פונה יקרה ואהובה,

קראתי את מכתבתך בצער רב ורציתי לתת לך חיבוק גדול. התסכול שאת מתארת, האכזבה, הקושי הזוגי ותחושת ה'לבד' העמוקה שאת נמצאת בה, למרות שאת ברוך ה' נשואה ומצפה כבר לילד שני….דומני שיכולתי ממש לחוש אותה בעוצמה בתוך מילותיך וגם ביניהן.

את נשואה שנתיים ימים בלבד ואת נמצאת בשלב מאד מאד מאתגר בציר הנישואין (שאני מאחלת לך שימשך לעד ויהיה בנין עדי עד)  ואני תוהה לעצמי, אם את בכלל מסוגלת להכיל ברגע זה מילים של תקווה, ולמרות תחושת הייאוש וחוסר האונים שכעת מקיפה אותך, האם תצליחי להאמין לי אם אומר לך שהשלב הזה יעבור, והוא יעבור בעזרת ה'.

ברגעים אלו בהם  תמונת העולם המצטיירת כעת לנגד עיניך , היא כה שחורה ברורה ומאיימת, קשה אפילו לדמיין שזה יעבור, והמחשבה על כך שעוד נכונו לך זמנים של אושר ושמחה עם בן זוגך ואבי ילדיך, עשויה להשמע לך כמו נסיון להשלות אותך ותו לא.

תשאלי אותי בצדק, מנין לך?

לשם כך אבקשך להתבונן בבנך הקט וללמוד ממנו על טיבם ושורשם של פחדים בגיל הילדות. כדי לחיות בעולם הזה ולהתנהל בו בבטחון וללא חרדה עלינו להניח שיש בו סדר, כללים, שגרה מובנת בקשר של סיבה ותוצאה.  ברגע שנחיה בתחושה של אי סדר, שדברים יתפרקו לנגד עינינו, בהפתעה, בלי שום כלל, ובלי יכולת לצפות מנין תפתח הרעה, אנו נידונים לחיים של אימה ופחד.

לא בגלל הסכנה הנשקפת לנו ממצב זה (שיתכן והוא כלל לא מסוכן לחיינו) אלא מעצם הכאוס, חוסר הסדר ששולט בחיינו, והסיטואציה הבלתי ניתנת לחיזוי מראש.

כמבוגרים, אנו יודעים להסביר לעצמינו את העולם ולפיכך מסוגלים להתנהל בו מתוך שלווה נפשית. אך לא תמיד זה היה כך. די אם תתבונני בתינוקך שאך נולד ותראי שהוא מרבה לבכות ולחוש פחד ואת מצידך עסוקה מרבית היום בלהרגיע אותו, ולהסביר לו את העולם. החיים עבורו הינם כאוטים, חסרי סדר, ויומו מלא ברגעים טובים ולא טובים, קר לו או נעים לו, הוא רעב או שבע, רגע טוב לו ורגע רע לו, ואין לו שום דרך להסביר לעצמו מתי כך ומתי יהיה אחרת. חוסר הסדר הזה הוא המאיים על שלוותו הנפשית ולפיכך הוא מחלק את המציאות שלו לשני עולמות נפרדים ומקבילים שלא נפגשים, שהאחד טוב והשני רע, אשר ואין ביניהם שום קשר. ככל שהוא יגדל ועימו אמונו בכוחות הטוב והאמונה בחייו הוא יצליח לראות בכל אדם ובכל מצב את המציאות המורכבת, שיש בה גם טוב וגם רע.  אך יכולת זו, היא יכולת נרכשת שעלינו לעמול כדי להשיגה.

כך כשנתבגר, נבין יותר את העולם, נגלה בהדרגה  שהטוב והרע אינם שני דברים נפרדים אלא יכולים להיות שלובים זה בזה, והמציאות מורכבת מזה ומזה.

בחיי הנישואין אנו כאילו נולדים מחדש. נזרקים למציאות חדשה ובלתי מוכרת לצד אדם שהופך להיות חלק בלתי נפרד מאיתנו. אנו נזרקים מחדש לאותו חוסר בטחון, חששות וחרדות שאיפיינו  אותנו בילדותינו, ולפיכך אנו מנסים ללמוד מחדש, כמו תינוק, על הכללים בעולם שאליו נזרקנו. עובדה זו גורמת לנו לראות את העולם בשחור ולבן, להפריד בין הטוב לרע, ככלי להתמודד עם חרדותינו מהבלתי נודע. הזוגיות שלכם היא 'בת שנתיים' בלבד, וכך היא גם מתנהגת.

