שלום לך שואלת יקרה,

השאלה שלך הגיעה אלי בתחילת ימי אלול, ימי הרצון הללו שמקלפים מעלינו שכבות המסתירות את הרצון הפנימי העמוק ביותר – להיות דבוקות בה' יתברך.

קראתי את השאלה והרגשתי כל כך עמוק את הכאב שתיארת, את תחושת הפספוס, את ההלקאה הפנימית המייסרת, את התסכול והאכזבה, ואפילו את הייאוש שהסתתר שם בין המילים.

את יודעת, לא מעט פעמים, כשאני מניחה ראש על הכרית בלילה ומשחזרת את אירועי היום שחלף, צפות תחושות כאלה בתוך הלב – למה אמרתי, למה לא אמרתי, איך עשיתי, איך לא עשיתי, כמה פספסתי, כמה איבדתי, ואוף…

גם בימי אלול וברגעים משמעותיים אחרים של חשבון נפש אני מוצאת את עצמי מתייסרת מול אותם הקולות.

מצד אחד תחושת הכשלון והכאב המתלווה אליה – היא מבורכת, מזכירה לנו שעלינו לתקן, לשפר את מעשינו, מונעת מאיתנו לשקוע באדישות ולשגות עוד ועוד, ונראה כי זהו הפשט בשלב התשובה החיוני "חרטה", כן עלינו להתחרט מכל הלב על מה שלא עשינו כראוי. מצד שני טמונה כאן סכנה גדולה שתוצאותיה הן ההיפך מתשובה ואסביר.

רבי נחמן מברסלב אומר (ונפתלי קמפה שר יפה כל כך) "לב נשבר ועצבות אינו עניין אחד, לב נשבר יקר מאד בעיני ה'". החרטה שוברת את הלב, מוציאה אותנו למסע של התבוננות ותיקון,

העצבות לעומת זאת מרפה את ידינו, מספרת לנו שאנו כשלון מוחץ, צובעת את העבר בשחור מוחלט, ומשקרת לנו שזהו, אבוד, אין לנו אפילו מה לנסות, ממילא לא נצליח. כך מפעפע בתוכנו ארס של עצב ושיתוק, של חרדת תשובה, ייאוש וחידלון.

החכמה הגדולה בתשובה היא לערוך חשבון נפש מתוך אמונה ותקווה, להאמין בכך שיש קונה עולמו בשעה אחת, שבאמת באמת אפשר לתקן את העבר ושה' רוצה בתשובה.

הידיעה הזאת, ככל שהיא מחלחלת אל הלב היא משמחת, מאירה באור נפלא, מגלה את הרצון הפנימי ונותנת מוטיבציה להשתפר עוד ועוד.

ופתאום אנחנו נזכרות שאנחנו בכלל לא רע מוחלט ויש בנו הרבה מאד טוב, וההתבוננות הזו על הטוב היא התבוננות של ענווה – אני מלאה טוב, אך חסרה, וזה מה שה' מבקש ממני להיות – יהודיה הצועדת כל הזמן במסע של תיקון, של תשובה, הנפילות שלי הן חלק מהתסריט, הקושי שלי מובן, האפשרות לחטוא היא אינה באג במערכת – היא חלק מובנה בתוכנה, היא העניין פה במגרש הבחירה אליו הושלכנו.

וכעת אני רוצה להתייחס ספציפית אל עניין התפילה, שהוא בהחלט עניין לא קל. מצד אחד את מחוברת אל רעיון התפילה ומדברת אל ה' במילותייך שלך, ובעצם – כך חיו אמותינו במשך הדורות, נושאות תפילתן על כל צעד ושעל, משתפות את ה' בהוויות החיים היומיומיות, וזהו העיקר האמיתי בעבודת ה' נשית, להכניס את הרוחניות אל תוך כלים גשמיים, לעשות לה' יתברך דירה בעולם התחתון והמגושם.

ומצד שני התחנכנו למחויבות של תפילה דווקא על פי הנוסח שתיקנו אנשי כנסת הגדולה, ואכן מעלות גדולות יש בנוסח הזה דווקא – המחויבות, הקביעות, קדושת המילים הפועלת גם אם אין בהן כונה ועוד ועוד אז מה עושים כדי לזכות בכך?

ובכן אני מציעה לך להתבונן ולבדוק מה מרתיע אותך בתפילה הכתובה? יכולות להיות לכך תשובות שונות שעבור כל אחת מהן יכולות להיות כמה דרכי התמודדות, ייתכן שהעובדה כי התפילה היא פרק זמן ממושך שבו אסור לדבר מקשה עלייך, אולי המילים שאת לא מתחברת אליהן, אולי האורך והזמן… אשתף אותך שאצלי למשל בתקופות שקשה לי התפילה, והעומס או פיזור הדעת מקשים עלי לפנות לה זמן אני מזכירה לעצמי שהמינימום הנדרש הוא ברכות השחר וקריאת שמע, ומשתדלת – שיהיה מה שיהיה את אלו לא להפסיד בשום אופן. העובדה כי התפילה מתקצרת מקלה עלי בבוקר לפתוח סידור, והרבה פעמים ממילא אני מצליחה להוסיף גם פסוקי דזמרא ועוד…

והעיקר? להמשיך לרצות, להשאיר את הזיק המתגעגע דולק, לא להשלים עם חסרון התפילה גם אם יצא לך לדלג כמה פעמים או אפילו לא להתפלל בכלל,

איבוד הרצון והכמיהה, איבוד הצביטה בלב כשלא זכינו, היא וויתור כמעט מוחלט על האפשרות לשוב לשם יום אחד…

מברכת אותך ואותי שנזכה להיות נשים שמהותן הפנימית תפילה, להיות מבקשות ומרימות עיניים אל השמיים, שיהיה בנו יישוב הדעת להתפלל מתוך הסידור, ובעיקר לב פתוח – לשפוך כמים ליבנו, לחוש תמיד תמיד כי אנו נוכח פני ה'.

כתיבה וחתימה טובה

חנה ש.