דלג לתוכן
אני בת 25, רווקה ומתגוררת בבית הוריי. יש לי אחות בכורה ושני אחים קטנים ממני.
אני מאוד אוהבת את המשפחה שלי אבל מרגישה שיש כל כך הרבה בעיות שגורמות להרס פנימי אצל כל אחד מבני המשפחה.
המצב הוא כזה: אבא שלי עובד, אימי עקרת בית, אחותי הגדולה לא עובדת כרגע, אני התחלתי לעבוד לאחרונה.
הקשר בבית מאוד חזק ובתוך המשפחה אוהבים אחד את השני אבל לפעמים זה מרגיש כל כך מחניק, אפרט למה. ההורים שלנו שמרו עלינו ממש כמו בובות זכוכית, דאגו למלא לנו את כל הצרכים שלנו ברוך ה’. אבל כשזה הגיע לנושא של חברה, ההורים שלי היו חרדתיים ועל כן אני ואחותי הגדולה הפכנו לבנות בית, לא אוהבות לצאת ומעדיפות להעביר את הזמן בבית. ההורים לא היו מוצאים אותנו להרבה טיולים ולכן לא היינו אוהבות לצאת לטיולים בבית הספר. גם קשרים חברתיים לא היה לנו, היינו מאוד ביישניות אני ואחותי, כל הזמן רק בבית.
הקושי התחיל בזמן התיכון של אחותי הגדולה, אבי החליט לשים אותה במוסד אחר מרוחק מהבית, ממש זרק אותה למים. אותו תקופה לא הייתה קלה בבית, אחי הוגדר באבחנה של חינוך מיוחד וההורים שלי לקחו זאת קשה, אך חס ושלום לא מיעטו באהבה אליו (אולי אלינו?). היה תקופה לפני ההגדרה שהאשימו אותי ואת אחותי הגדולה שאחי הקטן לא מדבר בגללנו, אנחנו לא מוציאות אותו מספיק וגם אולי מדברות איתו בשפה אחרת. בתור ילדה קטנה חשבתי שזה בגללי ועד עכשיו אני זוכרת את זה. אולי בגלל זה גם בחרתי את המקצוע שלי שקשור לכך.
ההורים שלי הפסיקו להראות אהבה אלינו כמו פעם, אני לא מאשימה אותם כמובן, הם מעולם לא הפסיקו לדאוג לנו.
בהמשך כאשר התחלתי תיכון ההורים שלי הוציאו את אחותי הבכורה מהמוסד שהיתה כי הבינו שהמקום לא מתאים לה ושמו אותנו באותו תיכון.
אני מודעת לסיבה מדוע אחותי לא עובדת, היא משתפת אותי במצב שלה והיא מגיע למצבים של מחשבות של אובדן אישי על רקע חרדות וטראומות שעברה במהלך השנים. כמו כן מרגישה שההורים לא אוהבים אותה ומשווים אותה כל הזמן אליי וגם הם מביאים לה המון מטלות ביום יום שבגלל זה לא מצליחה להתרכז בעצמה כאשר מנסה, וגם טראומה בילדות שלא קיבלה תמיכה כאשר הייתה צריכה אותו . אחותי הגיעה למצב ששיחות טלפון מפחדת לבצע לבד ובפגישות (ייעוץ או בנק וכו’) פנים מול פנים היא ממש רועדת.
ההורים מנסים לשכנע אותה לצאת ולחפש עבודה אך מצד שני מגבילים אותה בסוגים של עבודות וכמה פעמים פסלו בשמה עבודות שהציעו לה. הם עדיין שומרים עלינו יותר מדי.
השאיפה שלהם שגם היא תצא ללמוד תואר וגם תעבוד עבודה מכובדת אך היא לא מוצאת תחום שמעניין אותה. הם מרבים להעליב אותה ולפגוע בה במחשבה שהדבר יעזור להוציא אותה אבל הדבר רק מחריף את העניין. אני מפחדת לשלום אחותי ומקווה שהשיחות שלי איתה עוזרות על מנת לשמור עליה.
ההורים שלי מצפים ממני שאצליח לגרום לה למצוא עבודה, אני מנסה כמה שאני יכולה לשמור עליה בתחום הרגשי ולא חושבת שזה נכון שתצא כרגע לעבוד עד שתטפל בעצמה בתחום זה. כרגע רק אמא שלי מודעת לסיבה שבגללה אין לה עבודה אך נראה שלא רוצה להבין. היא ממשיכה במסע ההקנטות היומיומי (היא נמצאת כל היום בבית יחד עם אחותי) ומשתפת פעולה עם אבי כאשר מתחיל גם הוא.
לאחרונה כעסו עליי ואמרו שאני מעודדת אותה להישאר בבית. אני ממש אובדת עצות בנושא הזה ואמרתי להם שזה לא תלוי בי. הם כעסו עליי בחזרה והתחילו להקניט אותי.
אחותי זה נושא אחד שאני עומדת בו באמצע, מצד אחד רוצה לטובתה כמו ההורים שלי אבל מבינה שזו לא הדרך הנכונה ויש כרגע סדר עדיפויות לטיפול רגשי של אחותי. גם אם אנסה להסביר להם, הם יתנפלו עליי ויאמרו שאני לטובתה ושרוצה שהיא תישאר עוד שנה שלימה בבית.