לפי מה שאת מתארת, המצב החדש גורם לבעלך לראות בך ובבית את החלק החומרי בחייו, והוא ממהר למדר אותו ולהרחיק אותו מהעולם הבית מדרשי שלו. בבית הוא 'ארצי' ובחוץ הוא 'רוחני' והואיל וממילא הדרך היחידה להתעלות ברוחניות מבחינתו היא לצמצם את שהותו בבית, ולהמצא בבית המדרש. אך גם את נמצאת באותו שלב כמוהו שרואה את העולם בשחור לבן. לפיכך מבחינתך – למרות שאת מודה שרצית להנשא לו, את חווה כעת את התהליך שהוא עובר רק כפגיעה בך, כהתנערות מהבית ומצרכיו, וכערעור על עצם אהבתו אליך, וממילא גם מעלה בתוכך תהיות וחרדות – האם את אוהבת אותו? או, אם הייתי יודעת לא הייתי מתחתנת איתו וכו'.

התהליך הזה שאנו חווים (לא רק את, זהו תהליך טבעי כפי שאת וודאי מבינה) נקרא 'פיצול'.

חוסר הביטחון שאנו חשים באהבת בן הזוג שלנו כלפינו, וחוסר הביטחון שלנו באהבתינו אליו גורם לנו להתנהל כמו תינוק – לפצל את העולם בין טוב לרע, כך שהרגעים הרעים נראים שחורים ומאיימים, והרגעים הטובים צריכים להיות מושלמים ששום דבר לא יעיב על שלמותם ותומתם.

אך בפועל, ככל שנתבגר ואהבתינו תתבגר אף היא, נבין שהטוב והרע שלובים זה בזה, ובדיוק כמו שאת מגלה בילד שלך חסרון זה לא גורם לך לערער על עצם הולדתו (לא שמעתי אם שאומרת לעצמה, חבל שילדתי ילד כזה לא מושלם, הלוואי שהגלגל היה סובב לאחור והוא לא היה נולד) כך, ככל שנחוש יותר בטחון באהבתינו לבן זוגינו, גם החרדה הזו תשכח ונצליח לאהוב למרות חוסר השלמות, ולא כל גילוי של חוסר עזרה יצטייר כניכור במקרה הרע או כערעור יסודי על עצם הנישואין לאותו בן זוג, במקרה העוד יותר גרוע. כשאהבתינו תהיה יותר בטוחה נצליח לראות בו אדם שהוא אב מסור לילדיו (רמזת לכך בדבריך על כך שעוזר עם הילד) , גם שואף לרוחניות, והוא מצידו גם יצליח עם הזמן להבין שהעזרה בבית ושלוות נפשה של אשתו לא פוגמים בה, אלא להיפך. דאגתו לך ולצרכי המשפחה היא חלק בלתי נפרד מהתעלותו הרוחנית, ולא מפחיתים ממנה.

כפי שאת וודאי מבינה, אם מדובר בתהליך טבעי שכל זוג עובר אותו באופן שונה אך במעט (באורכו, בעוצמתו), הרי שתביני שהוא היה מתרחש גם אם היית נשואה לאדם אחר, והדמות הדמיונית והמושלמת שאת משתעשעת בה, שחבל שלא נשאת לה, לא באמת קיימת במציאות. כי גם היא ברגע שהייתה חלק ממציאות חייך- היית צריכה להתמודד עם חבלי הלידה של הזוגיות הצעירה, ולעבור את השלב הזה, שכל הזוגות עוברים אותו בחייהם, וברוך ה' רואים אח"כ אושר אהבה ושמחה בחייהם המשותפים.

כדי להקל עליך, הייתי ממליצה לך ללכת לבדך ליעוץ זוגי ומשפחתי, שגם אם בעלך לא יצטרף אליו, עדין יהיה בו כדי להקל על החששות המלווים אותך, יפתח לך פתח בהבנת התהליכים שאתם עוברים, וממילא יתן לך כלים להתנהל טוב יותר בסיטואציה החדשה (והמפחידה בצדק) שאת נתונה בה.

אם תרצי אוכל להפנותך לאשת מקצוע מתאימה.

מאחלת לך ימים טובים שבהם תראי את התקופה הזו רק כאבן דרך שהובילה להבשלה עמוקה ובריאה של זוגיותכם הצעירה, אשר תהפוך אותו לאילן רב פוארות ששורשיו עמוקים ויציבים.

אני כאן עבורך לכל שאלה או פניה

ורדית

[email protected]