
"יצר הרע"?
את צודקת, המציאות קשה מאוד. אבל יש בכוחנו לשלוט באיך שזה משפיע עלינו.
הקב"ה רוצה שנתחזק ונשתפר, ונקבל על עצמנו קבלות. וכל קבלה שקיבלת על עצמך,
היא אינסופית, חשובה ויקרה. אבל חשוב לזכור, שהיא צריכה לבוא ממקום של קירוב להשם. לא ההיפך.
אם ההשתתפות שלי בצער של עם ישראל, מובילה אותי לריחוק מהשם יתברך,
במקום להתקרבות, אז אולי זו טעות.
כי יש בכוחנו למצוא, גם בתוך החושך, נקודה של אור.
גם אם הכל מסביב כל כך עצוב ורע, שווה לעצור ולהתבונן, למשל, על החיים האישיים: האם גם בחיים האישיים אני רואה רק רע?
משום מה, הרבה פעמים, גם בתוך בלאגן איום ונורא, אם נסתכל על החיים הפרטיים,
נמצא ניסים רבים שעושה עמנו הקב"ה. נגלה שדווקא הוא מאיר לנו פנים..
ואפילו בתוך כל המלחמה הקשה והאיומה שמסביב, אם נתבונן, נמצא גם הרבה סיפורי ישועות וגילויי אור.
אז אולי לא נוכל לענות על השאלות. כי להבין את דרכי הבורא, שהוא נעלה כך כך מהשגתנו- אי אפשר.
אבל כן נוכל, וזה בכוחנו לגמרי, למצוא גם את האור בתוך את החושך, את הטוב בתוך הערפל.
מה זה יתן לנו? לאט לאט, זה באמת ישנה את ההרגשה. מחידלון גמור, מריקנות מייאשת, נוכל למצוא פינה של תקווה.
כשמחפשים טוב- מוצאים בסוף. כשקוראים אל השם, הוא מגיע. לא משנה כמה מפחיד זה נראה.
ובמקביל, כדאי מאוד לשלוט במינון של הידיעות שמציפות לנו את הראש והלב.
לא חייבים להקשיב לכל ידיעה. לא חייבים לצפות בכל סרטון. לא חייבים להאזין לכל משדר.
כי את ההרגשה שלנו לא יוצרת המציאות, אלא הפרשנות שאנו מעניקים לה. וכן, בהחלט יש אפשרות
למצוא את הצד השני. את הטוב. הוא חבוי, הוא לא גלוי, אבל עדיין- קיים.
בהצלחה רבה!
נתן
יש לך מה להוסיף? זה בדיוק המקום:
