שואלת יקרה מאוד.

בשאלתך החשובה פזורים, כפנינים, מעשים של חכמה אנושית וכנות אישית ובין אישית. מכיוון שכך אני חשה כי יתכן ונוכל יחד להתבונן על המילים הנפלאות שכתבת “כשנרגעתי, הבנתי שיש עוד דרך חוץ מגירושין” ולנסות להבין האם קיימות דרכים כאלו ומהן.

צר לי עד מאוד ביחס לעובדה שההתמודדות שלך ביחס למשפחתו של בעלך זלגה לתוך מערכת הנישואין והקשר בניכם למרות שאך טבעי שכך יקרה.

אני יכולה להבין עד מאוד את עומק הפגיעה שנפגעת. את מספרת שהיית קרובה לחמותך, שבטחת בה ושתחושתך הייתה כשל בגידה ממש כאשר היא הפרה את האמון הזה ובחרה לספר את הלקות הרפואית של בתך המדהימה (ואני בטוחה שהיא כזו).

זוהי אכן תחושה קשה מאוד ומן הסתם נוגדת לחלוטין את צורת ההתנהגות בבית ממנו את מגיעה, כפי שאת מתארת בעצמך.

גם לגבי גיסתך את מתארת שבאת בגישה פתוחה, נותנת, מעניקה ושווה ביו שווים. תחת כל אלו ספגת לגלוג ואמירות פוגעות שלפי הבנתך, ההגיונית, נבעו מתחושת נחיתות כלפייך. זה כואב. מאוד כואב.

הערכתי עד מאוד את שתי העובדות שציינת. הראשונה שניסיתם לבנות מסגרת אישית לחייכם על מנת לשמור עליהם ועוד יותר את הניסיון שלך לפתוח את הדברים מול חמותך וגיסתך ולספר להן את תחושותיך. אני מבינה ששתי הפעולות הללו לא באמת הצליחו לנקות את הלב מכאבו והמשקע שנותר שם עדיין חי, בועט ונושם.

הנה,

הוא עומד על שתי רגליו האחוריות כל אימת שבעלך ואת מתווכחים.

ישנם כמה דברים שצפו בתודעתי למילותיך.

כמה דברים שבראות עיני הקטנות עשויים אולי לשפוך מעט הבנה על הקורה.

אין אלו פתרונות משום שפתרונות מגיעים עם שינון מתמיד של מודעות מושכלת וחזרות רבות.( ו.. כשלונות רבים עד לכיבוש הפסגה)

אבל אולי יהיו אלו נגיעות מאירות ומקרבות טוב.

יקירתי,

כאב לא מדובר ולא מטופל, לא באמת עוזב אותנו. הוא יושב לו בדממת מארב על קצה הלב ועולה כמו לבה רותחת אל לשוננו המתחדדת כתער- יורה את הכאב בדוגמת הטחות קשות ואמירות בוטות.

בשעה כזו לוקח הכאב, בסיבוב אחד, את כל אותם רגעי השקט והבליעה בתוספת כבדה של ריבית והצמדה

ולא. אין לו אלוקים.

שתי בעיות קשות נוצרות במצב הזה.

את האחת את מתארת היטב-

החויה נצבעת בשחור ולבן. חויה דיכוטומית.

או שהחיים הם חלום שהתגשם או שהמצב קשה כל כך שחייבים להפרד.

החויה הקשה הזו נובעת מהנקודה השניה שהיא אולי הראשונה-

כל מה שהנפש מבקשת באותה שעה זוהי הבנה.

כל מה שהכאב זקוק לו הוא הכלה וחיבוק.

הגעש גורם לו להשיג את המטרה ההפוכה.

המילים הקשות מגייסות מבן הזוג את מלאי המגינים שצבר באמתחתו לעת צרה וקוראת לו להוסיף כמה משוכללים נוספים.

גם אם הוא עצמו כועס על אמו, כמעט ללא לחשוב תעלה בתוכו מגננה מרשימה אשר עלולה להיות- כמו שאת מתארת מתקפה חזיתית בפני עצמה.

והלב שלך-

הלב הזה שכאב לו. שרצה שיאמצו אותו אל לב, שיבינו, שירגיעו-

במקום לקבל את כל מה שהוא זקוק לו ובצדק

הוא מקבל התרחקות, כעס ומילים כואבות מהאיש אשר אהבה נפשו.

המציאות הזו בה רצון לקרבה מתבלבל בדרך ומביא לריחוק הנה אחת ההסתבכויות הכואבות יותר במערכות יחסים.

