שלום לך
אני קוראת את הפנייה שלך ודומעת,
כמה אין מקום לקול שלך בכל מקום על פי החוויה שלך,
גם אם אני הייתי מרגישה שלא שומעים אותי, הייתי מדברת עוד ועוד, ומרימה אפילו את הקול,
רק שיהיה מי שישמע אותי,
אני מרגישה אותך שקופה, דקה, נעלמת ומתאדה.
ואני רוצה לצעוק לך בחזרה – לא עוד!
אני מבינה כמוך, שאת הצורך שאת זקוקה לו, את לא מקבלת מבעלך, מהסביבה ואולי אפילו בהתנהגות הבלתי רצונית הזו שאת מתארת, את מרחיקה ויוצרת תגובות שליליות ואף גורמת להשפעה פוגענית כלפי הילדים שיקרים לך כל כך,
אני לא מתיימרת להבין את השורש של הדחף הלא רצוני הזה לדיבור בלתי פוסק, רק מעצם התיאור שעלית בפניה, אבל אני חייבת לציין שנדלקות לי נורות בכמה כיוונים, ואני ממליצה מקרב לב לפנות לאיש מקצוע בתחום CBT, וגם לבחון את עניין החרדות שאת מתארת,
עברת ועודך עוברת תקופה מורכבת וכואבת, הפלות, זוגיות מכאיבה ואלימה, עמדת הכבשה השחורה מול המשפחה המורחבת, ומול עצמך ביכולת לעצור את המלל האין סופי שאת מתארת עם חרדות והצפות רגשיות. אכן רכבת הרים מהסוג המהיר, המפותל והמפחיד ביותר שיש.
ועכשיו העזת להושיט יד לכיון מתג ההפעלה של רכבת ההרים הזו, באומץ רב, והמחשבה על היכולת לעצור את הרכבת הזו אולי מורכבת ונראית בלתי אפשרית, אבל לא כך האמת, בכוחך להאט אותה משמעותית לפחות, עד שתאזרי בע"ה כוחות לפנות לאיש מקצוע.
אתן לך מעט טיפים לעצירת המתח המצטבר ביום יום שלך, והפניית המודעות לעניין הדיבור הבלתי פוסק לטענתך,
אתחיל בהסתייגות שנראית קריטית בעיני לאבחנה בין שני מצבים, האחד- שאכן הדחף הוא אינו רצוני, וגם כאשר אני מבינה שהדיבור כרגע לא יענה על צורך ספיציפי שמעורר את הדחף, ואילו הרגעת הדחף יפחית אותו טיפה בהתחלה, אבל לאחר זמן מה הדחף עולה שוב, זה עניין אחר שכיוונו וטיפול בתחום הcbt, אבל חובה להיות מלווה על ידי מטפל מקצועי.
השני – כאשר אני מזהה את הדחף לדבר, מתחילה לפתח קשב לחוויה שלי בכאן ועכשיו, ובהתאם מדייקת את ההתנהגות מול המציאות שעולה,
לכן, לאור פנייתך אני מכוונת את הזרקור למלחמה שאת מרגישה שאת מפסידה בה מראש, ומציינת שבתהליך מקצועי יש בהחלט אפשרות גבוהה לעזור בעניין הזה, אבל אשתדל לתת עזרה ראשנה בעניין.
השלב הראשון הוא בניטור בצורך,
אני מזהה סיטואציה שבה אני מתחילה את המלל המהיר שלי, ואני עוצרת, מתבוננת במה שקורה לי עכשיו בשלושה רבדים:
1. רגשי – מה עורר את הצורך ברמה הרגשית? מה אני מרגישה כרגע? דוגמא: כועסת, פגועה, כואתב, מאוכזת, מתרגשת?
2. מחשבתי – איזה מחשבות מתרוצצות לי בראש כרגע? איזה קול אני שומעת בתוכי? דוגמא: "תגידי, תצעקי, רק ככה ישמעו אותך, אל תעצרי, אם תעצרי לא יתנו לך להמשיך, אולי עכשיו אני אסביר יותר טוב…"
3. תחושתי – מה אני חווה פיזית כרגע, מה קורה בגוף שלי? הדופק? הזעה? נשימה? בטן וכו..
ואני לאט לאט מתחילה לשים לב, מה מעורר את הצורך, מתי הצורך נרגע ומה מאפשר לו להירגע, אם בכלל.
ואחרי שאני לומדת לזהות, אני מאפשרת לעצמי בסיטואציה שהחוויה מתעוררת בה, להיות בבחירה אם להשתמש בכלי המלל הזה או לא,
כדי להחליט, אני יכולה לעשות את הצעדים הבאים:
בעת הקושי, לעשות פריז, לומר לעצמך "עצרי" ללכת צעד אחד אחורה, לנשום, להתבונן מה קורה סביבך, לענות על 3 השאלות שפירטתי מעלה, גוף, רגש ומחשבה, ואז לנתח את הסיטואציה במהירות ובשיקול דעת, עד כמה שניתן, ולהיכנס למצב בחירה, האם לדבר כרגע ייתן את המענה הנכון בשבילי כרגע.
בהמשך ובאופן כללי, כדאי ללמוד לבצע הרגעה עצמית, המכונה "קשיבות" אותה יש לתרגל תדיר שלא בעת מתח, לחץ, וחרדה, על מנת להיות מסוגלת להשתמש בה בעת הצורך.
תרגיל קשיבות והפגת מתח: לשבת על כיסא, באופן נוח, ולהרפות, לעצום את העיניים, לכווץ את השרירים בגוף, לחמש שניות ולהרפות, פעמיים בסדר הבא: שוקיים, ירכיים, בטן, זרועות הידיים, כפות הידיים, הצוואר לצד שמאל, לצד ימין, לחיים, עיניים ופה. ואז לאפשר לגוף הרפייה וירידת מתח.
בעת התפרצות המתח, וכשאת מרגישה מוצפת ממש, ניתן להשתמש בקשיבות ממוקדת כפות רגליים למשך דקה, להזיז את האצבעות ולהתבונן בהם, גם דרך הנעליים. ולנשום תוך כדי, לשאוף רגיל ונשוף לאט יותר.
ואז להתבונן מה מעורר אותי כל כך.
לידיעתך, תרגול מתמיד בע"ה יועיל בעת מתח.
שימי לב, הפניית הקשב לעניין הדיבור המהיר והעבודה על העצירה שלו, בהחלט יכול לחולל שינוי במודעות ובשליטה סביבו, אבל אינו פותר את הצורך באוזן קשבת ובזוגיות יציבה ומשביעת רצון.
לטובת זה צריך עבודה נוספת של התבוננות ברקוד הזוגי והמערכתי בחייך, ותשאלי את עצמך למה את מאפשרת לסביבה להיות נוקשה כלפייך, מה יכול להיות אחרת אם תבחרי לפעול ממקום בטוח, מאמין ומחובר לעצמך.
אני מזמינה אותך מכל הלב, לפנות לאנשי מקצוע תחום ולבחור בעצמך, בתהליך אמיתי שבוחר לפעול שונה בחלל שבו בתנועה הטבעית שלך בו מכאיבה לך כל כך,
בהצלחה מכל הלב,
מאמינה בכוחותייך,
שירה ח.
דלג לתוכן
תגובה אחת
היי.
אני מרגישה שאת מזניחה את עצמך ולא עושה כלום עבור הנפש שלך.
את לא עובדת ולא פוגשת אנשים, כל היום סביב הבית והילדים וזה מאד מוערך בעיניי! .. ולכן כדאי פעמיים בשבוע לפחות לצאת לבד לקניון/ בית קפה ולתת לעצמך מקום או להירשם לחדר כושר. זה יוסיף לך המון למצב רוח!
בנוסף, כדאי להכיר חברות חדשות ולהיות אתן בקשר. לפרוק ולספר כל מה שעל לבך.
זה שאת מדברת המון זה כי אין לך למי לפרוק את היומיום ואת כל היום בבית.
צאי קצת להליכה, לחברה… זה ישפר לך את מצב הרוח מאד מאד.
בהצלחה