שואל יקר, ליבי איתך.
ראשית כל הרשה לי לכתוב כמה מילים של הערכה.
הלבטים שלך נובעים מאופי מבורך, מרצון כנה של אדם שדורש מעצמו לא לסחוב את החיים אלא לנצל אותם באופן מועיל. רבים כמוך ממשיכים לסחוב כל החיים מבלי לחשוב על עצמם, ואשריך שאתה מוכן להסתכל לעצמך בעיניים ולדרוש מעצמך תשובות.
הבעיה שהעלית, אי הנעימות מהסביבה ומהאשה היא בעיה קשה, קשה באמת.
אין לה פתרונות קסם, דרושה כאן הרבה עבודה עצמית.
לפני שניגש לעצם התשובה, אציג את הבסיס.
כל אדם שעומד לפני צומת משמעותית בחייו נדרש לעשות דבר לא קל בכלל: להחליט.
ככל שההתלבטות היא על דבר גורלי ומקיף יותר, כך כמובן הקושי להחליט הוא הרבה יותר גדול.
ישנם הרבה אנשים שעוברים את רוב החיים בלי צורך לקבל החלטות. החברה מחליטה עבורם, והם נוסעים במסלול שהתוו כולם: לומדים בישיבה כמו כולם, מתחתנים כמו כולם, מחנכים כמו כולם, מחתנים כמו כולם, ומתים כמו כולם.
אשרי מי שכבר בגיל עשרים וחמש נדרש לקחת אחריות על עצמו ועל חייו – ולהחליט.
הכח להחליט הוא כח עצום. הוא מחייב את האדם לעמוד מול עצמו, להכיר את עצמו, לחיות עם עצמו, ולקחת אחריות על חייו בעצמו.
איך מצליחים להחליט? ראשית כל יש להכיר את עצמנו. הרבה אנשים חיים בלי להכיר את עצמם ובלי להיות מודעים לעצמם.
אם יש לך התלבטות בנושא קריטי עליך לשבת עם עצמך, להגדיר את עצמך לעצמך: אני פלוני. אני לא בעלה של פלונית או הבן של פלוני או אברך בכולל פלוני. אני יקותיאל. כל השאר עומד מסביב. יש דבר כזה שנקרא אני, ואני עולם מלא.
ההכרה הזו היא לא עבודה של יום או יומיים, היא תהליך שמבשיל אט אט על ידי מחשבה, התבוננות, קצת התבודדות פה ושם, ועל ידי תרגילים מעשיים – לאזור מידי פעם קצת אומץ לעשות מה שנראה לי לנכון גם אם יש כאלו בסביבתי הקרובה שזה לא מאוד מוצא חן בעיניהם.
אחר כך חשוב לעצמך מה אתה רוצה מעצמך בחיים, והאם טוב לך כעת או רע לך, או אולי משהו באמצע. למה נראה לך שאם תעשה צעד פלוני יהיה לך יותר טוב, ולמה אתה חושב שאולי הוא פחות טוב. החלטות גורליות לא מתקבלות ברגע.
השאלה שלך למשל, האם לצאת לעבוד או ללמוד בכולל, היא שאלה קריטית, שחלילה להחליט עליה בפזיזות. לפעמים יש להחליף כולל, להחליף סגנון לימוד (הלכה במקום עיון, וכדומה) אולי מקום מגורים, לפעמים כל הבעיה נובעת מתחושה של הליכה לאיבוד בתוך אלפים, והפתרון הוא לגור בפריפריה, למשל. יכולות להיות עוד הרבה סיבות, והיחיד שיכול לדעת אותן הוא אך ורק אתה, על ידי הכירות עצמית מעמיקה ומחשבה רבה.
מדובר על החלטה קריטית.
נניח שבדקת ביסודיות את כל האופציות והחלטת שאין מצב להמשיך בכולל, עליך לצאת לעבוד. בהחלט יתכן. בעם ישראל היו עוד עשרה שבטים חוץ משבט לוי.
עליך להגדיר לעצמך מה זה "לצאת לעבוד". אלו שתי מילים הכוללות בתוכן ים שלם של אופציות: עבודה תורנית (מלמד, שוחט, משגיח כשרות וכדו') או עבודה בשוק הכללי הכוללת לימוד מקצוע, עבודה חצי יום או יום שלם, במקום חרדי או חילוני. זה עולם מלא, וצריך להחליט לפחות על הכיוון. אלו החיים שלך והקב"ה נתן אותם בידיך מתוך אמון בך.
רק אחרי שאתה ברור עם עצמך ויודע מה אתה רוצה מעצמך, מה חשוב לך בחיים, ומה נראה לך שהקב"ה רוצה שתעשה – כאן בא המקום של השאלה שהעלית: איך מתמודדים עם הסביבה.
העלית שתי שאלות: בקשר לסביבה הקרובה ובקשר לבת הזוג. האמת היא שאין קשר בין שני הדברים.
הסביבה הקרובה הם אנשים שביום יום שלנו לא מגרדים לנו את קצה הציפורן. אם החברים בכולל יחשבו עליך דברים לא טובים זה לא יפריע לך בפרנסה, לא בשלום בית, לא ביחסים עם הילדים ולא בשום דבר חשוב ומהותי לחיים.