אמנם הנשים סובלות מהן מאוד מכיוון וההכלה והקשר עבורן הוא אויר לנשימה אך גם הגברים סובלים לא פחות. בחויה שלהן הם אשמים בנורא מכל-

כעסה של האשה שלהם ושהם האחראים הבלעדיים לשלומה וטובתה.

הם חשים את עצמם ככשלון צורב ומתקשים להכיל את הלב.

בגלל כל אלו יקרה, חשוב מאוד בעיני להתמקד בשתי נקודות.

האחת-

לעבוד עם הכאב והעלבון ולעבוד נכון.

השניה-

להתאמן בצורת תקשורת מדויקת יותר שתאפשר לך לקבל את ההכלה והקרבה לה את זקוקה, בודאי, מבעלך.

מה הכוונה לעבוד נכון עם הכאב?

אני מניחה שלו היית/ם בוחרים ללכת לטיפול היה זה מבין הדברים שהיו עולים שם (וזה רעיון לא מבוטל)

ובכן בהנחה שאת רוצה לדעת מה לעשות גם ללא טיפול

ישנם כמה שלבים.

הראשון שבהם הוא להפגש אתו. לראות שהוא עדיין שם ולנסות לראות האם כבר פגשת כאב דומה לו בעבר.

לתקף את הרגש- כלומר להסכים עם מה שאת מרגישה, בינך לבין עצמך, להבין את עצמך ולחזק את עצמך שאת צודקת.

בהמשך יהיה נפלא אם תוכלי לשוחח עליו- לא בשעת כעס ולעבד אותו, בקול.

והאחרון, הקשה מכולם-

לסלוח.

לסלוח לעצמך ולעבור תהליך מטהר של סליחה.

אני יודעת שזה נשמע מוזר ואולי לא צודק אבל האמת היא שכל עוד לא סלחנו על פגיעות שפגעו בנו הפגיעות ממשיכות לפגוע בנו עוד ועוד.

רק כשעוברים תהליך מלא ושלם של סליחה הכאב והפגיעה נעלמים מחיינו ומפסיקים לנהל את חיינו ולהמשיך לשבש אותם.

אין זה אומר שאיננו צודקים או שלא נעשה לנו עוול זה אומר שיש בכוחנו למזער את הפגיעה לכמת אותה למינימום האפשרי, להתבונן בה מלמעלה ולומר-

אני בוחרת להיות מעבר לזה ולנקות את זה מהחיים.

זה לא קל אבל קשה לתאר את תחושת ההתעלות המטהרת ואת ההקלה שממלאה כל פינה בנפש, עם הסליחה.

ישנו ספר נהדר בשם לדעת לסלוח שמתעסק בנושא הזה.

אין לי ספק שפגעו בך-

אולי מכוונה טובה (דאגה של חמותך, למשל או הצפה של פחד) או מקנאה( לא מודעת ככל הנראה) אבל חבל שהפגיעות ימלאו את חייך ויגררו אותם למקום לא טוב..

הן ממשיכות לפגוע בך.

ולגבי הדיוק בתקשורת-

לא קל להקרע בין אהבת רעיה לאהבת המשפחה. הבית בו גדלנו, האם בזרועותיה התרפקנו, האחים עמם התחככנו מבוקר עד ערב-

הרי הם חקוקים בעצמותינו. הם הוויתנו וזהותינו.

כאשר בין הזוג מביע סלידה מהחלק הזה שלנו זה מכאיב עד בלתי אפשרי.

מה עושים כאשר ישנה פגיעה כלפיך מהם? בוודאי שעליך לשתף את בעלך אבל כדי שיהיה מסוגל להיות שם בשבילך עד הסוף יהיה יעיל לו תדברי בלשון שמשתפת ברגשותיך. כלומר ” אני מרגישה”, “אני נעלבת” או “כואב לי” יתקבל טוב יותר מאשר ” אמא שלך פגעה בי..” תקוותי שכך אכן תזכי להכלה והבנה לרגשותיך.

אני יודעת שהדברים שכתבתי קשים מעט וכמובן כולם בגדר עצות טובות כפי הבנתי. מתפללת בליבי שתחושי את רצוני העז לשמוע בטובתכם ולדעת שמסלול חייך מוביל אתכם לטוב אמיתי עם קרבה עצומה זו לזה, נושא תהליך נבון של הקשבה והכלה.

בתפילה חמה.

בכאב על פגיעתך,

בתקווה לשלום אמיתי והצלחה בכל,

דקלה.

bar.dikla.g@gmail.com