ההורים שלי רוצים אך ורק לטובת הילדים שלהם אך לפעמים יוצא שאומרים דברים קשים.
במקרה שלאחד מהילדים יש דעה שונה משל ההורים או אי הסכמה בנושא מסויים- הם לא יקבלו את זה והם מתחילים לומר מילים קשות. אליי לדוגמא אבא שלי מזכיר לי כל הזמן שהוא זה ששילם את הלימודים ושאני לא מעריכה את מה שהם עושים בשבילי.
אמא שלי מתלוננת שאני ואחותי הגדולה לא עושות שום מטלות בבית למרות שאנחנו כן עושות על מנת להקל עליה. היא גם אומרת שאנחנו לא מעריכות.
ההורים כל הזמן אומרים שאנחנו חיות על חשבונם ושהם קלקלו אותנו. כששאלתי אותם אם הם רוצים כשאצא מהבית להשכיר דירה לבד הם מיד נעלבו ואמרו שאני “עונה” או שיש לי טון ושאין לי כיבוד הורים למרות שלא רציתי לזלזל בהם בכלל חס ושלום, רק רציתי לדעת אם הדבר יקל עליהם.
אני אוהבת את ההורים שלי מאוד אבל זה נראה חד צדדי לצערי גם בשביל אחותי הגדולה.
כרגע הבעיה שלי היא שאני תקועה בבית של ההורים שמצד אחד אני עול בשבילם ומצד שני לא יסכימו לי לצאת להשכיר בית משל עצמי עד שאני יתחתן.
אני לא חושבת שאמצא בן זוג, עד כה נפגשתי רק עם 2 אנשים (בתקופה של 5 שנים) ומאז לא היו לי עוד פגישות או הצעות. אני חושבת שזה קשור לעובדה שיש לי אחים מאובחנים . אני לעולם לא אומר זאת להורים שלי. חוץ מזה גם המקור היחיד שאני מקבלת הצעות זה דרך אבא שלי ואין לי מושג כל כך בעולם השידוכין.
אבא שלי כל פעם מחדש ששומע על אדם שעומד להתחתן הוא מתחיל להעליב את אחותי ואותי כמה חסרות ערך אנחנו. אמא שלי אחר כך משתפת פעולה בנושאים שלה ומגריעה.
עם כל הכאב אני שופטת את אבי לכף זכות, הוא עבר הרבה בחיים שלו, והיום כאשר עובר משהו קשה אנחנו תמיד לצידו. אימי גם לה היו חוויות קשות והם לא ירצו שזה יקרה לילדים שלהם. אני מעריכה כל דבר שהם עשו בשבילי.
אני יודעת שזה כואב להם שאני ואחותי עדיין בבית ולא מתחתנות, אבל זה לא בידיים שלנו. הם חושבים שאנחנו עושות את זה בכוונה כי טוב לנו בבית אבל זה ההפך הגמור, אני רוצה להיות מחוץ לבית שיפסיקו לומר שאנחנו לא נסתדר לבד בחוץ, נכון שזה יהיה קשה אבל בשביל זה לומדים ומתנסים.
בעניין שידוכים אבא שלי מציע לאחותי הגדולה אנשים גדולים ממנה בהרבה שנים
אני כבר שנתיים לא יצאתי לשידוכים ואני מפחדת יותר וכמובן גם אחותי. אבל בלי שום קשר לפחד גם לא היו עוד הצעות…
הגעתי למצב שהדרך היחידה שלי להיגאל מהייסורים עם ההורים שלי זה להתפלל שיקרה לי משהו יום אחד, אני תקועה ואין לי לאן להמשיך ואחותי בכלל מסכנה עם כל המצב שנמצאת בו.
אז אחרי כל החפירות השאלה שלי, מה עושים בסיטואציה כזו? איך אני שומרת על כבודם של ההורים שלי וגם באותו זמן דואגת לאחותי הגדולה? וגם לגבי הסיטואציה שלי? איך מתמודדים עם הורות מסוג זה? ובעיניין שידוכים האם אני צריכה למצוא מקורות נוספים? או קודם יש צורך לטפל בעצמי עם כל הפחד שלי וגם המצב הרגשי שלי?
תגובה אחת
כתבת שיש לך שתי אחים מאובחנים שלא מתקשרים, מכך אני מסיקה שהם על הרצף האוטיסטי. כדאי לך לבדוק אולי אבא שלך או אמא שלך או שניהם נושאים גם כן מאפינים של בעיות תקשורת (גבוה על הרצף) ולכן הם מגיבים בצורה לחלוטין לא מתאימה וחרדתית (המאפינת גם אוטיזם) כלפכן הבנות, במקרה ותיווכחי בכך שהשערה זו היא אכן עובדתית כדאי לך לפנות ליועצת רגשית המתמחה בעבודה עם אוטיזים על הרצף הגבוה שכן דרך התקשרות עם אנשים כאלו שונה לחלוטין מאנשים אחרים.
מחזקת את ידך בהתמודדות הקשה!