אם תצליח לבנות לעצמך הכירות עמוקה עם האני שבך, העולם המלא והעשיר שנקרא "אתה עצמך", המקום של האחרים יתגמד ולא יתפוס הרבה מקום. לא אמרתי שזה קל, אבל זה קושי שניתן לעמוד בו. ויש לזכור שככל שתהיה יותר עסוק ומרוצה מעצמך ומעולמך הפנימי כך ישאר לך פחות זמן ופניות מחשבתית להתייחס אליהם.
הבעיה האמיתית היא עם בת הזוג.
היחסים עם בת הזוג מוכרחים שיהיו פתוחים וגלויים, מלאי הערכה וכבוד הדדי. אדם שאשתו לא מרוצה ממנו חייו אינם חיים.
מה עושים כשאני רוצה ללכת בתלם אחר ממה שהיא רוצה?
אבל האמת היא שהשאלה לא מתחילה שם, איך ומה להגיד לאשה ביום שתרצה לצאת לעבוד, אם וכאשר. השאלה מתחילה מעצם המצב העכשווי, התלבטות שלך כרגע. האשה אמורה להיות שותפה מלאה להתחבטות, להתמודדות, ללבטים, לחוסר הסיפוק. קשר זוגי צריך להקיף את כל החיים. כך כתוב בשטר התנאים: "אל יעלימו ואל יבריחו זה מזו".
אם היחסים עם אשתך לא מספיק משוחררים ואתה מרגיש שעליך להרשים אותה ובלי זה לא יהיה ביניכם שלום בית כראוי – כאן צריך להתחיל לתקן. כאן ועכשיו.
הקשר עם האשה לא אמור להיות בנוי כלל על הצלחה רוחנית. מערכת היחסים בין בעל לאשתו מבוססת בטבעה על אהבה שאינה תלויה בדבר. כרתנו ברית ביום הנישואין, ומעתה אנחנו נאמנים זה לזו, כפי שאנחנו, על שלל מגרעותינו.
אמרה לי פעם אשה חכמה משפט עצום. אני אמרתי לה שלדעתי אשה שהיא הרבה יותר מוצלחת מבעלה יש לה נסיון קשה מאוד להעריך אותו ולכבדו. היא אמרה לי: "ההערכה נבנית בסופו של דבר לפי רמת הקשר הזוגי. זו נקודת הבסיס".
הקב"ה טבע באשה נאמנות לבעלה – אם הוא אכן בעל. ככל שהוא יותר ראוי לשם "בעל", ככל שהוא יותר אוהב, מסור, קשוב ואיכפתי באמת – כך הנאמנות תהיה חזקה יותר. אשתך לא צריכה אותך כ"הגאון ר' פלוני" אלא כ"פלוני בעלי".
הרבה פעמים הקשר בין בני הזוג לא נבנה בצורה נכונה לגמרי, הציפיות הרוחניות מתערבבות בעצם מהותו של הקשר, וזו נקודה שיש לתקן אותה בלי קשר להחלטתך הסופית אם לעבוד או ללמוד. הקשר בינך לבין אשתך אמור להיות על תקן של אהבה תחת אהבה ונאמנות תחת נאמנות. כך הוא טבע הדברים הבריא.
בסופו של דבר, אם הקשר ביניכם עמוק, האשה אמורה להיות שותפה מלאה לתהליך. ההחלטה על חייך צריכה להתקבל על ידך, כי אחרי הכל אתה הוא זה שמרגיש את עצמך יותר מכל העולם, אבל התהליך של קבלת ההחלטה צריך להיות מתואם, בגילוי לב מוחלט.
אם תהיה בטוח בעצמך, לא יקשה עליך להעביר את הביטחון הזה לאשתך, וגם לה לא יקשה לקבל את זה.
בקצרה, התשובה לשאלתך כוללת שלשה שלבים: א. הכרת עצמך. ב. שלמות פנימית עם ההחלטה שתחליט בסופו של דבר. ג. שיתוף מלא של בת הזוג בתהליך.
אם ציפית לתשובת אינסטנט – אני מצטער, זה ממש לא. אתה בתחילתה של דרך ארוכה של עבודה קשה ומאומצת, שבסופה מחכה האושר המגיע ביושר למי שעובד על עצמו ובונה את חייו בזיעת אפיו. אשריך שזכית לצאת לדרך הזו שרבים רבים לא מכירים אותה כלל.
הרבה הצלחה, וברכת ה' תלווך
יעקב
[email protected]
דלג לתוכן
תגובה אחת
אני לא יכול לייעץ עיצות לאחרים.
אני רק יכול לומר מה אני עשיתי.
אני הייתי גם בכזה מצב. לא הרגשתי טעם להישאר בכולל. אבל המחיר לעזיבת הכולל היה גדול מדי.
עשיתי חשבון שממילא המטרה שלי ביציאה לעבודה היא לא הכסף. שכן המשכורת שאני יקבל על חצי יום עבודה בלי שום תואר ואפילו בגרות היא לא תהיה הרבה יותר ממה שאני מקבל בכולל. (לעבוד יותר מחצי יום זה בלתי אפשרי כי אשתי עובדת משרה מלאה והבית והילדים צריכים מישהו)
אז מצאתי לעצמי תחביבים לעשות במקום הכולל. לטייל, לנגן, ללכת לספריה עירונית ולהעשיר ידיעות. וחלק מהזמן אני בכולל קצת ללמוד ויותר לפטפט. וכך אני ממלא את היום בצורה שנחמד ונעים לי.
אני יודע שזה לא צורת חיים נורמלית ומקובלת, אבל במצבי לא מצאתי פתרון טוב יותר.